רעיונות עכשוויים לתכנון אתרי הנצחה בגרמניה

במזרח ברלין ממוקם בית המעצר המרכזי לשעבר של המשרד לבטחון המדינה ("שטאזי") של גרמניה המזרחית. שימור הזיכרון של פשעי ה"שטאזי" ממשיך להיות משימה לא קלה.

בתקופת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) נעצרו ועונו כאן אנשים שעמדו בדרכה של דיקטטורת הרפובליקה. לאחר האיחוד פעלו העצורים לשעבר להפיכת המתחם, שעד אז היה בלתי-מוכר, לאתר הנצחה. כיום, אתר הנצחה זה הוא האנדרטה החשובה ביותר לקורבנות שלטון האימה הקומוניסטי בגרמניה.

מקום לזיכרון

בניגוד לכל הציפיות, הפרוזדור הוא מואר ורחב. הקירות ריקים, צבועים עד לחצי הגובה בצבע צהוב-בז', הרצפה חומה. נראה כאילו הצבע אמור לעשות רושם של פרקֶט, או לפחות מרבד. אין כאן, כמובן, אווירה ביתית. הפרוזדור ארוך. משני הצדדים שורה אינסופית של תאים. מדי כמה מטרים, ולכל המאוחר בסיבוב הבא, יש סורגים. ליד כל תא יש סדרה של מתגים. המראה הכללי של בית המעצר לא שונה מזה של בית סוהר גרמני רגיל, אך האסיר לשעבר, מיכאל ברדלר, מצביע במהלך הסיור על ההבדלים הקטנים: "זמן רב לא הצלחנו לשייך את אחד המתגים שנמצא ליד כל תא. עד שהבנו, שבעזרתו ניתן לכוון את האור בכל תא בנפרד." כלומר: בעת הצורך עינו השומרים את העצורים על ידי מניעת שינה באמצעות תאורה מתמדת, או שבדקו פעמים אחדות בלילה אם העצור אכן ישן על גבו כשידיו על השמיכה. אם אסיר לא ישן כך, העירו אותו מייד. ועוד דבר, שמבחינים בור רק במבט שני: קווים לבנים על הרצפה, לפני כל תא. הם מסמנים, בקוד סודי שרק השומרים ידעו לפענח, את הגבול בין שומר לעצור, בין תומכי שלטון הרפובליקה לבין אויביו. פקיד ה"שטאזי" יכול היה להחליט, למשל, באופן אקראי לחלוטין, שהאסיר חצה את הקו במהלך מסדר הבוקר, ואם לגזור עליו עונש או לא. מדכא לחשוב שניתן היה להוציא את העצורים מן התאים לחקירות של שעות ארוכות בכל שעות היום והלילה, ובעיקר בלילה, ולהביאם לחדרי החקירה הקרים. "אם אתה סובל מחוסר שינה ולא מקבל אוכל, או רק מעט, אם לעתים קרובות אתה בכלל לא יודע אם זה לילה או יום, מתישהו אתה מודה בכל וחותם על הכול. זוהי התשה פסיכולוגית שיטתית הגובלת בעינויים", אומר ברדלר.

בית המעצר - מקום שבעצם אינו קיים

איש לא ידע, לא אסירים ולא הציבור, היכן הם נמצאים, ומה בדיוק קורה שם. מתחם בית המעצר הוהנשונהאוזן לא הופיע במפות הגיאוגרפיות של הרפוקבליקה. למעשה הוא היה קבוצת המבנים הגדולה ביותר ברשת הבניינים של המשרד לביטחון המדינה, אחרי מתחם המשרד עצמו, ברחוב נורמנן, ברובע ליכטנברג. שם היה גם משרדו של השר לבטחון המדינה, אריך מילקֶה. בשנת 1951 קיבל השירות לבטחון המדינה את האזור הסגור לשעבר משירות הביטחון של המדינה הסובייטית, שגם הוא כבר השתמש במרתפי הבניין הישן, שכונה "הצוללת", לתחקור ועינויים. לצד בית המעצר היו במתחם עוד מתקנים רבים אחרים של השירות לבטחון המדינה, כגון: מחנה עבודה, המחלקה האופרטיבית-טכנית שהכינה למשל, דרכונים מזויפים ומערכות האזנה; או יחידה שעסקה בריגול אלקטרוני במערב. בנוסף כלל המתחם בית חולים ומזנון. האסירים הועברו מבתי המעצר האחרים של ה"שטאזי" (בכל רובע היה בית מעצר אחד), או מן המקום בו נעצרו, במשאית קלה, משופצת, שנסעה להוהנשונהאוזן וחזרה. לעתים קרובות היה זה בדרך עקיפה, כך שגם לאחר השחרור מן המעצר לא ידעו העצורים היכן היו, ולא היה להם אף מושג קלוש ביותר לגבי רובע העיר בו הוחזקו. "אפילו אם היינו צריכים להגיע לבית החולים במתחם", מספר ברדלר, "הכניסו אותנו למכונית כזו ועשו אתנו סיבובים, כדי לסכל כל אפשרות של אוריינטציה." זאת, על אף שבית החולים היה ממוקם צמוד לבניין החדש שהכיל את התאים ואת חדרי החקירה.

ירושת הרפובליקה עדיין שנויה במחלוקת

לאחר בניית החומה בשנת 1961 החריף המצב עוד יותר. כל אדם שהביע מחשבה של בריחה, או הגיש בקשה לצאת מן הארץ, היה נתון בסכנת מעצר. אפילו כמה מבקרים מקרב חברי מפלגת האחדות הסוציאליסטית של גרמניה היו עצורים בהוהנשונהאוזן. אסירים רבים לשעבר סובלים עד היום מן הטראומה שנגרמה להם בעקבות מה שעברו בהוהנשונהאוזן. אחדים לא יודעים עד היום, מה בעצם היו הטענות נגדם. בחלק גדול מן המקרים חסרים מסמכים אשר היו יכולים להציע תשובות לשאלה זו ולשאלות רבות אחרות. הם חסרים כי לפקידי ה"שטאזי" היה מספיק זמן להשמיד מסמכים מרגע שנפלה הרפובליקה ועד לגילוי הבניינים החשאיים. עובדה זו מקשה על המאמצים לדון באכזריותו ושרירותו של שלטון הרפובליקה.

ההתנגדות העזה ביותר לשימור הזיכרון מגיעה מצידם של קצינים לשעבר, שרבים מהם עדיין מתגוררים באזור בית המעצר לשעבר. הם רוצים שה"שטאזי" יוכר כשירות חשאי לכל דבר. שני עשורים לאחר האיחוד גם גישתה של הממשלה כלפי רודנות הרפובליקה אינה חד-משמעית: מה לעשות עם התיקים? כיצד להעריך אותם ולאפשר לציבור את הגישה אליהם?הנגישם כיצד למיינם לפי נושאים? כיצד ניתן למנוע את האידיאליזציה בדיעבד של הרפובליקה? לשם כך הוקמה רשות מיוחדת, "רשות בירתלר", על שם המנהלת מריאנה בירתלר, שממנה ממונה מטעם הממשלה על מסמכי ה"שטאזי". כמו כן מונתה ועדת מומחים ממשלתית אשר תפקידה להציג את היומיום ואת הפוליטיקה באופן שוויוני. שתיהן פועלות בעזרת מימון ממשלתי.

לחזק את תרבות הזיכרון

עם כל זאת, לרשותם של שני הגופים עומדים תקציבים קטנים יחסית, והמו"מ על עתידם נדחה עד לבחירות לפרלמנט בשנת 2009. הממשלה שמה יהבה ברעיון תכנוני חדש של אתרי זיכרון, אותו הציג ביוני 2008 שר המדינה לתרבות ומדיה, ברנד נוימן, חבר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. על פי תכנית זו יוקצבו לטובת אתרי ההנצחה, עד לשנת 2010, 35 מיליון יורו. המטרה היא לחזק את תרבות הזיכרון, המתייחסת במידה שווה לזיכרון פשעי הנאצים ופשעי ה"שטאזי". התכנית כוללת את אתרי הזיכרון ברגן-בלזן, דכאו, פלוסנבורג ונוינגאמה, וברפוליקה הדמוקרטית הגרמנית את מעבר הגבול לשעבר מריינבורן, המוזיאון הגרמני-גרמני במודלרויט, ובברלין - אנדרטת החומה ברחוב ברנאואר, אתר הנצחה הוהנשונהאוזן, ומה שנקרא "היכל הדמעות" בתחנת הרכבת פרידריך-שטראסה. בנוסף, סיכמו ממשלת גרמניה וממשלת מחוז ברלין כי משרד האדריכלים הידוע hg merz משטוטגרט ישפץ את אתר ההנצחה הוהנשונהאוזן עד שנת 2011, כדי לאפשר בניית מבואה עם תערוכה קבועה ומזנון, ל-200,000 מבקרים בשנה.

פרויקט אמנותי "בתוך האזור הסגור"

ללא כל קשר אתרים שנזכרו לעיל, כבר נעשו בהוהנשונהאוזן צעדים לקראת יותר שקיפות: בפינת הרחובות פריינוולדר וגנסלר, מול הכניסה לאתר ההנצחה, מתואר מאז תחילת אפריל 2008, במודל אדריכלי, מתחם האזור הסגור לשעבר. מפת מתאר הפרושה על הרצפה ממחישה את ממדיו של מתחם המעצר לשעבר. רחובות ובניינים חשובים מסומנים על ידי לוחות שחם שחורים, הגבול לשעבר מסומן באמצעות סרט תאורה LED, הזורח בלילה. הדגם נבחר בתחרות שיזם בשנת 2006 רובע ליכטנברג, בו שוכן המתחם. כנראה שכל המאמצים הללו לא יספיקו כדי להשתיק את הפקידים הישנים. כאן יידרש שוב טבעו הלוחמני של ד"ר הוברטוס קנבה, מנהל אתר ההנצחה.