רעיונות עכשוויים לתכנון אתרי הנצחה בגרמניה

במסגרת השיח הציבורי שהתנהל בשנות ה-90 של המאה הקודמת בנושא תכנון אנדרטאות התואמות את התקופה, טבע ג'יימס א. יאנג, מרצה לספרות אנגלית ויהדות, את המונח "Counter Monument".

מונח זה של יאנג התייחס לתפיסה חדשה, אמנותית, של אנדרטאות, המותירה מאחור באופן מודע את האיקונוגרפיה המסורתית, או מצביעה על האבסורדיות שבה. מטרתו של ביום "היעלמותן" של אנדרטאות היא לעורר תשומת-לב לעובדה כי אנדרטאות אמנם מסמנות הקשרים היסטוריים, אך אין ביכולתן למלא את מקומה של האחריות הציבורית והאישית לזיכרון, הנובעת מביקורתיות, והמשימה להזכיר, הנובעת מנטילת אחריות.

הביקורת כלפי אנדרטאות בסגנון המסורתי

רעיון מרכזי של יאנג, אותו העלה כנימוק להצעותיו לתכנון חלופי של אנדרטאות היא התיאוריה של ה"פוטנציאל לשכתוב ההיסטוריה", הטמון בהקמת רבים מאתרי ההנצחה. מחשבה מתריסה זו מבוססת על ההבחנה כי אתרי הנצחה רבים אינם מהווים תמריץ לדיון בנושאים ההיסטוריים המורכבים, אלא רק ביטוי לתהליך פרשנות מוגמר, ולעתים חד-ממדי. הרעיונות של יאנג משקפים נושאים מרכזיים של הדיון העכשווי באתרי הנצחה, ובכך גם באיכותה של המודעות ההיסטורית הציבורית.

הדיון סביב ה"נוֹיֶה וַאכֶה" (Neue Wache)

דיון זה, אחד מרבים מסוגו, התלקח סביב ההקמה מחדש של ה"נויה וַאכֶה" (אנדרטת "בית-המשמר החדש") בברלין, כאתר הנצחה לאומי. המבנה, שהוקם על ידי קרל פרידריך שינקל בשנת 1816, שימש במקור כמבנה המשמר המלכותי. החל משנת 1931, בתקופת הרפובליקה של וויימר, שימש כאתר הנצחה לחללי מלחמה. בתקופת הרפובליקה הדמוקרטית (מזרח גרמניה) שופצה אנדרטת ה"נויה ואכה" וייעודה שונה לאנדרטת לזכר למתנגדי הפשיזם. בשנת 1993 שוב בוצעו בה שינויים מבניים, שבהם היה מעורב מאוד קנצלר גרמניה דאז, הלמוט קוהל, והמבנה הוקדש מחדש, הפעם כ"אתר הנצחה להתנגדות למלחמה ולרודנות". מבקרים רבים ראו בהתייחסות הבלתי מוגדרת ל"מלחמה" ו"רודנות" נטייה להכללה גורפת, שאין בה אמירה נחרצת. בנוסף, הקמתו של פסל בהשראת עבודתה של קתה קולוויץ, המתארת אם עם בנה המת, עוררה מחלוקת. הצבת הפסל אמנם העניקה לאתר ההנצחה אופי כללי בעל ערך רגשי, אך ללא אמירה היסטורית ממשית. במקום להבדיל באופן ברור בין הפושעים לבין קורבנותיהם ולהדגיש את המערך של גורם ותוצאה, שואף עיצוב זה לביטוי אוניברסאלי של שכול ופיוס. הביקורת הקשה מצד פוליטיקאים ומומחים רבים כלפי אתרי הנצחה גרמה, בדיעבד, להוספת לוחות המפרטים את הקבוצות השונות שאליהן השתייכו הקורבנות, בכניסה.

רעיונות חלופיים למצבות זיכרון

דוגמת ה"נויה ואכה" ממחישה את הביקורת המופנית כלפי האמירה שמבטאים ברבים מאתרי ההנצחה. הדיון העלה גם את השאלה האם ניתן בכלל לפתח רעיונות לאתרי הנצחה, אשר אינם מסתכנים בצמצום האמירה ההיסטורית, ואשר מסוגלים לספק יותר מאשר פרשנות היסטורית שהיא סגורה ועטופה במעטפת אידיאולוגית של פרשנות ההיסטוריה. לכן, עבודות של אמנים רבים, שרעיונותיהם הייחודיים זכו לתשומת-לב ב-20 השנים האחרונות, עוסקות בביקורת כלפי סגנונו של אתר ההנצחה המסורתי ובניסיון להציג רעיונות חלופיים.

אתר ההנצחה כשטח ריק - עבודות של הורסט הוהייזל ויוכן גרץ / אסתר שלב-גרץ

אחד האמנים הבולטים בתחום זה הוא הורסט הוהייזל (Horst Hoheisel). "אנדרטת ההנצחה התשלילית" שלו, שהוקמה בעיר הגרמנית קסל, תוכננה בשנת 1987 כאנדרטה לזכר "מזרקת אשרוט" (Aschrottbrunnen) ההרוסה, אשר כונתה בפי הנאצים "מזרקת היהודים" (Judenbrunnen). המבנה המקורי הוקם בתרומתו של היזם היהודי-גרמני זיגמונד אשרוט, והוקם בשנת 1908 כמזרקת פירמידה מרשימה. ביצירתו עשה גם הוהייזל שימוש בצורת הפירמידה, אך שיקע אותה אל תוך האדמה, בצורת משפך, כך שהמבנה כמעט שאינו נראה מעל פני הכיכר. "הצופה הוא האנדרטה", מסביר הוהייזל את תמונת הראי ה"תשלילית" של המבנה ההרוס. לא זו בלבד שהוא חושף את האבסורדיות של הרעיון המסורתי של אתר הנצחה, אלא הוא גם מצביע על האחריות ההיסטורית היומיומית, ועל יכולתם של האזרחים להרהר.

דוגמה נוספת, ומרשימה לא פחות, היא עבודתם של זוג האמנים יוכן גרץ ואסתר שלו-גרץ. בשנת 1986 הם הקימו עמוד עטוף עופרת בגובה 12 מטרים ליד גשר להולכי-רגל ברובע הרבורג בהמבורג. צורת החץ של הפסל, המכונה "אנדרטה נגד פשיזם ומלחמה" מזכירה במבט ראשון אנדרטה מסורתית. אך זוג האמנים קרא לקהל לחרוט הערות אישיות או פוליטיות במעטה העופרת. במהלך השנים שקעה האנדרטה בהדרגה אל תוך האדמה, ומאז 1993 היא נעלמה לחלוטין מעל פני השטח, וניתן לראותה דרך חלונית בלבד. האנדרטה, אומר גרץ, לא יכולה לשחרר את האזרח מאחריותו למודעות פעילה וביקורתית, מאחר שכפי שרשום על לוח שליד האנדרטה השקועה, "דבר אינו יכול למלא את מקומנו במאבק נגד חוסר הצדק". בעזרת תכנון זה יצרו האמנים תמונה חדה של "היעלמות אתר הנצחה".

השטחים הריקים שמהם מורכבות האנדרטאות התשליליות של הוהייזל וגרץ, מצביעים לא רק על קרעים ברצף ההיסטורי ועל אובדן, אלא הם מוסרים את משימת שימור הזיכרון, ואת החובה להתנהלות המוסרית, ישירות בחזרה לצופה.