רעיונות עכשוויים לתכנון אתרי הנצחה בגרמניה

האמן גונטר דמניג מניח אבני זיכרון לזכר האנשים אשר גורשו ונרצחו על ידי המשטר הנציונאל-סוציאליסטי, לא לזכר קבוצות, אלא לזכרם של אנשים יחידים. מדובר ב"אבני מעידה" אישיות, קטנות, אשר מונחות על המדרכות, כדי שהולכי הרגל "ימעדו" עליהן, במובן המופשט של "מעידה".

כשישה מיליון יהודים נרצחו במהלך תקופת הנציונאל-סוציאליזם בגרמניה ובאירופה, בנוסף נרצחו עמי צוענים, הומוסקסואלים, מתנגדי המשטר ממניעים פוליטיים או דתיים, וכן אנשים בעלי נכות או פיגור. הפסל דמניג, בן השישים, מקלן, חוקר את הפרטים האישיים של הנרדפים, ואת מקום מגוריהם (מרצון) האחרון. על המדרכה שלפני הבית המתאים הוא מניח ריבועי בטון בגודל עשרה על עשרה סנטימטרים, ועליהם לוחית פליז בה חרוטים שם, שנת הלידה והתייחסות לגירוש. כך, למשל, ברובע קרויצברג בברלין אנו קוראים: "כאן התגורר יוליוס לאופר, שנת לידה 1878, גורש, יעד???, גורלו???". בקרבת מקום התגוררה התופרת הדוויג הרמן, אשר נולדה בשנת 1886. בינתיים נמצא, כי שניהם גורשו בשנת 1942 לריגה.

אבני הזיכרון של דמניג נוגעות בנשמה, כי הן מחזירות להווה אנשים אשר חיו פעם ברובע שלך, או אפילו בבית שלך, ומשום שלאנשים האלו יש שם. "אושוויץ היה היעד והסוף, אבל היה זה בדירות ובבתים, שם החל הבלתי נתפס, הזוועות", מסביר האומן.

להתווכח, בבקשה

כל מי שדורך על לוחית פליז, משמר את הזיכרון, כי בעזרת נעליו הוא מלטש את המתכת המתחמצנת. , אף אם כלל לא הבחין בלוחית הקטנה. לכן, בהחלט מתבקש לדרוך עליהן. מתבקש גם הוויכוח על השואה, שמתעורר לעתים בין הולכי רגל בזמן שדמניג מניח אבנים. כדי לקרוא את הכתובית חייבים להתכופף - כפיפה שניתן לפרש כהשתחוות בפני הנספים וזכרם.

האמן פיתח את הרעיון של "אבני המעידה" בשנת 1993, כאשר פעל לזכרם של צוענים בקלן. בשנת 1994 הוא הציג צילומים ו"אבני מעידה" ראשונות בכנסיה, שנה לאחר מכן הוא ביצע את הניסיון הראשון של הנחת אבנים. במסגרת הפרויקט "אומנים חוקרים את אושוויץ" הוא הניח 55 אבנים נוספות בברלין. ארבע שנים לאחר מכן הוא קיבל רשות להניח 600 אבנים בקלן, לאחר שהתקשה, תחילה, בקבלת האישור הדרוש. לאחר מכן אישר רובע קרויצברג בברלין את הנחתן של 2,000 אבנים, והושגה פריצת-הדרך. בינתיים זכה האמן באות ההוקרה של הרפובליקה הפדראלית הגרמנית, וב-German Jewish History Award, (אות כבוד לגרמנים התורמים לשימור ההיסטוריה והתרבות היהודית) על עבודתו.

כיתות בי"ס ואגודות נרתמות לפרויקט

האוכלוסייה משתתפת בהתלהבות רבה בפרויקט זה לזכר הנספים בשואה: אזרחים רבים מתאגדים לקבוצות, כדי לפעול להנחת "אבני מעידה". כיתות בי"ס ואגודות חוקרות פרטים אישיים של הקרבנות, "חסויות על אבנים" ותורמים מממנים את ההנצחה. העלות לייצור ולהנחת כל אבן מסתכמת כיום ב-95 יורו. כל אדם יכול להיות "נותן חסות". הפרויקט אינו מהווה עול על תקציבי הקהילות, אך הנחת האבנים כשלעצמה טעונה אישור של מועצת העיר או המועצה המקומיות. לעתים מונחות האבנים על מגרשים פרטיים, אם הבעלים מסכימים לכך. הפרויקט מלהיב בני אדם המגיעים ממגוון רחב של תפיסות עולם. קהילות של כנסיות נרתמות באותה מידה כמו אגודות הומניסטיות, אגודות לאומיות, או מורים להיסטוריה. גם בני משפחה של נרצחים משתתפים בפרויקט, הם מגיעים מארה"ב, ישראל, אנגליה או צרפת, כדי להיות עדים להנחת האבנים. ביניהם גם כאלה שלוקחים על עצמם מתן חסות, כדי להעמיד יד זיכרון לבני משפחתם.

פרויקט אירופאי

עד חודש אוגוסט 2008 הניח דמניג כ-15,000 אבנים ביותר מ-345 קהילות. בקשות נוספות מתקבלות כל הזמן. לא רק בערים גדולות כמו ברלין, המבורג, קלן, פרנקפורט, שטוטגרט, ודורטמונד נזכרים כך בקרבנות הנציונאל-סוציאליזם. גם קהילות קטנות כמו אטנדורן, לובן, הזלונה, פפולנדורף, או באד צבסטן נרתמות למשימה. אוטה פרנקה, יד ימינו של דמניג, מתאמת ומתעדת את הפרויקט.
בסוף חודש אפריל 2007 הניח דמניג את שלושת האבנים הראשונות בבודפשט, בירת הונגריה. אבנים נוספות יונחו בקהילות הונגריות נוספות. בשנת 2006 הונחו האבנים הראשונות במדרכות אוסטריה. קיימים גם מגעים להנחת אבנים באמסטרדם, אנטוורפן, מילנו ופריז, הפרויקט לובש ממדים כלל-אירופיים

הסתייגויות במינכן, לייפציג, פרייבורג

עם זאת, יש קהילות ספורות אשר מתנגדות להנחת אבני זיכרון במדרכותיהן. כך העיר מינכן. בשנת 2004 דחתה מועצת העיר את הפרויקט. הן ראש העיר כריסטיאן אודה והן נשיאת הקהילה היהודית, שרלוטה קבונלוך, התנגדו לכך. קנובלוך הכירה בכוונה הטובה שבפרויקט האבנים, אך לפי דעתה הוא מבייש ומזהם את זכר הקרבנות, כך כתבה בגילוי-דעת שפורסם בעיתון היומי Süddeutschen Zeitung. טענתו של אודה הייתה שקיימים כבר די אתרי הנצחה במינכן. סגן נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, הד"ר סלומון קורן, תמך במפורש בפרויקט.

בשנת 2004 דחתה גם לייפציג את הרעיון: "'אבני המעידה' מזכירות בצורתן ובתוכנן את שדרת הוליווד בלוס אנג'לס". רק בשנת 2006 הונחו בלייפציג האבנים הראשונות. היו ערים כמו פרייבורג, אשר טענו תחילה כי הולכי הרגל דורכים על מתים. דמניג טען כנגד, כי "'אבן מעידה' אינה מצבת קבר". בשנת 2002 אישרה המועצה המקומית של פרייבורג את הנחת האבנים. בדיונים שהתנהלו בתחילת שנת 2007 בועדת התרבות של העיר אוסנברוק נדונה שאלת המימון. על פי דיווח מהדורת האינטרנט של עיתון מקומי, Neue OZ online, הוערכו עלויות הארגון, התיאום והפרסום בסך 6,000 יורו. לבסוף החליטה ועדת התרבות להמשיך ביישום הפרויקט.

בהמבורג אישרו ראש העיר אולה פון בויסט והבישופית מריה יפסן את הנחת "אבני המעידה". הבישופית הפרוטסטנטית קבלה על עצמה את החסות. האסיפה האזורית ברובע ברגדורף בהמבורג, לעומת זאת, שיתפה את בעלי הבתים בקבלת ההחלטות לגבי המדרכות הציבוריות.

בעלי בתים אחדים מתנגדים לאותות הזיכרון. על פי טענתם, אבנים אלו מהוות חדירה לרכושם ויקשו על מכירת הבית. מבחינת בעלי חנויות בעיר ברול ליד קלן, האבנים גורמות נזק לעסקיהם.

מפת הבלתי נתפס

אי הנוחות של כמה שכנים עשויה לנבוע מן העובדה שהאבנים ממוקמות על גבול התחום הפרטי, או הרכוש הפרטי שלהם. האבנים מעלות את נושא הלאמת הרכוש היהודי. בנוסף, הן מזכירות תהליך אלים שהתרחש בבית המגורים שלהם, אולי אפילו בדירה שלהם. אפשר בקלות לעקוף, במלוא מובן המילה, אנדרטאות מרכזיות, כמו האנדרטה לזכר יהודי אירופה . זו בדיוק הסיבה לכך שדמניג החליט לקדם את רעיון האנדרטה המבוזרת בפתחי הבתים.

אך, בשורה התחתונה, גוברות התגובות החיוביות באופן משמעותי. כמובן שדמניג לא יוכל להניח שישה מיליון אבני זיכרון. אך זו לא שאיפתו. הוא מדגיש כי כל אבן אישית מסמלת גם את מכלול הקרבנות. יחד הן מרכיבות את מפת הבלתי-נתפס. מקומות מוכרים הם, אשר לגביהם מבינים כעת, אף כי באיחור, שהתקיים בם גירוש של אזרחים ושכנים. באותה עת מתחברים המקומות הללו למפה המציינת את כל המקומות שבהם מבקשים אנשים להקים זכר לקרבנות הנציונאל-סוציאליזם, ומוכנים לתרום מזמנם, מכספם, את שמותיהם כנותני חסות, והרבה הרבה מעורבות. אלה הם מקומות אשר אזרחיהם מודעים להיסטוריה שלהם.

Kirsten Serup-Bilfeldt: Stolpersteine. Vergessene Namen, verwehte Spuren. Wegweiser zu Kölner Schicksalen in der NS-Zeit, Kiepenheuer & Witsch 2003, 160 S., 8,90 €; ISBN 3462035355 Gabriele Lindinger/Karlheinz Schmid (Hrsg.): Größenwahn – Kunstprojekte für Europa, Lindinger & Schmid Verlag 1993; 227 S., 25 €, ISBN 3-929970 - 03 – 1