רעיונות עכשוויים לתכנון אתרי הנצחה בגרמניה

הדיונים סביב דרכי ההנצחה המתאימות, התואמות את התקופה הנוכחית, מתנהלים בגרמניה כבר מתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. הדיון המתמשך והקשה מאוד סביב תכנו וצורתו של אתר הנצחה למיליוני היהודים שנרצחו מהווה בוודאי את מוקד הדיון הזה.

וויכוחים בנושא דרכי ההנצחה המתאימות

באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת הפכו הדיונים בנושא דרכי ההנצחה המתאימות לאחד הנושאים המרכזיים בתרבות הפוליטית בגרמניה, אף לאחר האיחוד בשנת 1990, ובדיון עליום השנה ה-50 לשחרור מחנות הריכוז וסיום המלחמה. במרכז הדיון עמדה, כבעבר, ההתעסקות במשטר הנציונאל-סוציאליסטי ובמלחמת העולם השניה. עם זאת נכנסו לדיון יותר ויותר, שאלות בדבר ההתמודדות עם ההיסטוריה של שתי המדינות הגרמניות, כמו גם תרבות האנדרטאות השונה בתכלית בשתי המדינות, ואלה הפכו למוקד הדיונים. ההערכה מחדש של בעייתיות גרמנית ייחודית זו קיבלה בהדרגה משמעות מרכזית במסגרת ההגדרה העצמית של "הרפובליקה הברלינאית" (המונח הרווח מאז מעבר הפרלמנט והממשלה מבון לברלין בשנת 1999).

קיימת תכנית רעיונית של הרפובליקה הפדראלית, לאתרי הנצחה, אשר פותחה כבר בשנת 1999 ופיתוחה נמשך בקיץ 2008. תפקידה מוגדר בשמה: "לקבל את האחריות, לחזק את הדיון, להעמיק את ההערכה מחדש“. רעיון זה מסכם דיון שארך שנים, בנושא מדיניות הנצחה בגרמניה, ומנסה גם לתת מענה בסוגיית הגדרת הזהות. במיוחד יש לגלות התחשבות מתאימה בשכבות ההיסטוריות השונות, ותרבויות ההנצחה השונות במזרח ובמערב. ובה בעת מבקשים העוסקים בנושא להבטיח את ההבחנה בין ההתמודדות עם אימת הנציונאל-סוציאליזם מחד והדיקטטורה הקומוניסטית מאידך, הבחנה הנותנת ביטוי גם להבדלים שבין שתי שיטות השלטון. הצבת האנדרטאות תכבד גם קבוצות של קורבנות אשר במשך עשרות שנים לא קיבלו מקום בנוף אתרי ההנצחה.

אנדרטאות נוספות

מאז הפך שדה קוביות הבטון של אייזנמן באנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו, הממוקם קרוב לקריית הממשלה, לחלק בלתי נפרד מהנוף הייצוגי של מרכז הבירה, הוקמו באזורים קרובים לו אנדרטאות נוספות המנציחות קבוצות אחרות של קרבנות השלטון הנציונאל-סוציאליסטי. כך התאפשרה בקיץ 2008, חנוכת אנדרטה להומוסקסואלים הנרדפים, בשולי פארק טירגרטן, שהוקמה ביוזמת אגודת ההומוסקסואלים ויוזמות של אזרחים פרטיים. עיצובו של זוג האמנים הדני-נורווגי מיכאל אלנגרן ואינגר דרגסט מורכב אף הוא ממצבת בטון אפורה, בה ניתן לצפות דרך פתח קטן, בוידיאו של זוג גברים מתנשקים. הכוונה היא להחליף את הסרט מדי שנתיים, כדי להציג, בין היתר, גם הומוסקסואליות של נשים. אנדרטה נוספת ממוקמת כיום דרומית לבניין הרכייכסטאג, בצמוד אליו. היא עוצבה על ידי דני קרוון ותהווה אתר הנצחה לצוענים הנרדפים. אנדרטה זמנית ו/או ניידת בצורה של אוטובוס עשוי בטון, אשר תוצב בכל פעם בעיר אחרת, מזכירה את קרבנות מדיניות הנציונאל-סוציאליסטים, של רצח נכים ומפגרים.

קולות של ביקורת

מבחינת היזמים, משמעות האנדרטאות, במיוחד כאשר הן ממוקמות בקרבת קריית הממשלה, אינה מוגבלת לפונקציה של אנדרטאות זיכרון בלבד. הם מבינים אותן גם כקריאה לאחריותה של המדינה לשמירה על זכויות האדם ועל זכותם של מיעוטים להגדרה עצמית. נוף ההנצחה המגוון של היום הינו תוצאה של התמודדות רבת-שנים עם המורכבות של מדיניות ההנצחה. עם זאת, היה זה דווקא אופייה הפוליטי-ייצוגי של תרבות ההנצחה הגרמנית החדשה, במיוחד בשנות ה-90 של המאה הקודמת, אשר הפך יעד לפרשנויות ביקורתיות רבות. כדוגמה לכך נציין את ההקמה מחדש של ה"נויה ואכה" בברלין, ברחוב אונטר דן לינדן, בשנת 1993, כ"אנדרטה נגד מלחמה ורודנות". לקראת חנוכת "האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה" הזהירו קולות ביקורתיים גם בפני ניסיון בלתי הולם לתת ביטוי לגודל הפשע על ידי המונומנטליות של המתחם. ג'יימס א. יאנג, מרצה אמריקאי לספרות האנגלית וליהדות, שהיה אחד המבקרים הרבים של התכניות ולקח חלק בדיונים סביב האנדרטה, קבע, במובן הזה, כי הדיון בנושא תרבות ההנצחה בגרמניה, שהתנהל לא פעם מתוך כאב, הוא האנדרטה האמיתית. לא ניתן, כך על פי יאנג, להחליף אותו בשוםאנדרטה, מושלמת וגמורה ככל שתהיה.

תרבות האנדרטאות כעבודת זיכרון

יאנג נגע באחת הנקודות הבעייתיות המרכזיות של תרבות האנדרטאות: השאלה האם מטרת הקמת אנדרטאות היא קיבוע ההיסטוריה בפרשנותה? או שמא, מאידך, אמורות אנדרטאות לעודד חשיבה מעמיקה? האם ניתן לתת ביטוי למשמעות הדבר הנזכר בעזרת האיקונוגרפיה הקלאסית של הרוממות - על ידי שימוש במונומנטליות, בשיש, בבטון, ובארד? האם אנדרטה ייצוגית מסורתית יכולה בכלל להוות נקודת מוצא לזיכרון של היחיד? על רקע האנדרטאות החדשות - איזו משמעות תינתן ל"מקומות האותנטיים של הפושעים", כמו למשל, אתרי הזיכרון הקיימים במחנות ריכוז, אך גם ל"טופוגרפית האימה" במתחם מרכז הגסטאפו לשעבר בברלין?

על רקע זה, הפך נושא "עבודת הזיכרון" למרכזם של דיונים רעיוניים עכשוויים בתכנון אנדרטאות ו עבודות של אמנים אשר לעיתים קרובות שאבו את גישתם מתחום האמנות הקונספטואלית, ואשר מטרתם הייתה ליצור מונומנט פחות מסורתי, המעודד מחשבה מעמיקה יותר.

במסמך המונח לפניך, נציג, באופן מדגמי, שורה של תכניות ורעיוניות עכשוויות לאנדרטאות, המפותחות בגרמניה. מדובר כאן בעיקר ברעיונות שמטרתם עבודת זיכרון פעילה, עצמאית וביקורתית; רעיונות המבקשים להצביע על עקבות העבר, ומתמודדים עם הבעייתיות של מגוון הגישות להיסטוריה.

בעזרת הנושאים העולים מתכניות אלה ייעשה מאמץ לשקף, לפחות חלקית, את האופק הרחב של החיפוש העכשווי אחר התמודדותם של המדינה ושל הפרט עם ההנצחה, עם נטילת האחריות ועם נקיטת העמדה, על ידי סימני חשיבה במרחב הציבורי.