הבלוגרים של הברלינאלה 2021
מחוץ לגבולות המבט הגברי

דמויות נשיות שמעצבות את התנהגותן בהתאם למבט הגברי משקפות בסרטים רבים חברה אשר מחנכת נשים מזה מאות שנים כדי לְרָצוֹת. מריה שרדר שופכת אור על משטר המבטים הזה בסרטה המשעשע והחכם "אני האיש שלך".

מאת רגינה האדר

העלילה של "אני האיש שלך" (Ich bin dein Mensch) לא נשמעת בהתחלה מפתיעה במיוחד: ועדת האתיקה מבקשת להחליט אם בגרמניה הומנואידים יורשו לקבל בקרוב "זכויות אדם" ולהינשא. בניסוי שנערך לשם כך צריכה אלמה (מארן אגרט) לחיות יחד עם הרובוט ההומנואיד טום (דן סטיבנס). על מנת שהערכת המומחים תהיה כמה שיותר חיובית, חברה מפוקפקת מתכנתת את טום להיות בן זוג אידאלי עבורה, אשר מצויד ביכולות למידה.    
אבל אחרי 15 דקות לכל היותר כבר ברור לחלוטין: הסרט הזה יוצא מן הכלל! במהלך שוט הפתיחה הנפלא והסימטרי, הגיבורה רצה דרך אי המוזיאונים בברלין במעיל גשם בצבע בז', כשהיא חולפת על פני רקע בצבע חול. היא מתמזגת עם מבני האבן הצהבהבים ועם חריצי העמודים, בשעה שהיא ממהרת אל מקום עבודתה. אי אפשר לתאר בצורה יותר משכנעת ארכיאולוגית חדורת מטרה, אשר חוקרת כתובות בכתב יתדות פרסי מהמאה הרביעית לפני הספירה. דירתה של אלמה מהווה המשך של תפאורה זו בצבע חול: כאן בגדיה ושערה מיטשטשים אל תוך הספה, אשר מתמזגת בתורה עם קירות הדירה הצבועים גם הם בצבע בז'. אלמה היא כמו זיקית שמסווה את עצמה באמצעות קולקציית בז' של המעצבת ג'יל סנדר. נדמה כי האבנים שאותם היא חוקרת מחלחלים לחלוטין אל חייה ונטמעים בגופה. אך את הבדיחה האמיתית שטמונה בהן חושפת הסצנה מול המוזיאון באמצעות האסתטיקה המעודנת והמאוירת של הרקע, שנראה קצת לא אמיתי ומרמז על הנושא שעומד במרכזו של הסרט.

דירוג: אסתטיקה של סירי

כמו בקלישאה הוותיקה שמופיעה ביצירות מדע בדיוני על רובוטים קרים ובני אדם חמים ופגיעים, הצבעים שמאפיינים את טום הם גווני כחול ושחור המהווים ניגוד לצבעים החמים שסובבים את אלמה. כאשר הוא מגיע, נראה כאילו הוא מרחף ברחבי הדירה. מה שמתרחש באזור הברכיים שלו נראה כמו הצהרת אהבה לגלגיליות: מזוודת Rimowa שחורה ומנצנצת. כשהשילוב הסימביוטי הזה בין רובוט לקלאסיקה עיצובית מתחיל לזוז, זה מזכיר כלי שחמט עם תחתיות לֶבֶד שניצבים בקו ישר על לוח המשחק הצבוע. הדחף הראשוני הוא לראות במזוודה מעין שלוחה גופנית סייבורגית של טום, אך האם זה לא אומר שרואים בו למעשה בן אנוש?

דן סטיבנס ושאר ההומנואידים ממחישים בצורה כל-כך גאונית את האופן שבו רובוטים מחקים באמינות כמעט מושלמת את ה"טבעיות", עד שהם זכאים ביושר לתואר "אסתטיקה של סירי". רק לעתים נדירות רואים כל-כך הרבה ממה שמתרחש בהווה. בכל מקום פזורים רמזים לכך שהקטגוריות הברורות אשר מצוטטות באמצעות ניגודים נדושים של חום-קור הן נחלת העבר. למרות שאנו חיים מזה זמן רב בעולם שהנוכחות הדיגיטלית נמצאת בו בכל מקום, ושלמעשה כבר איננו רק אנלוגי או רק דיגיטלי, עדיין איננו יכולים לחדול מליצור ניגודים באמצעות הקטגוריות הפשוטות הללו. שרדר מסבירה את אי-ההבנה הזו בצורה מופתית ומעודנת.

היא ממחישה את הקונפליקט הזה בצורה יפה במיוחד באמצעות עבודתה של אלמה במוזיאון. שיטת העבודה של אלמה מתבססת על ניתוח סריקות של אובייקטים, אך בחשאי היא משתוקקת לעבוד עם האובייקטים המקוריים. כדי להשיג את הכסף הדרוש למחקר ולהוצאות הנסיעה, היא אפילו מסכימה לחיות עם הומנואיד כבן זוג. מה שמצחיק במיוחד זו העובדה שלסריקות שלה יש את אותה אסתטיקה מושלמת מדי, מאוירת וגמישה מדי, בדיוק כמו תמונות הרקע של אי המוזיאונים שמופיעות על המסך כשהגיבורה נכנסת בהתחלה למוזיאון.

לְרָצוֹת ללא גבולות

אם בנקודה הזו חושבים: "סרט יצירתי, אך כזה שלא כולל חשיבה חדשנית על הנושא", עד מהרה הטוויסט הפמיניסטי של משטר המבטים מקבל היבט מפתיע, כשטום עובר להתגורר אצל אלמה. כבר בימים הראשונים מתברר שהוא לא רוצה דבר וגם לא יכול לרצות. הוא לא יכול לבצע שיפוט משל עצמו, אלא מעוניין לְרָצוֹת, וגם כאן לא ברור אם הוא באמת רוצה בכך.

בהתחלה אלמה עדיין מתעצבנת מכך שטום לוחש לה "עינייך הם כמו שני אגמי הרים שבהם אני משתוקק לשקוע", או כשהוא מפזר עלי ורדים באמבטיה לאור נרות משום שהיא "ראויה לפסק זמן". אך כמו צ'ארמר אמיתי הוא מודיע לה שזה מה שרוצות 93 אחוז מכלל הנשים בגרמניה.

בשבילי זו קלישאת "pick me" מוגזמת מדי. בשיח הפמיניסטי, המונח "pick me" מתאר בין השאר את המשוואה הבאה: אישה היא "מגניבה יותר" או "מעניינת יותר" משום שהיא "שונה מהנשים האחרות", ואת האמירה הזו ניתן לשמוע שוב ושוב, החל משירי ראפ ועד לרומנים הוליוודיים. במקרה הזה, הגיבורה שייכת לשבעת האחוזים המסעירים של אותן נשים שאינן חולמות על אמבטיות קצף. אין ספק שלסטות מקלישאות זה דבר חיובי. אך לתאר את מרבית "הנשים האחרות" בתור בחורות לא מגניבות שמבלות את זמנן עם סוסים, רעיות מתוסכלות או במקרה הזה רומנטיקניות שאוהבות טיפוח ופינוקים, רק כדי ליצור בידול מהן, זה דבר שתמיד מגיע עם תג מחיר של מיזוגניה.

אלמה, שבימים הבאים מתגרה ברובוט ובוחנת את כוחה, לא משחקת לפי נוסחת ה-"pick me" וגם לא לפי הקלישאה של "מה שנשים רוצות", כדי שבן זוגה הרובוט בעל כישורי הלמידה יפסיק להמטיר עליה סטטיסטיקות וקלישאות. שרדר יוצרת זיקה בין העלילה לבין ההיסטוריה של המדע הבדיוני הפמיניסטי, במובן הזה שהגיבורה חותרת תחת הדפוסים עתיקי היומין של אישה שמעוניינת לְרָצוֹת ונחושה לעשות זאת. כמה פעמים עד היום הזדמן לראות נשים בסרטי מיינסטרים, שבהם האישה שומרת לחלוטין על עצמאותה בסיפורי אהבה הטרוסקסואליים? כנראה שהרשימה לא ארוכה במיוחד.


אך שרדר מראה גם עד כמה מהר משטר המבטים מייצר את עצמו מחדש: כאשר אלמה פוגשת את בן זוגה לשעבר, הוא שוב שם – כולל המשא ומתן הקפיטליסטי על ערך עצמי דרך תשוקה ופוריות, שעליו כותבת הסוציולוגית אווה אילוז אשר חוקרת את נושא האהבה. 

בסופו של דבר קלישאה?

בעוד שבהתחלה המדענית ממש מתמזגת עם מושא המחקר שלה, בסופו של דבר האישה שהפכה לאבן חול כבר לא מגלה יותר עניין בקריירה ובתחום המחקר שלה. בכל מקרה אנחנו לא שומעים על כך יותר, להוציא ערב אחד מלא דמעות שבו אלמה מגלה כי חוקרת אחרת עומדת לפרסם לפניה את אותם הממצאים בדיוק. חבל שהסרט המרענן הזה עדיין מקבל בסוף את טעם הלוואי של "אשת קריירה בודדה", כשאלמה מכירה במצבה ואפילו פונה אל משפחתה.  
 
את הדיווח שלה לוועדת האתיקה, שמסיים את הסרט, היא מתחילה באמירות נדושות מהסוג של "מה שהופך אנשים לראויים לאהבה אלה הטעויות שלהם, זה מה שמבדיל אותם מרובוטים". אך לאחר מכן הסרט תורם לדיון עוד משהו חכם: בסופו של דבר הגיבורה לא ממליצה להתיר נישואים עם הומנואידים, משום שהיא רואה בכך בעיה מוסרית. היא מצדיקה את ההסתייגות שלה בכך שמערכות יחסים אנושיות יחדלו מלתפקד ברגע שבני אדם יתרגלו למערכות היחסים הנעימות עם הומנואידים, בעוד שהם עדיין יחשבו שאלה לא יחסים אמיתיים. באופן זה, מריה שרדר משחקת שוב ושוב עם הקהל. היא גורמת לנו לצפות למשהו קלישאתי, רק כדי להפוך את הציפיות שלנו לחלוטין ברגע האחרון.
 
באופן כללי, למרות הסוף הממוצע, הבמאית של "אני האיש שלך" הצליחה ליצור סרט מרשים שמעניק תובנות על מקור והעתק ברמה הוויזואלית והאינטלקטואלית, הרחק מהאסתטיקה הטיפוסית של סרטי מדע בדיוני. ותוך כדי כך הוא מצליח להיות משעשע ופמיניסטי. שאפו!

ברלינאלה 2021