גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

29.4.2019 | יונאס לושר ומיכאל זיכי
הרהורים ראשונים...

Jonas Lüscher Foto: Ekko von Schwichow מיכאל זיכי Foto: Herbert Rohrer, Wildbild






חברות וחברים יקרים,

ברצוננו להציג בפניכם כעת כמה מחשבות ראשונות, שיסייעו לנו להוציא לדרך את הדיון שלנו בנושא הפופוליזם. ראשית כול, הבחנה הכרחית: במקום פופוליזם, אולי יהיה זה נכון יותר להשתמש בצורת הרבים ולדבר על פופוליזמים. ברור לחלוטין שהפופוליזם מופיע בצורות שונות. בדיון המקצועי נהוג להבחין קודם כול בין פופוליזם ימני לפופוליזם שמאלי, אך גם ההבחנה הזו אינה משוכללת דיה. במסגרת הפרויקט הזה אנו מעוניינים להתחקות אחר ההבדלים, אך גם אחר קווי הדמיון, שבין צורותיו השונות של הפופוליזם, בתנאים חברתיים, כלכליים ודתיים שונים. לצורך כך קיבצנו יחדיו קבוצת כותבים מגוונת ביותר.

אגנס הלר, שבילתה חלק ניכר מחייה בארצות הברית, וכעת שוב מתגוררת בהונגריה, המדינה שאותה נאלצה לעזוב לפני 42 שנה, מכירה היטב את מאפייניה של הפוליטיקה האמריקנית שהובילו לבחירתו של דונלד טראמפ, כמו גם את הנסיבות בהונגריה, שבהן ויקטור אורבן ומפלגת "פידס" ((Fidesz שבראשותו שולטים במערכת הפוליטית מזה שנים רבות. בנוסף, אגנס הלר חוותה כילדה את זוועות הפשיזם ושרדה אותו, ובשנות ה-70, לאחר שנים רבות של עימות פוליטי עם המשטר הקומוניסטי ומכבש הדיכוי שלו, נאלצה לעזוב את מולדתה. לפיכך, היא משתתפת במיזם לא רק כמי שמכירה את הפופוליזמים של ההווה משני צדי האוקיינוס האטלנטי, אלא גם את שתי האידיאולוגיות הפוליטיות ההרסניות ביותר של המאה ה-20 שהשתמשו במנגנונים פופוליסטיים, אך על כך תרחיב אגנס הלר בעצמה.

מריה סטפנובה משמשת בקבוצה שלנו כמומחית מובילה לענייני רוסיה. היא לא רק עוקבת בצורה ביקורתית מזה שנים רבות אחר המדיניות של פוטין כעיתונאית ופובליציסטית, אלא גם צוללת למעמקים של מרחבי הזיכרון הסובייטיים, ברומן פרי עטה שראה אור לאחרונה תחת השם "אחרי הזיכרון".

איבון אופור תיארה ברומן הביכורים שלה "אבק" לא רק את הפוליטיקה הנוכחית בקניה, אלא גם את ההיסטוריה הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית של ארצה. כיום היא משקיפה על מולדתה מרחוק, ושוקדת על כתיבת הרומן החדש שלה במכללה למחקרים מתקדמים בברלין. במסגרת זאת, היא משווה בין זרמים פופוליסטיים בגרמניה לבין ההתרחשויות בקניה.

קרול פירס תמסור לנו את רשמיה מברזיל, המדינה שנשיאה האוטוריטרי והפופוליסטי החדש ז'איר בולסונרו צפוי לשנות את פניה באופן מהיר ועמוק, כפי שהחודשים הבאים צפויים להמחיש.

יוסף רקה השקיף בקהיר, תוך ריחוק אינטלקטואלי, על ההתקוממות העממית של שנת 2011, על תקופת שלטונם של האחים המוסלמים שבאה אחריה, על המהפכה השנייה – או ה"פוטש" לפי פרשנותם של אחרים – וכעת על המשטר הצבאי שייצב את המדינה. בשיחה המקדימה שהתקיימה עמו הוא אף הצביע על כוונתו לבחון את הקשר שבין פופוליזם לאסלאמיזם.

מיכאל זיכי מכיר היטב, גם בתור פוליטיקאי פעיל במפלגת הירוקים האוסטרית, את מצב העניינים בארצו, והוא משקיף בדאגה על השינויים בחברה שמתרחשים כעת, בשנה השנייה לכהונתה של קואליציית הימין באוסטריה.

יונאס לושר גיבש את המודעות הפוליטית שלו במהלך נעוריו בשוויץ, לנוכח התחזקותו המחודשת של הפופוליזם במדינה, ובמיוחד זה של מפלגת העם השוויצרית שנהנית ממעמד המפלגה החזקה ביותר בשוויץ בעשרים השנים האחרונות. כיום הוא משקיף בדאגה בגרמניה, המדינה שאותה הפך לביתו השני, על כניסתה לפרלמנט הגרמני של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", הכוללת ימנים שמרנים לצד אנשי ימין קיצוני שאינם מסתירים את היותם כאלה. קבוצה כה מגוונת מספקת הזדמנות אידיאלית לעקוב מקרוב אחר תופעת הפופוליזם.  

Eliten graphicrecording.cool

ברצוננו להתחיל את הדיון עם הנחת יסוד מסוימת: נראה לנו שקיים נראטיב שבו משתמשים כל הפופוליסטים. על פי נראטיב זה, המדינה נשלטת על ידי אליטה מנותקת, לרוב עירונית ובעלת אופני חשיבה גלובליים, שאיבדה לפני זמן רב את הקשר עם האזרחים והאזרחיות "הרגילים" ושאינה מסוגלת יותר להבין את דאגות היומיום של "העם". אבל הפופוליסטים עצמם, כך הם טוענים, אינם משתייכים לאליטה הזו, ולכן הם היחידים שמבינים את הפחדים של האזרחים והאזרחיות, שמסוגלים לנסח אותם בגלוי ולקחת אותם ברצינות. במדינות שבהם הפופוליסטים כבר יושבים בממשלה – כמו למשל בהונגריה או בארצות הברית – הנראטיב עובר שינויים קלים: כעת זוהי האופוזיציה, ואפילו יותר מכך מוסדות על-לאומיים דוגמת האיחוד האירופי והאו"ם – שיש להגן מפניהם על "האינטרסים האמיתיים" של העם.

הסיפורים הללו מעניינים מסיבות רבות. ראשית: רבים מהפופוליסטים המובילים אינם מגיעים כלל משורותיו של העם "הפשוט". כריסטוף בלוכר, למשל, המשמש כפנים של הפופוליזם הימני בשוויץ, מציג עצמו כמנהיג עממי שקשוב מאוד לרחשי העם, וכמעט כמי שמשתייך לאוכלוסיית האיכרים במדינה. למעשה, הוא איש עסקים בתחום התעשיות הכימיות שחולש על הון בשווי של 10 מיליארד אירו. דונלד טראמפ וסילביו ברלוסקוני הם דוגמאות דומות. מדוע, אם כך, הגברים האלה ממשיכים לטעון שהם קרובים לעם, שהם מודעים לדאגות של האנשים הפשוטים ופועלים כדי לפתור את בעיותיהם?  

שנית: הפופוליסטים מתגאים בכך שהם מבטאים את מה ש"הרוב הדומם" חושב, והם מתיימרים לייצג את האינטרסים האמיתיים של העם. אך האם זה באמת מה שהם עושים? או שהם רק מצליחים לתמרן את העם באופן שמועל באמונו? האם הדעות והאינטרסים של הרוב באמת נתונים לדיכוי של אליטה ולתכתיבי התקינות הפוליטית שלה? ואם אין זה המצב, איך קורה שהנראטיב הזה משגשג כל כך?     

ולבסוף: האם יש אמת בטענה על קיומה של אליטה פוליטית מנותקת המהווה מעין "מעמד פוליטי" נפרד? באילו מדינות הטענה הזו תקפה, ובאילו לא? האם אנו, משתתפי השיח, מהווים חלק מהאליטה הזו ולפיכך גם חלק מהבעיה? או שלאור המורכבות של העולם ושל ההחלטות הפוליטיות אכן יש צורך באליטה? האם האליטה הזו אכן משליטה טרור מוסרי ואוסרת על דרכי חשיבה שונות משלה, או שהפער בין האליטה הפוליטית לבין העם הפשוט הוא התוצאה הבלתי נמנעת של העובדה, שקיים קושי לתקשר הסדרים פוליטיים בעולם גלובלי?

מי ירים את הכפפה ויהיה הראשון לענות על שאלותינו במסגרת החיבור שלו, תוך תיאור הנסיבות הספציפיות במדינתו?

שלכם,

מיכאל ויונאס