גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

03.05.2019 | אגנס הלר
"במובנים רבים מדובר בשחקנים חדשים. אך האם הם פופוליסטים?"

אגנס הלר Foto: Arild Vågen




חברות וחברים יקרים,

יש לי בעיה עם המונח "פופוליזם". פרון היה פופוליסט, וכך גם צ'אבס. אך ויקטור אורבן ונאמניו אינם פופוליסטים. פופוליסטים הם אמנם דמגוגים, אך הם עומדים למעשה לצד העם ולא לצד העשירים. כמה מפלגות טוטליטריות באירופה היו גם הן פופוליסטיות, אך רק בתחילת דרכן.

לעומת זאת, אורבן ומפלגתו ייסדו אוליגרכיה משלהם, "המתעשרים החדשים", שהעושר שלהם משמש לתועלתם האישית בלבד, בעוד שהפער בין העניים והעשירים רק הולך וגדל. לכן, אני מעדיפה לדבר במקום זאת על "פאודליזציה מחודשת". המפלגות האתנו-לאומיות הללו אפילו לא טוענות שהן תומכות ב"עם", אלא שהן תומכות ב"אומה". הן מתיימרות להגן על האומה מפני כל אויביה, כמו למשל סורוס ובריסל, ומעל לכול מפני הליברליזם. ההכרזה על הליברליזם כעל האויב הראשון במעלה איננה חדשה כלל וכלל, זה מה שיש לאתנו-לאומיים במשותף עם מפלגות טוטליטריות. אך למרות זאת הם אינם טוטליטריים, משום שאין להם כלל צורך בכך.  

פופוליזם או אתנו-לאומיות?

אגנס הלר

 


Populismus graphicrecording.cool בהתאם לכך, פוליטיקת הזהויות שלהם היא אתנו-לאומית. עבור האתנו-לאומיים, ה"אומה" איננה מורכבת מסך האזרחיות והאזרחים שלה, כפי שסבר אריסטו, אלא מכל אלה שמוצא אבות אבותיהם הינו מאותה ארץ, ואשר חולקים את אותו ה"דם" וחשים שייכות לארץ שייתכן שמעולם לא התגוררו בה.    

דוגמה לכך היא "הגרמנים האתניים", הפולקסדויטשה, שמעולם לא התגוררו בגרמניה, ואפילו לא הוריהם או סביהם, אך למרות זאת הם נדרשו להפגין את נאמנותם לגרמניה במקום למדינה שבה חיו.

בעיני האליטה הפוליטית השלטת בהונגריה, תומכי מפלגות האופוזיציה אינם נחשבים להונגרים. לעומת זאת, אנשים שמעולם לא התגוררו בהונגריה, אך הינם בעלי מוצא הונגרי, נחשבים להונגרים מבטן ומלידה, וזאת בתנאי שהם תומכים בויקטור אורבן. אתנו-לאומיות יכולה להפוך בקלות לגזענות גלויה.

האתנו-לאומיות היא אידיאולוגיה שנפוצה באירופה מאז שנת 1914, והיא הייתה למעשה הסיבה האידיאולוגית למלחמת העולם הראשונה. אירופה שילמה עבור המלחמה הזו במאות מיליוני מתים, כולם בני אירופה שמצאו את מותם מידיהם של אירופאים אחרים.

למעשה, האתנו-לאומיים החדשים של היום נבדלים מאלה של המחצית הראשונה של המאה העשרים, במובן הזה שהאידיאולוגיה שלהם היא שלילית. הם אינם מבטיחים להשיג אדמה נוספת, ולא חברה שחופשייה מזרים, וגם לא אושר לכולם או כבוד ותהילה. תחת זאת, הם מבטיחים הגנה. הם מעמידים פנים שהם מגינים על האומה שלהם מפני מהגרים, מפני התערבות של אחרים במדיניות הפנים ומפני הגבלה לכאורה של ריבונות מדינת הלאום מצד האיחוד האירופי. הם מקימים חומות לא רק נגד מהגרים, כפי שהם רוצים להאמין, אלא נגד כל המדינות האחרות באיחוד האירופי שאינן מסכימות איתם.    

מפלגות חדשות נוצרות יש מאין, והן כבר לא מייצגות יותר אינדיבידואלים, אלא את מה שהן מפרשות בתור "האומה" שעליה הן מגנות.

אגנס הלר


כפי שכבר ציינתי, האויב הגדול ביותר של האתנו-לאומיים הוא הליברליזם. לפיכך, ברגע שהם מגיעים לשלטון הם מבטלים את הפרדת הרשויות, מרכזים בידיהם את כל גופי קבלת ההחלטות, כמו גם את אמצעי התקשורת והחינוך, ומקימים מוסדות שבאמצעותם הם יכולים לתמרן את דעת הקהל (כמו למשל באמצעות "התייעצויות לאומיות", כפי שהדבר מכונה בהונגריה). כל אלה מאפשרים להם להקים דיקטטורה מבלי שייאלצו לאחוז בנשק הטוטליטריות. הם מסוגלים לכך משום שהם השיגו את הכוח שברשותם לא באמצעות אלימות, אלא באמצעות בחירות פרלמנטריות – אמנם לא בחירות נקיות, אך בכל זאת בחירות.

הם נבחרים ושוב נבחרים, שלוש פעמים, חמש פעמים, כמו פוטין, ארדואן, קצ'ינסקי, סיסי ואורבן. כל אלה מחשיבים את שלטונם לדמוקרטי, משום שהם נבחרו על ידי רוב או כמעט רוב. האם ניתן לחלוק על כך? החיפוש אחר תיאור הולם לצורת הממשל הזו הוביל אותי אל המונח "דמוקרטורה". המילה הזו כשלעצמה היא סימן לכך שהמונח "דמוקרטיה" חייב להיות נתון לבחינה מחודשת.

הדמוקרטיה הוגדרה מחדש פעמים רבות במהלך ההיסטוריה האירופית. במקור, המונח התייחס לדמוקרטיה ישירה בהתאם לדגם האתונאי. לדברי קאנט, צורת דמוקרטיה זו הפכה לבלתי מעשית, משום שהמדינות נעשו גדולות מדי וכבר לא ניתן היה לכנס את קהל הבוחרים במקום מסוים לצורך קבלת החלטות משותפת.

בארצות הברית נוצרה הדמוקרטיה המודרנית הראשונה, הדמוקרטיה הייצוגית, אשר רק לאחר אימוץ התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית הפכה לדמוקרטיה ליברלית. אף על פי כן, חלפו עוד שנים רבות עד שהונהגה בה זכות בחירה כללית.

במאה ה-19, ובמיוחד במחצית השנייה של המאה ה-20, נחשבה הדמוקרטיה במערב ומאוחר יותר בדרום אירופה במשך עשורים כשקולה לליברליזם שכלל ריבונות לאומית וזכות בחירה כללית. במשך זמן מה התפרש המונח "דמוקרטיה" כריבונות לאומית באמצעות זכות בחירה כללית, הפרדת רשויות וזכויות המעוגנות בחוקה. כעת אנו חווים מטמורפוזה חדשה בהבנת הדמוקרטיה.

מה השתנה? אם לנסח זאת בקצרה, חברת המעמדות הפכה לחברת המונים. משום שאין יותר מעמדות (ולפיכך גם לא תודעה מעמדית), הפך העם ל"המון". מפלגות מסורתיות, שמרניות וסוציאליסטיות כאחד, מאבדות את ציבור הבוחרים שלהן. מפלגות חדשות נוצרות יש מאין, והן אינן מייצגות עוד אינדיבידואלים, אלא את מה שהן מפרשות בתור "האומה" שעליה הן מגינות. הן זוכות בקולות הבוחרים באמצעות אידיאולוגיות שליליות, שהן צורות של ניהיליזם. והן מסוכנות.

על הסכנה הזו אני מעוניינת להרחיב במכתב הבא שלי. אך ראשית כול, אשמח לשמוע את תגובותיכם על השקפותיי, ספקות שיש לכם לגביהן, ובעיקר הערות ביקורתיות.

אגנס הלר