גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

16.05.2019 | איבון אדהיאמבו אופור
אנו חיים בחברות פלורליסטיות. האם הפופוליזם צריך לעניין אותנו פחות?

איבון אדהיאמבו אופור Foto: Marco Giugliarelli




חברות וחברים יקרים,

ברשותכם, אחלק את תשובתי לשני חלקים. החלק הראשון הוא דיון כללי בעולם הדימויים המתלווה לתופעה זו, ואילו החלק השני הוא מעט יותר אישי. בין לבין נמצאות יותר שאלות מהצעות לפתרון. 
    
    ראשית כול, אפתח בווידוי. מהי העמדה שמתוכה אני ניגשת לנושא הזה? בשתי מילים: שמחה לאיד.  


מדוע?

בגלל המקום, המרחב והזמן שהולידו מתוכם את הסוגיה הזו; בשל העובדה שהאדם הוא יציר כפיו של אחד מאותם שינויים שהתחוללו בעולם לאחר עידן הנאורות; בגלל המקומות שהנראטיבים שלהם לגבי קיום ומשמעות שוכתבו ואז עוצבו מחדש באמצעות שפה זרה שנכפתה עליהם, שניסיונות החיים שלהם נתפסו כ"אקזוטיים" או "אבסורדיים", ושהחוויה שלהם ביחס למה שמכונה "פופוליזם" זכתה ליחס מבטל בתור "אנומליה", במקום שתיתפס כסממן של מה שיכול לקרות בכל חברה אנושית ובכל תקופת זמן; שהאוכלוסיות אשר חיות בהם סבלו במשך זמן רב מדי מהטפותיהם האינסופיות של מיסיונרים חילונים, רובם אירופים או אמריקנים, אשר הכריזו בפניהם על נפלאות השילוש החילוני של "דמוקרטיה", "זכויות אדם", ו"שלטון החוק", ושנאלצו לחזות בחוסר אונים ובזעם חסר תוחלת כיצד אותו שילוש בלתי קדוש נכפה באלימות על מדינות כמו עיראק, לוב או אפגניסטן באמצעות הטפות דומות, וזאת מבלי להבין כלל את האירוניה הטמונה בכך שאותן הטפות ממש גרמו ועדיין גורמות למותם של מיליוני בני אדם... ומכיוון שאני מגיעה מאחד המקומות האלה, אני עומדת אחוזת פליאה אל מול העושר של צורות ההתנגדות האנושית, אשר מתקוממת נגד מה שפעם נתפס בתור מצב של סדר עולמי "מתקדם" ו"נורמלי".
Alles ist verbunden graphicrecording.cool
מבחינה פילוסופית או תיאולוגית, חייבים להכיר בכך שיש גבול ליכולתה של הרוח האנושית לשאת צביעות, ושממנו והלאה היא מחפשת לה דרך מוצא והולכת אחרי כל אדם שמבטיח לה את אותה דרך חדשה.

וכעת, לנושא הפופוליזם.

ראשית, מדוע אנחנו כאן? במילה "אנחנו" אינני מתכוונת לקהילה הדיגיטלית והחמקמקה של הרעיונות, אלא "אנחנו", האנושות. כן כן, אני יודעת שכעת אני הופכת את הדיון לאונטולוגי במקצת. וכדי לסבך את העניינים עוד יותר, בואו נדבר גם על ערכים: אילו ערכים אנחנו מוקירים? מה אנחנו מחשיבים לטוב יותר? וכשאני אומרת "אנחנו", האם אני מניחה שכל התחושות, התובנות ואופני החשיבה "שלנו" על ערכים, עקרונות ואידיאלים מסוימים זהים זה לזה?

מה עם אלה שמחזיקים בהשקפה של "פְּלוּרִיבֶרְסָלִיּוּת" (כפי שמציעים למשל פרנץ הינקלמרט, אנריקה דוסל, ריימונדו פאניקאר וכמובן וולטר מיגנולו, אשר דוחים את ההשקפה הדוגלת בקיומו של "אוניברסלי")? האם ה"פופוליזם", שמאכלס כיום חלק מהעולם רב הפנים שלנו, צריך בכלל לעניין אותנו? מדוע שנעסוק במשהו שהוא רק אחד משורה של תופעות מטרידות שמותירות את רישומן על העידן האפוקליפטי שבו אנו חיים? האם אי-הנוחות של העת הנוכחית בנוגע לפופוליזם בכלל מוצדקת, בהתחשב בכך שהוא לחלוטין לא זר לניסיון האנושי הקולקטיבי? מה בדיוק נמצא בבסיס אי-הנוחות הזו של הנפש הקולקטיבית? האם מדובר בפחד מפני חזרתה והתפשטותה של רוח חסרת מנוחה ומוכרת היטב, או שמא זהו הצער המודחק על האובדן של מה שנתפס כאמת?
 

עושה רושם שהדרך המהירה ביותר להישגים פוליטיים, באירופה ובאמריקה כאחד, היא לתקוע אצבע בעין של האמונות והעקרונות אשר עומדים בבסיס התקינות הפוליטית.

איבון אדהיאמבו אופור

על פי הדעה הכללית בנוגע לפופוליזם, אחד מסימני ההיכר שלו הוא שבנקודת זמן כלשהי עומד דמגוג על פודיום וצועק מגרונו מילים שרובן מנוגדות לחוק, וכל זאת בשם "העם". ה"צעקה" הזו היא נושא בפני עצמו שיש לבחון אותו בנפרד. עושה רושם שהדרך המהירה ביותר להישגים פוליטיים, באירופה ובאמריקה כאחד, היא לתקוע אצבע בעין של האמונות והעקרונות אשר עומדים בבסיס התקינות הפוליטית.

בהקשר זה חייבת להישאל השאלה, אם חלק מההתפשטות של מה שמתואר היום בתקשורת הליברלית בתור מורסה דלקתית ומבעבעת נובע מהיעדר פורומים שבהם ניתן להתבטא בצורה ישירה, מבלי לבדוק מראש אם הדבר גורם לאי-שקט כללי. יותר פשוט לצדד באלה שמכריזים על אהבתם ל"דמוקרטיה" מאשר ללכת אחר התשוקה הפנימית להישלט על ידי מנהיג עליון כל יכול, במיוחד אם אותו קול פנימי שייך לאדם משכיל.  


כאישה אפריקאית שנוסעת רבות ברחבי העולם, שאינה נרתעת ממפגשים אנושיים במרחבים שונים, שכנראה נוחה לבריות ושאינה תומכת באף צד, הזדמן לי לראות כיצד אנשים שעטו מסכות מסוימות במרחבה הציבורי הסירו אותן במרחב הפרטי. לפני שנתיים ישבתי לארוחה עם אדם העוסק בחקר הביולוגיה האבולוציונית. מאוחר יותר הוא התוודה בפניי שהוא היה בוחר במר דונלד ג'ון טראמפ, ואיחל לנשיא ה-45 של ארצות הברית חיים ארוכים. אותו אדם מעולם לא היה יכול לומר זאת בציבור או לעמיתיו מבלי להסתכן בהשלכות הנובעות מכך. הוא ידע שהדבר יגרור דברי לעג, השמצות והטבעת אות קין על מצחו, ובסופו של דבר גם יעלה לו במשרתו. לחץ מצטבר יפגוש בסופו של דבר בשסתום, גם אם הדבר יביא לפיצוץ נוראי. או שמא לא כך הדבר? כעת נשאלת שאלה נוספת: האם דבר כזה תורם להגבלת הרעיון של "דמוקרטיה"? והאם זה כשלעצמו אינו טומן את זרעי ההתקוממות נגד הגבלות, שהופכים לבסוף ל"פופוליזם" (או לאתנו-שוביניזם, אתנו-לאומיות, שבטיות)? 
 

הכול קשור אחד בשני, ואין שני דברים שיותר קשורים או כרוכים האחד בשני מאשר העבר וההווה.

איבון אדהיאמבו אופור


מלבד הטענה הזו וטענות דומות לה, אילו שאלות מטרידות אורבות בתודעה האנושית הקולקטיבית? ממה כה חוששים האנשים, עד שכל נביא שקר מוצא לא רק אוזן קשבת, אלא גם קהל בוחרים? מה יכולה להציע חברה שחשה כי הפופוליזם טורד את מנוחתה, בתור נרטיב נגדי או כביקורת על תפיסת המציאות, שיהיו מספיק עוצמתיים ומעוררי השראה כדי להביס את הכוח הזה? בנוסף, העיסוק בשאלות הללו טומן בחובו אמת נוספת שחייבים לחשוף לאוויר העולם, והיא החשש הקבוע של האנושות מפני זרים, החשש שדרדר את עולמנו הנפלא אל פי התהום. היקפו הצנוע של החיבור הזה אינו מאפשר לי לחפור אל עומקם של פצעי האנושות ולהעמיק אל הסיבות שהובילו אליהם, אל השורש שממנו ניזון המשבר הקיומי הנוכחי, אל רעיון הממשל ושביעות הרצון או חוסר שביעות הרצון הקשורה לכך. הביטויים שלהם משתנים לפי ההקשר. 

מה שמתואר כיום בתור פופוליזם (אתנו-שוביניזם, אתנו-לאומיות, שבטיות) לא מגיע משום מקום, אלא הוא תוצאה של דפוסי חשיבה שעברו בירושה.

איבון אדהיאמבו אופור

 
במרחב האנגלו-אמריקאי, התגובות האגרסיביות ביותר מופנות כלפי הזרם הנוהר פנימה של אלה שנתפסים כ"זרים" ושמתוארים בדרך כלל בצורה מעוותת. אולם מדוע זה כך? מהו ההיגיון התפיסתי שמכתיב הדחף הזה? אם נוכל לענות על כך, האם נוכל לומר במישרין מהי אותה "אי-נוחות" שגורמת לסימפטום האנושי שאנו מכנים כיום בתור "פופוליזם". ואיזה היגיון יהיה לכך? מהי "ההצעה" הטובה ביותר שעומדת לרשותנו, שיכולה לעורר את הכמיהה החיובית של אלה שכיום מחפשים אחר דמויות מסיתות ומשלהבות אשר מבטאות את חלומותיהם (ואת סיוטיהם של אנשים אחרים)? האם זה בכלל אפשרי?

אף על פי כן, מרתק לקרוא כיצד התפיסה והמשמעות של הפופוליזם השתנו מהר יותר מהבטחה של פוליטיקאי קנייתי, מאז שהמונח בא לאוויר העולם בשנת 1891 בעת הקמת המפלגה הפופוליסטית בארצות הברית. עצם קיומו של המונח הוכתם על ידי שבטיות פנימית, גזענות ואקסקלוסיביזם -  plus ça change, plus c‘est la même chose ("גם מה שמשתנה נשאר אותו דבר") , ודבר זה איפשר לאחרים להכריז עליו בעלות בכל זמן ובכל צורה. יסודותיו של הפופוליזם עדיין שואבים את כוחם מחוסר שביעות הרצון של העם ומתחושות של אי-שוויון. הוא פונה לפחדים הכמוסים של האנשים, לעייפות שלהם לנוכח אובדן "הערכים", לתחושה העזה שהמערכת מושפעת מ"מניפולציות" ולחשש מפני "הזרים". כל אלה מועצמים על ידי דמותו של מנהיג דמגוגי שמציע חזון לשיקומו או להגשמתו של אידאל מסוים.

אחד מחבריי, הסופר ביניאוואנגה וואינאינה, ישב בבית קפה בניירובי וקרא את הטיוטה הראשונה של ספרי "המקום שבו מסתיים המסע". הוזעקתי בדחיפות למקום, לאחר שהוא התקשר אליי ואמר לי ללא כל אזהרה מוקדמת, בקול רציני למדי: "איבון, זה זבל".

בין הצעותיו הרבות כיצד להניע את הסיפור קדימה ולארגן את הטקסט, הייתה העצה הבאה (שאותה אני מתארת כאן במלואה): געי בלב ליבה של הסיטואציה. געי במהות האמיתית של המילה. המילה "מפלצת" יעילה יותר ומתארת טוב יותר את מה שאת מעוניינת להביע בהקשר הזה, מאשר המילה "חיה". אם את רוצה לכתוב על התהום, אל תהססי לקפוץ לתוכה, להתבונן סביב ולקרוא לה בשמה האמיתי – הגהינום. ואז, לכל השדים והרוחות, תכתבי על זה.

יש משהו באוצר המילים שבאמצעותו אנו מתארים סיטואציה מסוימת. אנו בוחרים בקפידה את המילים שמשמשות אותנו כדי להתייחס לתופעה טיפוסית במרחב מסוים: כשמדובר באפריקה שמדרום לסהרה, זוהי "שבטיות". במזרח אירופה מדובר על "אתנו-לאומיות". במערב אירופה או באמריקה זהו "פופוליזם", ובאסיה מדובר לעתים תכופות על "אתנו-שוביניזם", נכון?

מדוע?

מה שואפים להשיג בכך?

האם רוצים ליצור היררכיה של הגרוטסקי?

ומי האשם בכך? האם זהו צ'רלס דרווין, עם חיבורו שעדיין נחשב לקנוני "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית או השתמרותם של גזעים מועדפים במאבק לחיים", והבשורה שהוא נושא עמו? האם השימוש הלשוני הזה מסמל את משבר האנושות שעומד במרכז התופעה הזו? והאם הסכמה על שפה משותפת בהקשר של הרוע, על צורותיו השונות, יכולה לשנות משהו עבור אלה שמחזיקים בתקוות וחולמים חלומות אחרים?

 הדיון החד כתער של אגנס הלר בסתירות הללו הפנה את תשומת לבי לעיקרון ה-"Languaging" ולדרכים שהוא פותח, סוגר או מנתב אליהן.  

"... אני מעדיפה לדבר במקום זאת על "פאודליזציה מחודשת". המפלגות האתנו-לאומיות הללו אפילו לא טוענות שהן תומכות ב"עם", אלא שהן תומכות ב"אומה". הן מתיימרות להגן על האומה מפני כל אויביה."
אגנס הלר (2019)

 
דיקטטור. שבטי. אתנו-שוביניסט. אפשר לראות את הקשר שבין ההצהרות האנטי-מקסיקניות והאנטי-מוסלמיות החמורות של מר טראמפ לבין כל אחת מההתבטאויות שמשמיעים הדמגוגים המקומיים הדוחים ביותר שלנו. הדבר השימושי ביותר שניתן לדעת על הגרוטסקי, זה שהוא מעוות את המציאות ואת האנושות פחות או יותר באותו אופן, בכל מקום בעולם שבו הוא מופיע. לכן אני מצדדת במילים שחותכות עד לבשר, ואין זה משנה מי שוכב על שולחן הניתוחים, משום שאנו מחפשים אחר נוגדן, אם זה בכלל אפשרי.

מה שמבינים בינתיים, לפחות כשמסיקים מסקנות מבנק הנתונים הגדול של ההיסטוריה, זה שפופוליזם גואה הוא כמו ציפור קנרית במכרה. בדומה לה, גם הוא מצביע על עלייה ברמות הגז שדולף ממשבר הקיום הגדול של האנושות, שבדרך כלל לא מדברים עליו, לא מתארים אותו ולא מנסחים אותו בצורה ברורה ובהירה. הצללים הבלתי חדירים של המשבר הקיומי הזה תובעים מאיתנו לתת שם לאותה אי-נוחות שמקננת בלב ובנשמה, ולמצוא שפה שלמה ועקבית שתאפשר לנו לזהות את הדרכים שיובילו אותנו החוצה מהתהום, דרך נתיב של כנות ואמת (לשון נקייה ומונחים מעודנים לא יספיקו לצורך המשימה הזו).

שלכם,

איבון אדהיאמבו אופור