גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

21.5.2019 | מיכאל זיכי
סימן ההיכר המשותף לכל הפופוליסטים הוא שהם מגדירים מיהו "העם". מיהו אזרח? ומי לא?

מיכאל זיכי Foto: Herbert Rohrer, Wildbild





חברות וחברים יקרים,

יונאס ואני החלטנו שכל אחד מאיתנו יגיב בנפרד על המכתבים של אגנס ואיבון כדי להוסיף עוד קולות ודעות לדיון.

ויקטור אורבן נחשב בדרך כלל לדוגמה מובהקת של פופוליסט. אגנס, לעומת זאת, סבורה שהאפיון הזה אינו מדויק. על מנת ליצור סיווג מדויק יותר, היא מבצעת הבחנה מושגית חשובה ואפיון מפורט, שבמסגרתם היא מבדילה בין פופוליסטים אמיתיים שרואים לנגד עיניהם את רווחת העם, לבין תנועות שרק מעמידות פנים שאכפת להן ממנו. לקבוצה השנייה הזו – שאותה ניתן לכנות בתור קבוצת הפסאודו-פופוליסטים – שייכת גם המדיניות שויקטור אורבן נוקט בהונגריה. אגנס מתארת את המדיניות הזו כאתנו-לאומיות משום שהיא נועדה לקדם את רווחת האומה – אשר נתפסת כקהילה של הונגרים מבטן ומלידה – ולא את רווחת העם המתגורר בפועל בהונגריה. כל בני האדם שחיים בהונגריה, אבל שהדם הזורם בעורקיהם אינו הונגרי – כמו למשל יהודים, בני הרומה וכמובן כל הפליטים במדינה – לא נחשבים להונגרים. לפיכך, דאגתו של אורבן אינה נתונה להם, והוא אף רואה בהם כמי שמהווים סכנה להונגרים האמיתיים.   


אני רוצה להקדיש את השאלה הראשונה שלי במכתב זה להבחנה המושגית הזו: האם ההבחנה בין פופוליסטים אמיתיים לפסאודו-פופוליסטים היא אכן הבחנה מבוססת? שהרי סימן ההיכר המשותף לכל הפופוליסטים הוא שהם מגדירים מיהו "העם". ההגדרות יכולות להיות שונות זו מזו, ובהתאם לכך אפשר גם להבחין בין צורות שונות של פופוליזם. עוד סימן היכר משותף לכל הפופוליסטים הוא שהם מתיימרים להיות היחידים שמייצגים את האינטרסים של אותו עם. מסיבה זו, הפופוליסטים טוענים שהם הנציגים הלגיטימיים היחידים של העם. עם זאת, הערכה מפוכחת בנוגע למדיניות הפופוליסטית חייבת להגיע למסקנה, שזה בדיוק הדבר שהם אינם עושים. באופן תיאורטי – ואגנס טוענת שדבר כזה אפשרי בפועל – יכול להתקיים פופוליזם שבאמת רואה לנגד עיניו את האינטרסים של העם, אך לדעתי הסבירות לכך די נמוכה, וזאת מסיבות מבניות.  

האסטרטגיה של הפופוליסטים מבוססת על שימוש במסרים פשוטים, ועל ליבוי רגשות עזים, במיוחד רגשות שליליים

ניתן לראות זאת באופן מובהק, כאשר מתבוננים באופן שבו פוליטיקאים פופוליסטים יוצרים בקרב העם את הרושם שהם מייצגים את האינטרסים האמיתיים שלו. האסטרטגיה של הפופוליסטים מבוססת לא רק על שימוש בשפה שנועדה ליצור קרבה ביניהם לבין העם, אלא גם על שימוש במסרים פשוטים ועל ליבוי רגשות עזים, ובמיוחד רגשות שליליים. רק כך הם יכולים לעורר זעם וכעס בקרב העם ועל ידי כך לשמר את הפופולריות שלהם. עם זאת, ברור כשמש שהסיסמאות והנוסחאות שבהן משתמשים הפופוליסטים אינן מתאימות בשום צורה למציאות המורכבת. לפיכך, בלתי נמנע שבמוקדם או במאוחר הפופוליסטים יבגדו באינטרסים של העם.

או שהפופוליסטים אינם מבינים זאת – מפני שהם אמנם כנים, אך טיפשים – או שהם יודעים זאת היטב שכן הם חכמים, אך רמאים. אני סבור שמרבית הפופוליסטים הם מהסוג השני: יש להם אינטרסים מסוימים – כמו אג'נדה פוליטית שאינה זוכה לרוב פוליטי, הישארות בשלטון וצבירת עושר אישי – והם משתמשים בעם ככלי להגשמת האינטרסים הללו. כך גם במקרה של אורבן: קיימת אמנם אפשרות שהוא דבק באג'נדה פוליטית שהוא משוכנע לחלוטין בצדקתה, אך הפופוליזם שלו משרת בראש ובראשונה את הנרקיסיזם שלו, את הישארותו בשלטון ואת האוליגרכיה של "המתעשרים החדשים", כפי שמכנה אותם אגנס. אורבן ייסד בהונגריה קלפטוקרטיה, שבה חוג מקורביו מתעשר ללא בושה באמצעות ניצול המשאבים הציבוריים. במילים אחרות: הוא מוליך את העם שולל.

אך מדיניות כזו ניתן לממש רק אם העם נענה לה ומוכן שיוליכו אותו שולל. דבר זה מוביל אותנו אל שאלת הדמוקרטיה, שעושה רושם שאיננה בשלה מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הנוכחיים, כפי שרומזת אגנס, אך גם איבון. הדמוקרטיה תלויה באזרחים בוגרים ששוקלים באופן רציונלי את האינטרסים שלהם, ושיכולים להבין, להעריך, ובמידת הצורך לקבל במשותף את ההחלטות הפוליטיות המתאימות, או לחילופין לשנות אותן. אך האם ישנם (עדיין) אזרחים כאלה? האם העם (או לפחות חלק בלתי מבוטל ממנו) הוא פשוט טיפש מדי?

האם לדור שגדל בימי שלום ולא נאלץ להיאבק על חירותו פשוט אין את הניסיון שיאפשר לו לראות לאן הפופוליזם מוביל?

 

או – ונראה לי שזה המצב – שהעולם וההקשרים הפוליטיים הפכו להיות כה מהירים, כה מורכבים וכה מבלבלים, עד שרוב האנשים, שבסופו של דבר רק רוצים לשלוט בחייהם (ולעתים קרובות מדי מגיעים עד לקצה גבול היכולת שלהם), פשוט ניצבים אובדי עצות? האם התקוות שהפוליטיקה הזינה פשוט גדולות מדי, עד שהן יכולות להוביל רק לאכזבה ולתסכול? ולבסוף: האם לדור שגדל בימי שלום ושלא נאלץ להיאבק על חירותו פשוט אין את הניסיון שיאפשר לו לראות לאן הפופוליזם מוביל, וגם לא את חוויות הסבל והמלחמה שיגרמו לו לדמיין את הגרוע מכול ולראות את הסכנה שאליה מובילה הפוליטיקה הפופוליסטית?

השאלה של משבר הדמוקרטיה והסיבות לפופוליזם מובילה אותי אל הטקסט של איבון. אני חושב שהוא קשה להבנה בחלקו, משום שלפעמים נראה כי הוא כולל בתוכו סתירה מסוימת. סתירה זו נובעת מכך שהוא מושפע מעמדה שנמצאת מתחת לפני השטח, מלאת חשש ובאותה מידה גדושה בזעם, על הסוף הרע שיהיה לכל זה, וגם מכך שהוא נוגע בדברים כואבים.          זה כואב – וגם הכרחי לחלוטין – שאיבון מטילה ספק בדברים הנראים מובנים מאליהם, על ידי כך שהיא מזכירה לנו שהדיון על הפופוליזם, שאותו אנחנו מנהלים כאן, מושפע עמוקות מהשקפה מערבית, שעדיין יוצאת לחלוטין מנקודת הנחה שהמערב הוא הדגם הראוי עבור שאר העולם.

השקפה שכזו תופסת את החוויות שנחוו בחלקים אחרים של העולם כבלתי רלבנטיות, ובמקרה הטוב דוחקת אותן למקום משני. אך מה ישתנה בהערכה שלנו אם נבחר להסתכל על הפופוליזם ולא על הדמוקרטיה הליברלית בתור המצב הנורמטיבי, ואם לא נתבונן במערב, אלא בשאר אומות העולם, בתור הנורמה?

מה היה קורה אילו הרעיון המערבי של אינדיבידואל רציונלי בעל יכולת הגדרה עצמית היה נתפס כצורת חיים מתישה ומעייפת, שרוב האנשים כלל לא היו מעוניינים בה ורבים אף היו רואים אותה כבלתי ישימה? במצב עניינים כזה, האטרקטיביות של הפופוליזם תהיה נעוצה בכך שהוא קרוב יותר לטבע האדם, משום שהוא תואם יותר ל"תשוקה הפנימית" המבקשת ללכת אחר מנהיג, כפי שמתארת איבון. ואולי הזעם של העם על האליטה נובע בדיוק מזה: מהעובדה שהאליטה, שהינה בעלת יכולת הגדרה עצמית, רציונלית ומצליחה, מציגה עצמה כדגם שעבור רבים אינו בר השגה, אינו ישים וכלל אינו רצוי.

העם העם | graphicrecording.cool

דבר זה מתעצם במיוחד לנוכח העובדה שהדגם מתברר לעתים קרובות מדי כאשליה, משום שבדרך כלל האליטה מעדיפה לחיות חיי נהנתנות ולא לחיות בסגפנות שעליה היא מטיפה להמונים. במצב כזה, הפופוליזם יהיה מצד אחד ביטוי לתסכול על הולכת השולל של האליטה ושל אמות המידה הגבוהות והחלולות שלה, ומצד שני ביטוי לרצון שהפוליטיקה תיקח סוף סוף על עצמה את ההובלה והאחריות ותקבל את ההחלטות הנחוצות – אפילו אם הן כואבות. כך, הפופוליזם מבטא את הרצון בפטרנליזם שמשחרר את האזרחיות והאזרחים מהאחריות, מהדרישות המכבידות ומחוסר האונים שלהם.

דבר זה מביא אותי לנקודה השנייה והכואבת מבחינתי: השמחה לאיד שאיבון חשה, ואף מודה בה בגלוי, לנוכח העובדה שסוף סוף גם המערב הצבוע נאלץ להתמודד עם אותם קשיים שבכל מקום אחר נחשבים לדבר שבשגרה, ושהאידיאלים הנעלים שלו נרמסים על ידי המציאות. שכן, ניתן לפרש את הפופוליזם גם בתור מענה לכך שהמערב בגד באידיאלים שלו עצמו, וכראיה לכך שהם חלולים וחסרי משמעות. ואף על פי שניתן להבין את תגובת השמחה לאיד על הטלטלה שעוברת על המערב, היא עדיין כואבת.

היא כואבת משום שהאידיאלים שהמערב מנופף בהם, ושלעתים קרובות מדי הוא בגד בהם, בוגד בהם ועוד ימשיך לבגוד בהם (ואת זאת איש אינו מעוניין להכחיש), אינם מסוגלים לעשות דבר כדי למנוע את הבגידה שנעשית בשמם. אפשר אולי לשמוח על שקיעת המערב, אך האם באמת אפשר לשמוח על שקיעתם של האידיאלים הללו? האם דמוקרטיה, שלטון החוק, ובמיוחד זכויות אדם, אינם ערכים שצריך להעלות על נס?  

גם הרעיון של "פְּלוּרִיבֶרְסָלִיזְם" שעליו מדברת איבון, אשר בסופו של דבר מכיר בצורך להכיר באחרוּת של האחר ולהעניק לו מרחב ככל שניתן, אינו יכול להתקיים ללא הרעיון של הכבוד לאחר ולזכות שלו לחיות את חייו בחופש. כלומר, הוא לא יכול להתקיים ללא הרעיון של זכויות אדם בסיסיות.

הסיבה לתהפוכות שאנו חווים כיום נעוצה בפחד עמוק מפני העתיד.

 

ברצוני להתייחס לנקודה שלישית ואחרונה מתוך הטקסט של איבון. במקומות שונים בטקסט אני מוצא אמירות על הגורמים לצמיחת הפופוליזם: הצביעות של המערב שבוגד באידיאלים שלו עצמו, "התשוקה הפנימית להישלט על ידי מנהיג עליון כל יכול", "לחץ מצטבר", גם אל מול תקינות פוליטית מצנזרת אשר אוסרת על האדם לבטא את נטיית לבו האמיתית, ולבסוף "החשש הקבוע של האנושות מפני זרים".

לדעתי, יש להצביע על הגורמים הללו בצורה מדויקת יותר: הסיבה לתהפוכות שאנו חווים כיום נעוצה בפחד עמוק מפני העתיד, בתחושה של אי-התמצאות ועומס יתר, ובזעם חסר אונים לנוכח הפוליטיקה שאינה עושה דבר כדי לשנות את המצב הזה (אלא, לפי החשד, פועלת רק לטובת עצמה). בקיצור: הסיבה נעוצה בתחושת הניכור של להיות לבד בעולם ולא להרגיש יותר בבית. למצב הזה אחראי מכלול של גורמים שונים, אשר כל אחד מהם כשלעצמו הוא מסוכן, אך המפגש ביניהם יוצר תערובת נפיצה ביותר. מבלי להקיף את כל הגורמים הללו, ברצוני להצביע על שבעה מהם:  

הגורם הראשון הוא מעין מסגרת פוליטית גלובלית שקובעת את הטון הבסיסי: חוסר היציבות הפוליטית הגלובלית לאחר קריסת מסך הברזל. אם זמן קצר לאחר תום המלחמה הקרה עתידו של המערב היה נראה כה ורוד, עד שהיו מי שהחלו לפנטז על "קץ ההיסטוריה" (במילותיו של פרנסיס פוקויאמה), הרי שכיום המאבק על השליטה העולמית שוב מתחולל בכל הכוח.

הגורם השני, שהינו הרבה יותר מוחשי עבור בני האדם, הוא הטרור החדש שמאיים להכות בכל מקום ללא התרעה מוקדמת.  

הגורם השלישי הוא הגלובליזציה, שמתוכה נובע המשבר הכלכלי העולמי אשר הורס את יכולות הקיום של רבים, מסכן את יכולות הקיום של רבים אחרים ופגע ביכולת של כמעט כל האנשים לתת אמון בפוליטיקה (במיוחד לאור ההערכה הרווחת שהבנקים שהיו אחראים למשבר חולצו ממנו ואלה שעמדו בראשם הצליחו לחמוק מבלי לתת את הדין).

הגורם הרביעי הוא תנועות ההגירה הגלובליות, יחד עם משבר הפליטים שמשפיע בעיקר על אירופה. אלה יוצרים אי-ודאות ונתפסים כמאיימים על סגנון החיים הרווח. באירופה הם מובילים לאובדן אמון בפוליטיקה, משום שרבים מתושבי היבשת חוששים שהפוליטיקה אינה מעוניינת או אינה מסוגלת להגן על העם במדינה כזו או אחרת מפני הגירה בלתי מבוקרת.

הגורם החמישי הוא אמצעי התקשורת החדשים, שטומנים בחובם פוטנציאל עצום למניפולציות ושעדיין לא גיבשו גישה של התנהלות אחראית בהקשר הזה.  

הגורם השישי הוא טכנולוגיות חדשות כמו רובוטיקה, בינה מלאכותית, אוטומציה, מניפולציה גנטית ועוד. כמעט אין מי שיכול לעקוב אחר קצב ההתקדמות שלהן, אך אין ספק שהן ישפיעו בצורה יסודית ועמוקה על חיינו.

ולבסוף, הגורם השביעי והאחרון הוא קרוב לוודאי האיום הגדול ביותר בטווח הארוך: שינוי האקלים וקריסת המערכת האקולוגית.

הלחץ שכל האיומים האלה יוצרים מצריך שסתום, כפי שאיבון מציינת. שסתום אחד שתמיד עבד באופן יוצא מן הכלל הוא השעיר לעזאזל: האחרים שמדברים בשפה שונה, שיש להם צבע עור שונה, שיש להם מנהגים שונים ולובשים בגדים שונים, שנתפסים כשונים, הפליטים, היהודים, האמריקאים, השחורים, הלבנים, האליטה, האחרים שאשמים בכל דבר. וכך הופך לו החשש הבלתי ברור לפחד ממוקד, וכך הופך הזעם חסר האונים לשנאה יוקדת, וכך נוצרת הקלה, משום שהאויב זוהה והאיומים האמיתיים נשכחו. זהו מנגנון עתיק יומין של האנושות וזהו המתכון האמיתי והפרימיטיבי של הפופוליזם.     

שלכם,
מיכאל