גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

21.5.2019 | יונאס לושר
שחיתות, נפוטיזם, פוליטיקה של מנהיג עליון, מיתוס של אישיות משיחית - אני מעדיף לא להאמין כל כך ב"פופוליסטים הטובים".

יונאס לושר Foto: Ekko von Schwichow




חברות וחברים יקרים,

לאחר שקראתי גם את מכתבו של מיכאל, ברצוני לנסות ולהשלים אותו, ולהגיב עם כמה הערות משלי לטקסטים של אגנס ואיבון.

ההבחנה של אגנס בין פופוליסטים ואתנו-לאומיים נראית לי מעניינת, אך איני בטוח אם היא מחזיקה מעמד לאחר התבוננות מעמיקה יותר. דווקא שני האישים שאגנס מביאה כדוגמה לפופוליסטים אמיתיים, פרון וצ'אבס, הם דמויות שלבשו פנים רבות.

פרון היה פשיסט מוצהר, קצין שלקח חלק בכמה הפיכות צבאיות, מיליטריסט ולאומן, מבצע רפורמות חברתיות, גיבור מעמד הפועלים, אישיות כריזמטית, זגזגן אופורטוניסטי בין עמדות שמאליות וימניות, ובמסגרת כל אלה הוא השתמש בשיטות פופוליסטיות. אך האם אנו באמת יכולים להסיק מכך שהסגנון הפוליטי ההפכפך הזה נועד לקדם בראש ובראשונה את רווחת העם, ולא היה תולדה של הרצון שלו להגיע לשלטון ושל המודעות שלו לשיעור קומתו ולהילה המשיחית שלו?

האם המדיניות החברתית הפרוניסטית לא הייתה דווקא ביטוי מובהק למדיניות שנועדה לקדם אינטרסים של קבוצות מסוימות, והאם שלוש תקופות הכהונה שלו לא היו שופעות נפוטיזם? בדיוק כפי שמשטרו של צ'אבס התאפיין בשחיתות ונפוטיזם וכפי שסגנונו השלטוני היה אוטוריטרי באופן בולט. האם צ'אבס לא ראה לנגד עיניו קודם כול את צ'אבס, ופרון את פרון?

אני מעדיף לא להאמין כל כך ב'פופוליסטים הטובים' שפועלים מתוך דאגה לרווחת העם


אני מעדיף לא להאמין כל כך ב"פופוליסטים הטובים" שפועלים מתוך דאגה לרווחת העם. עושה רושם שדווקא ההיווצרות של אוליגרכיה, גם כאשר היא פועלת בחשאי ולא באופן כה חסר בושה כמו בהונגריה של ימינו, היא מרכיב אינהרנטי של הפופוליזם. בנוסף, פוליטיקה פופוליסטית היא תמיד הפוליטיקה של גבר חזק (ולעתים נדירות של אישה חזקה), פוליטיקה של מנהיג עליון הנושא עמו מיתוס של משיח או גואל. עבור אותו מנהיג, הפופוליזם הוא קודם כול אמצעי למימוש היעד של השגת השלטון, ובדרך כלל הוא משמש כמובן גם להתעשרות אישית.

לכן, אני סבור שהגיוני לחלוטין לתאר את האתנו-לאומיות של אורבן בתור פופוליזם. העובדה שהפופוליזם לובש צורות שונות מהווה חלק מהדיאלוג שלנו. בהקשר זה, אגנס מציעה אבחנה מעניינת, שלפיה הפופוליזם של אורבן כבר לא רואה לנגד עיניו את העם, אלא את האומה.

אגנס כותבת: "המפלגות האתנו-לאומיות הללו אפילו לא טוענות שהן תומכות ב'עם', אלא שהן תומכות ב'אומה' ". באמירה הזו אגנס מתכוונת, אם אני מבין אותה נכון, לעם במובן של "האזרח הפשוט", בניגוד למי שהינו חבר ב"אליטה".
 
המונח "העם" הוא רב משמעי. מצד אחד, משתמשים בו פופוליסטים שמתאפיינים ברטוריקה של מלחמת מעמדות – כאן האדם הפשוט והעמל המגיע משורות העם, ושם האליטה הנישאת אל על – ומצד שני יש למונח זה קונוטציה עממית.
 
טריבון העם השוויצרי כריסטוף בלוכר, שכלל לדרגת אמנות את היכולת לאחוז בהצלחה בשני צידי המונח הזה, תוך שהוא מציג עצמו כאדם "מתוך" ו"למען" העם, תוך שימוש ברטוריקה של מלחמת מעמדות – דבר שהינו גרוטסקי כשמדובר באדם המחזיק בהון של 10 מיליארד אירו. בלוכר מצליח ליצור "אנחנו" מחבק ומכליל, ובה בעת להגדיר את ה"אנחנו" הזה באופן מדיר ומרחיק, בין אם באמצעות שימוש במיתוס השוויצרי המכונן של שנת 1291, ובין אם באמצעות ליבוי כעס וטינה פשוטים נגד "האחר", "הזר".   

מי שמדבר על 'העם', בדבריו מהדהד גם שם התואר 'עממי'

      
לפחות עבור המרחב הלשוני הגרמני תקף הדבר הבא: מי שמדבר על "העם" (Volk), בדבריו מהדהד גם שם התואר "עממי" (völkisch).  בהקשר זה, מעניין לציין שבשלהי המאה ה-19, במסגרת המאמצים לטהר את השפה הגרמנית מהשפעות זרות, הוצע המונח "עממי" כמונח חלופי במקום שם התואר "לאומי" (national) שמקורו בשפה הלטינית.

אם לסכם זאת בקצרה, בסופו של יום אינני בטוח אם יש הבדל מהותי בין פופוליסטים שמדברים על האומה לבין אלה שמדברים על העם. בשורה התחתונה, אנו עדיין חייבים להתנגד לאותן נטיות ישנות ורעות: לאומנות, גזענות, הדרה של כל מי שחושב אחרת, חוסר ליברליות, בוז לאלה שנשענים על השכל וההיגיון, וחגיגה מכאיבה וחסרת בושה של רגשות הטינה המרושעים ביותר.

אני מרשה לעצמי להשמיע כאן הערת ביניים קצרה ובסיסית: איבון מזכירה בטקסט שלה, ובצדק, את הצורך להשתמש בשפה מדויקת. עם זאת, במסגרת הדיאלוג מרובה השפות שלנו, שפה שכזו עלולה פה ושם ללכת לאיבוד בתרגום. למשל, ההשקפות שלי ביחס למונח "עם" (Volk) הן מאוד ספציפיות להקשר של השפה הגרמנית. אגנס משתמשת בטקסט שלה במונח האנגלי "the people", ואורבן עצמו ישתמש במונח הונגרי. שם התואר "עממי" (völkisch) קיים במשמעות המסוימת הזו רק בגרמנית, ולמונח "Volk" יש היסטוריה אחרת ואטימולוגיה אחרת מזו של המונח האנגלי "the people".

אם כן, כפי שהדוגמה הזו מראה, במסגרת הדיאלוג מרובה הקולות שלנו לא תמיד יהיה זה פשוט לשמור על הדיוק הלשוני בתהליך התרגום. עם זאת, הקושי הזה צריך לאלץ אותנו לשאוף לדיוק.  

אגנס צודקת כמובן כשהיא מציינת שלאתנו-לאומיים מסוגו של אורבן אין שום דבר להציע מלבד הגנה מפני אויבים חיצוניים ופנימיים, ומסיבה זו הם מחזיקים באידיאולוגיות שליליות. עם זאת, אני תוהה אם זה לא נובע פשוט מהחולשות שלהם, ברמה הגיאו-פוליטית והלאומית-כלכלית, ואם פופוליסטים מהסוג הזה לא מחכים פשוט להזדמנות לשוב ולהבטיח כבוד, טוהר ותהילה.

בדיוק כמו פוטין, שכאשר נקרתה בפניו ההזדמנות לא היסס לרגע לספח באקט סמלי את חצי האי קרים ולקשור זאת לסיפור הישן על גדולתה של רוסיה. או כמו תומכי הברקזיט, שמיד לאחר משאל העם החלו לשיר את הנעימה הישנה של השיר הפטריוטי "מִשְׁלִי, בריטניה!" ולחלום בהקיץ על שיבתה של התהילה הקולוניאלית.   

ואני משוכנע שלצד החולשה הצבאית והכלכלית של המדינות הללו, הכוחות המרסנים של האיחוד האירופי הם אלה שדואגים לכך שהחלומות הללו לא יהפכו בקלות למציאות.

הדמוקרטורה, כפי שמתארת אגנס, פירושה יותר אכזריות והשפלה ופחות חירות


לגבי הטקסט של איבון, התחושה שלי דומה לזו של מיכאל. בעיניי הוא טקסט קשה להבנה, אולי משום שהוא מעלה שאלות יותר מאשר מספק תשובות או מידע.  
 
לדעתי, ההערה המקדימה שלה, על כך שהיא חשה שמחה לאיד על הפופוליזם ההולך ומתגבר במערב, היא פרובוקציה הכרחית שגורמת לנו לשים לב, ובצדק, לכך שלעתים קרובות נקודת המבט היא יורו-צנטרית. עם זאת, אני מסכים גם עם ההתנגדות של מיכאל להשקפה הזו, אך הייתי מנסח אותה בצורה אחרת, כדי להעמיק אל מאחורי המונחים "דמוקרטיה", "זכויות אדם" ו"שלטון החוק", שאותם מתארת איבון בתור השילוש הבלתי קדוש.
בהתאם להשקפתה של ג'ודית שקלאר, גם אני סבור שאכזריות היא הרוע הגדול ביותר שאנשים יכולים לגרום לאנשים אחרים.
Überforderung graphicrecording.cool
ואני משוכנע שדבר זה שריר וקיים גם אל מול כל הטיעונים המשכנעים לטובת "פְּלוּרִיבֶרְסָלִיזְם" ורלטיביזם תרבותי. אין ספק שמעשי אכזריות נעשו ועדיין נעשים בשם הדמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק, אך בה בעת אי אפשר להתעלם מכך שדמוקרטיה ושלטון החוק מצליחים במידה לא מבוטלת למנוע אכזריות. דבר זה תקף בראש ובראשונה לגבי מה שהייתי מכנה בתור דמוקרטיה סוציאל-ליברלית. דמוקרטיה מסוג זה מתאפיינת בכך שאזרחיה הבינו, שכקולקטיב הם יכולים להערים יחד על הגורל, במובן הזה שהם משתמשים במנגנונים של הדמוקרטיה, שלטון החוק ומדינת הרווחה כפיצוי מסוים על אי-הצדק של הלידה ושל המכות והטלטלות שהאדם סופג לאורך חייו. 

בעיניי, זה כבר הישג ששווה להילחם עבורו, משום שאם יש דבר אחד שאני בטוח בו, זה שהדמוקרטורה, כפי שמתארת אגנס, פירושה יותר אכזריות והשפלה ופחות חירות.

איבון מתארת במקומות רבים בטקסט שלה את הרעיון, שהפופוליזם ממלא תפקיד של שסתום עבור כל הלחץ שנאסף ומצטבר, ועבור כל מה שלא אומרים או מבטאים בקול. במובן מסוים, זה בהחלט נכון. אך גם אסור לנו לשכוח שזהו מוטיב שהפופוליסטים עצמם משתמשים בו. "חייבים שיהיה מותר להגיד את זה", "חייבים סוף סוף לומר את זה", "איש מלבדנו כבר לא מעז לומר את זה" – אלו הן אמירות קלאסיות שבהן משתמשים הפופוליסטים. הם נשענים על קיומם של טאבואים, שלפיהם מותר בדרך כלל לומר את הדברים הללו ללא חשש מעונש (למעט יוצאי דופן מוצדקים), אך הדובר חייב לקחת בחשבון שדבריו ייתקלו בהתנגדות עזה.    

הדוגמה שאיבון מביאה בטקסט שלה, של אותו חוקר ביולוגיה אבולוציונית, נראית לי דוגמה טובה לכך. עם זאת, קשה לי להאמין שמרצה באוניברסיטה אמריקאית כלשהי יאבד את משרתו רק בגלל שהוא הודה שבחר בטראמפ. לפחות במסגרת חיפושיי באינטרנט לא נתקלתי בשום מקרה מוכח שמתאר אחרת, ואני בטוח שאמצעי התקשורת של "הימין האלטרנטיבי" לא היו מחמיצים אף הזדמנות כדי לנצל לטובתם מקרה כזה.   

אך אותו חוקר חייב להביא בחשבון (ולדעתי טוב שכך) שבגלל שהצביע לטראמפ עמיתיו יחשבו שהוא אידיוט ויטילו ספק ביכולת השיפוט שלו.
באמצעות הטענה של חוקר הביולוגיה האבולוציונית (דרך אגב, בהקשר זה יש לזכור שבחירה בטראמפ כרוכה גם בבחירה במייק פנס, שמטיל ספק בתורת האבולוציה, אם לנסח זאת בעדינות), שביטוי פומבי של תמיכתו בטראמפ יעלה לו במשרתו, הוא מצדיק למעשה את ההחלטה שלו. מה שהוא אומר בעצם זה: 'אני כועס שאותם מטיפי מוסר ליברליים המצדדים בתקינות פוליטית מגבילים את חופש הביטוי שלי, ולכן אני בוחר בטראמפ, והעובדה שאני לא יכול לומר זאת בקול מבלי להסתכן בכך שאאבד את מקום עבודתי, מראה עד כמה חשובה ונכונה ההחלטה שלי.'

זוהי בדיוק אחיזת העיניים שמוטל עלינו לחשוף פעם אחר פעם, ולא משנה עד כמה זה מעייף ומתיש.
 

הרצון לשבש ולהרוס את הסטטוס קוו ממלא תפקיד מכריע ביכולת של חלק מהפופוליסטים להצליח בבחירות


עם זאת, לדימוי של סיר לחץ ופיצוץ יש הצדקה מסוימת, לפחות בכמה חברות. הרצון לשבש ולהרוס את הסטטוס קוו ממלא תפקיד מכריע ביכולת של חלק מהפופוליסטים להצליח בבחירות. בארצות הברית, שכבת אוכלוסייה מסוימת ראתה ב-30 השנים האחרונות כיצד התקווה שלה לשיפור בתנאי המחייה הולכת ונמוגה. שכר העבודה נשאר ללא שינוי, או אפילו ירד, והתקווה  של ההורים לתת לילדיהם עתיד טוב יותר התבררה כתקוות שווא.

חמישה נשיאים משני המחנות הפוליטיים הבטיחו לשפר את המצב, אך השיפור לא נראה באופק גם לאחר תקופת כהונתו של אובמה. לכן, אני לא מופתע שהבוחרים נפלו בקסמי הרעיון הפטאליסטי, שחייבים לבחור כעת במישהו כמו טראמפ, שאמנם אי אפשר לקוות שיביא לפתרונות כלשהם, אבל שאפשר לסמוך עליו שיהרוס לחלוטין את "המערכת הרקובה", ועל ידי כך יכין את הקרקע לצמיחה של משהו חדש לחלוטין. הדחף הזה להרס של המערכת הקיימת עמד גם בבסיס החלטתם של רבים לבחור בבולסונרו לנשיאות ברזיל (קרול תוכל לספר לנו אם ההנחה הזו אכן נכונה).

Makes sense...? Makes sense...? | graphicrecording.cool
אך אם חוסר שביעות הרצון מתנאי המחייה הבלתי מספקים היה הסיבה היחידה לכך שהבוחרים נענים לקריאותיהם של הפופוליסטים, הרי שבמדינות עשירות כמו שוויץ לא היו כלל תנועות פופוליסטיות משמעותיות. אך ההיפך הוא הנכון. מפלגת העם השוויצרית הימנית-פופוליסטית היא המפלגה החזקה ביותר בפרלמנט בעשרים השנים האחרונות, והיא שולטת כבר שלושים שנה בשיח הפוליטי במדינה. הבוחרים שלה אינם בשום אופן אלה שנשארו מאחור, חסרי הסיכויים והמקופחים מבחינה חברתית. הם ברובם אזרחים ואזרחיות מהמעמד הבינוני, שנהנים ממצב כלכלי טוב מאוד ומיציבות מוחלטת בכל מובן אפשרי.

מי שכבר אינו חייב לדאוג לביטחונו האישי, לרווחתו ולמצבו הכלכלי, מי שכבר יכול להגשים את כל רצונותיו החומריים, יתחיל להתחבט בשאלות הגדולות.


 
ההשערה שלי, בנוגע לסיבה שבגללה השוויצרים מוכנים למרות זאת ללכת אחר טקטיקות ההפחדה של הפופוליסטים, היא כזו:

רוב אזרחי שוויץ כבר לא סובלים מדאגות קיומיות כלשהן. כמעט שאין אבטלה, שיעור הפשיעה זניח, תוחלת החיים נמצאת בעלייה ועומדת כיום על 83 שנה, קיים מודל משוכלל של מדינת רווחה, ההון וההכנסה נמצאים בפסגה העולמית, הפער בין עשירים לעניים קטן יחסית בהשוואה למדינות אחרות, חופש הדעה מוגן ומובטח, שירותי הבריאות הציבוריים בשוויץ מפוארים ומוסדות החינוך במדינה הם מהטובים בעולם. 

בקיצור, בתחומים שלמדינה ולממשלה יש אחריות עליהם, יש מעט מאוד סיבות אובייקטיביות להיות מודאגים. וכנראה שזו בדיוק הבעיה.
מי שכבר אינו חייב לדאוג לביטחונו האישי, לרווחתו ולמצבו הכלכלי, מי שכבר יכול להגשים את כל רצונותיו החומריים, יתחיל להתחבט בשאלות הגדולות. מדוע אני כאן? מדוע הדברים שאני צורך לא הופכים אותי למאושר?

איזו משמעות יכולה להיות לחיי?
אין ספק שהשאלות הללו מפחידות. מי שמתחבט בהן, מעמיד בסימן שאלה את סגנון החיים שלו ואת קיומו. הן מאלצות את האדם להתבונן פנימה אל תוך עצמו. במצב כזה, ההצעה של הפופוליסטים מימין מתקבלת בהכרת תודה.   

ההצעה הזו כוללת מעין רכבת שדים, שאת תפקיד המפלצות המפחידות בה ממלאים מקבלי העזרה הסוציאלית, הפליטים, הצמחונים השמאלנים וההומואים הקוסמופוליטיים. את הצמרמורת הנעימה הזו שמוצעת לנו, אשר משרתת את כל רגשות הטינה ואת פחדינו השונים, הרבה יותר קל לשאת מאשר את העיסוק בשאלות הגדולות והמבעיתות באמת שאנו נאלצים לשאול את עצמנו.   

עם ההשערה הזו, הנועזת אולי, אני רוצה לסיים את החיבור שלי היום, אך לא מבלי להתייחס פעם נוספת למכתבה של איבון.  

אם אנו רוצים להתקדם במסגרת הדיאלוג הזה מעבר לניתוח ולביקורת, עלינו לזכור שאלה אחת שאיבון מעלה בטקסט שלה: "מהי 'ההצעה' הטובה ביותר שעומדת לרשותנו, שיכולה לעורר את הכמיהה החיובית של אלה שכיום מחפשים אחר דמויות מסיתות ומשלהבות אשר מבטאות את חלומותיהם (ואת סיוטיהם של אנשים אחרים)?"

שלכם ממינכן,

יונאס