גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

12.6.2019 | קרול פירס
ברזיל, ארץ העתיד? על (חוסר) ההצלחה של הפופוליסט בולסונרו.

Carol Pires Foto: Rodrigo Levino





חברות וחברים יקרים,

"האם העולם וההקשרים הפוליטיים הפכו להיות כה מהירים, כה מורכבים וכה מבלבלים, עד שרוב האנשים, שבסופו של דבר רק רוצים לשלוט בחייהם, פשוט ניצבים מולם אובדי עצות?"

ברצוני להתמקד בשאלה זו שמיכאל העלה, וגם לספר מעט על מה שהתרחש בברזיל מאז שז'איר בולסונרו החל לכהן כנשיא ברזיל בינואר 2019. אך ראשית כול עליי להסביר לאלה שאינם בקיאים בפוליטיקה הברזילאית איך דבר כזה בכלל קרה.   

בעיניי, מקור ההצלחה הפוליטית של בולסונרו הוא בשש השנים האחרונות, שבהן חוו הברזילאים טראומה. נקודת ההתחלה הייתה המחאות של שנת 2013, ששינו את הנוף של המפלגות הפוליטיות, ושעדיין אין להן הסבר מלא.

במשך שמונה שנים שלט בברזיל לואיז אינסיו לולה דה סילבה, שנהנה מהילה של קרבה לעם ונתפס כדמות אב מגונן. בפרק זמן זה, התוכניות הסוציאליות שלו הוציאו 30 מיליון איש ממעגל העוני והפכו אותם לצרכנים, דבר שהתקבל בברכה גם מצד האליטה הכלכלית. לולה דה סילבה היה כל כך פופולרי (ואינני יודעת אם אני יכולה לתאר אותו כפופוליסט, גם אם היו לו ודאי מאפיינים פופוליסטיים), מה שהוביל לכך שהעם בחר בשנת 2010 את המועמדת המועדפת עליו, טכנוקרטית כמעט בלתי מוכרת בשם דילמה רוסף, לממשיכת דרכו.

רוסף מילאה את תפקידה בצורה טובה, עד שהכלכלה החלה להיכנס למיתון. המצב הזה הוביל למהומות של שנת 2013. בתחילה הייתה מעורבת במחאה תנועת סטודנטים מהזרם השמאלי שמחתה נגד העלאת מחירי הנסיעה באוטובוסים, אך עד מהרה "נחטפה" המחאה בידי אנשי הימין, שליבו את האווירה נגד הנשיאה.  

בבחירות 2014 נוצר קיטוב בין מפלגת הפועלים של לולה דה סילבה ורוסף, שהייתה בשלטון מאז שנת 2002, ובין הסוציאל-דמוקרטים בהנהגתו של אאסיו נבס, שחששו ממפלה רביעית ברציפות בבחירות. זמן קצר לאחר תחילת מסע הבחירות מצא את מותו בהתרסקות מטוס המועמד לנשיאות מטעם הסוציאליסטים, שצידדו בדרך שלישית. מרינה סילבה, שהייתה השרה להגנת הסביבה בממשלתו של לולה דה סילבה, נבחרה במקומו כמועמדת. אף על פי שתמכה במפלגת הפועלים באזור האמזונס, היא הותקפה קשות במסגרת קמפיין הבחירות שלהם. בהתמודדות לא היה מקום לגילויי צער ואבל. כתוצאה מכך ניצחה רוסף בתוצאה הצמודה ביותר אי פעם בתולדות הבחירות בברזיל, והמדינה התפצלה לשני מחנות מסוכסכים.
 
לדעתי, זה הרגע שבו החלו להתגלות הסימנים הראשונים לכך שהיריבים הפוליטיים הפסיקו להתייחס האחד לשני בכבוד, החלו לנצל לרעה את הכוח וההשפעה שבידיהם והפנו עורף לכללי המשחק של הדמוקרטיה. המועמד מטעם הסוציאל-דמוקרטים, אאסיו נבס, סירב לקבל את תוצאות הבחירות ודרש ספירה חוזרת של הקולות. כאשר בית הדין הגבוה לענייני הבחירות אישר את התוצאה, קרא נבס להדחתה של רוסף.  

לראשונה חוויתי כיצד העוולות של הפוליטיקאים פגעו ביחסים האישיים בין הברזילאים.


במקביל, הוא פעל לקדם את המבצע שזכה לכינוי "שטיפת מכוניות" – הליך החקירה המקיף ביותר בהיסטוריה של ברזיל נגד מעשי שחיתות, שחשף מערכת מושחתת בשירות הציבורי. רשויות החקירה עצרו את החשודים לפרק זמן בלתי מוגבל והציעו להם הקלות בהליך הפלילי נגדם, אם יסכימו לנקוב בשמם של בכירים אחרים המעורבים בפרשה. התוצאות של ההקלות הללו ושל ההאזנות למכשירי הטלפון של הגורמים המעורבים בפרשה דלפו מדי יום ביומו לכלי התקשורת, והדבר הוביל לכך שהמבצע כיכב בכותרות מבלי שהפרטים נבדקו מקרוב. הציבור הרחב עקב אחר הפרשה כפי שעוקבים אחרי מותחן פוליטי: מסעיר, אך גם מלחיץ ומכעיס. היו אפילו דיווחים על זוגות שנפרדו ועל משפחות שהסתכסכו בשל ויכוחים פוליטיים. לראשונה חוויתי כיצד העוולות של הפוליטיקאים פגעו ביחסים האישיים בין הברזילאים, אשר קודם לכן שמרו בדרך כלל לעצמם את דעותיהם הפוליטיות, כדי לא להפר את השלום והאחווה ביניהם.
 
מבצע "שטיפת מכוניות" הוביל לשתי תוצאות. מצד אחד, אנשי עסקים ופוליטיקאים רבי עוצמה הועמדו לדין, נכלאו ונאלצו להשיב את מיליוני הדולרים שגרפו לכיסם במרמה. בין השאר, נאסרו הנשיא לשעבר של בית הנבחרים, כמה מהאישים העשירים ביותר בברזיל, וכל המושלים לשעבר של ריו דה ז'נרו. כאשר המותחן הפוליטי הגיע לנקודת השיא שלו, גם הנשיא לשעבר לולה דה סילבה מצא את עצמו במאסר (תחת האישום המוצדק של ניצול לרעה של משרתו למטרות שחיתות ושיבוש אגרסיבי של החקירות).

פתרון צבאי? פתרון צבאי? | graphicrecording.cool
מצד שני, המעצרים הרבים וההקלות בהליכים הפליליים עוררו בקרב האוכלוסייה את הרושם שהפוליטיקה כשלעצמה היא פשע. מה שהיה אמור להיות מבצע נגד השחיתות, הפך בסופו של דבר למבצע נגד הפוליטיקה. המהומות ברחובות הלכו והחריפו.

כמה מהמפגינים החלו לקרוא לחזרתה של הדיקטטורה הצבאית. ההפגנות לבשו צביון של שנאת נשים, בצורה של סטיקרים לאוטו שעליהם הופיעה הנשיאה הראשונה שלנו עם רגליים מפושקות סביב הצינור של מיכל הדלק. ההתנהלות חסרת הכבוד של הפוליטיקאים השתקפה בהתנהגותם של הבוחרים: הם ריככו את ההגדרה של התנהגות סוטה.

 

אנחנו צריכים להתייחס יותר ברצינות לדיון בנוגע לטלטלות רגשיות בפוליטיקה.


הגברת רוסף, שהייתה בעברה חברה בארגון גרילה ועברה עינויים בכלא, הודחה מתפקידה באוגוסט 2016 על ידי חברי הקונגרס הברזילאי. אחד מהם שר במהלך ההצבעה שיר הלל לקולונל ברילהנטה אוסטרה, שנחשב למי שאחראי למעשי העינויים המחרידים ביותר בתקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל. המחוקק הזה, ז'איר בולסונרו, הוא הנשיא הנוכחי של ברזיל. וסרג'יו מורו, השופט ששפט בהליכים המשפטיים של מבצע "שטיפת מכוניות", הוא שר המשפטים בממשלתו.

תיאור זה של האירועים – שאותם אנו חווים במהירות עוצרת נשימה – מאפשר לי את להפוך את השאלה של מיכאל להצהרה:

העולם וההקשרים הפוליטיים הפכו להיות כה מהירים, כה מורכבים וכה מבלבלים, עד שרוב האנשים פשוט ניצבים מולם אובדי עצות. (מיכאל זיכי)  

לכן, כשמישהו כמו בולסונרו הציע לאנשים מסוג זה פתרונות פשוטים ושטחיים לבעיות הבוערות ביותר של המדינה, הוא הצליח כמובן להגיע לליבם.  
דבר זה מביא אותי לתובנה, שאנחנו צריכים להתייחס יותר ברצינות לדיון בנוגע לטלטלות רגשיות בפוליטיקה.

בולסונרו הוא פופוליסט טיפוסי. למרות שכיהן 27 שנים כחבר קונגרס ושלושה מבניו הגדולים נמצאים בפוליטיקה (כחבר מועצה מקומית, חבר קונגרס וסנאטור), הוא מותח ביקורת חריפה על המעמד הפוליטי. הוא טוען שהוא מייצג את העם, אך למעשה הוא מתנגד לאליטות ולפלורליזם.  
הוא אומר שבני הקילומבולה (צאצאי העבדים השחורים בברזיל, שעדיין מתגוררים ביישובים שנוסדו על ידי אבות אבותיהם) אינם צריכים להתרבות, שהוא מעדיף שבנו ימות מאשר שיהיה הומוסקסואל, שאלה שהיגרו לברזיל הם חלאת המין האנושי, ושהילידים המעטים המתגוררים במדינה קיבלו יותר מדי אדמות. הרשימה של דברי הבלע הזדוניים הללו ארוכה.

בנוסף, בולסונרו מתאר את יריביו הפוליטיים – ובמיוחד אלה ממחנה השמאל – ואת כל מי שחולק עליו, בתור אנשים בלתי מוסריים ומושחתים. במהלך מסע הבחירות הוא קרא להמונים לירות בתומכים של מפלגת הפועלים. וכדי להשלים את רשימת המאפיינים של הפופוליסט המצוי, הוא מאשים את כל סוכנויות הידיעות החשובות בברזיל בהפצת ידיעות כוזבות.

אגנס ציינה כי "למעשה, האתנו-לאומיים החדשים של היום נבדלים מאלה של המחצית הראשונה של המאה העשרים, במובן הזה שהאידיאולוגיה שלהם היא שלילית. הם אינם מבטיחים להשיג אדמה נוספת, ולא חברה חופשייה מזרים, וגם לא אושר לכולם או כבוד ותהילה. תחת זאת, הם מבטיחים הגנה." כיצד היא הייתה מסווגת את בולסונרו – אדם שזורע כאוס על מנת שיוכל להציע להשיב את הסדר על כנו, אדם שפועל לא רק נגד מהגרים ונגד התערבות במדיניות הפנים שלנו, אלא נגד הברזילאים עצמם: נגד השמאל, נגד המיעוטים, נגד האוכלוסייה הילידית ונגד כל מי שאינו שותף לדעתו?

בולסונרו הגיע לשלטון כשהוא נישא על גבי גל שאינו אופייני בדרך כלל לברזיל. לגל הזה יש ארבע סיבות: 1) הצבא ותומכיו (אסור לשכוח שברזיל מעולם לא מיצתה את הדין עם המענים והרוצחים של הדיקטטורה הצבאית, דבר שאִפשר לדור שלם של ברזילאים להתעלם מהפרק הזה בהיסטוריה של ארצם), 2) תעשיינים ויזמים ניאו-ליברליים (שהאמינו שבולסונרו יסייע להם, למרות שעברו מעיד על כך שהוא תומך במדינה חזקה), 3) דמויות שמרניות בולטות ברשתות החברתיות (ביניהם תומכים רבים של הפרשן הימני והפילוסוף בעיני עצמו אולאבו דה קרבלהו), ו-4) המוני מצביעים שתמכו במדיניות הנוקשה שלו ביחס לביטחון הציבורי (לרבות מתן זכות כללית לציבור להחזיק בנשק). מלבד זאת, יש לזכור גם את הסלידה ההולכת וגוברת ממפלגת הפועלים. הציבור היה עייף אחרי 13 שנות שלטון של לולה דה סילבה ורוסף, שלטון שהוכתם בהאשמות שוחד נגד מקורביהם ואנשי סודם.

הצטלבות המצבים והאירועים הללו אמנם הפכה את בולסונרו לנשיא, אך היא לא יכולה לתפקד כצורת ממשל. כדי לרצות את תומכיו, ששואפים להרוס את המערכת הקיימת, בולסונרו מבקר פעם אחר פעם את הקונגרס ואת "המעמד הפוליטי". כתוצאה מכך, הוא לא הצליח לנחול שום ניצחון חשוב בקרב חברי הקונגרס. העובדה הזו גורמת לליברלים לתהות אם הוא בכלל מסוגל ליישם רפורמה משמעותית אחת. בבוקר הוא תוקף את הקונגרס ואת בית המשפט העליון, ובערב מישהו מצליח לשכנע אותו להתנצל על כך. שיעור הפופולריות שלו צנח ל-32 אחוזים – אחוז התמיכה הנמוך ביותר עבור נשיא ברזילאי בכל הזמנים.  

בולסונרו מהווה אכזבה גם למי שקיווה לראות התקדמות במאבק נגד השחיתות.


דמוקרטיה בלחץ דמוקרטיה בלחץ | graphicrecording.cool
הצבא, שקודם לכן נחשב לאויב הגדול ביותר של הדמוקרטיה, מתפקד כעת – למרבה   ההפתעה – כגורם ממתן שמגן על כבודם של המוסדות שבולסונרו תוקף ללא הפסקה. כתוצאה מכך, בנו של בולסונרו, קרלוס, שאחראי לקמפיין של אביו ברשת, מאשים בנוירוטיות את הצבא בכך שהוא שואף להדיח את הנשיא. המצב הזה מוביל לחוסר יציבות נוספת.

בולסונרו מהווה אכזבה גם למי שקיווה לראות התקדמות במאבק נגד השחיתות. חקירה שנפתחה נגד בנו הבכור, פלאביו, קשרה אותו לפרשת שחיתות ולקבוצות פארא-מיליטריסטיות. כך, צאצאו של בולסונרו מערער את שלטונו ביעילות גדולה יותר מזו של כל מפלגת אופוזיציה.

לאחרונה העניק בולסונרו ל-19 מיליון ברזילאים את הזכות להחזיק נשק, על מנת לרָצוֹת את תומכיו הנאמנים ביותר. עם זאת, הצו שהוא פרסם בנושא הזה מעורר חששות חוקתיים ויעילותו מוטלת בספק, משום שכבר כיום ברזיל היא המדינה שבה מספר מקרי המוות כתוצאה משימוש בנשק הוא הגבוה ביותר בעולם. במקביל, שיעור האבטלה הנוכחי במדינה הגיע לשיא חדש של 12 אחוזים.

ללא תוצאות ממשיות שיוכל להציג, הנשיא יוצא כעת למאבק נגד התרבות: לתלמידים שמוחים על קיצור שעות הלימוד במערכת החינוך הוא קורא "אידיוטים", הוא טוען שהאוניברסיטאות מלאות בקומוניסטים, הוא מעלה לטוויטר סרטונים פורנוגרפיים כדי להראות שהקרנבל הברזילאי הוא אירוע מושחת מבחינה תרבותית, והוא מצייץ בטוויטר ומעלה לפייסבוק סרטונים בשידור חי, כדי לשכנע את תומכיו המושבעים בתיאוריות הקונספירציה שלו ולהאשים את "השיטה" באחריות לחוסר המעש שלו. בדומה לכל הפופוליסטים, התחביב האהוב ביותר על בולסונרו הוא הטחת האשמות.

ההתפתחויות שאותן תיארתי מעלות את השאלה, אם הדמוקרטיות צרות האופקים הללו מסוגלות להתקיים לאורך זמן, במיוחד אלו שנמצאות תחת הנהגתם של אנשים כמו בולסונרו, שהינו יציר כפיהן של הרשתות החברתיות.

עם זאת, בהקשר לשאלתה של איבון, אני מאמינה ש"הפופוליזם של המעטים" צריך לעניין אותנו. בולסונרו אמנם לא הצליח להביא לשינויי חקיקה, אך הוא עשה את כל שביכולתו כדי לכפות את רצונו באמצעות צווים: כך, למשל, ממשלתו התירה שימוש ביותר מ-150 חומרי הדברה וטרפדה יוזמות להגנה על יערות הגשם באמזונס. לכן, אני סבורה שכל פופוליסט מהווה איום לעולם כולו.   

דבר זה מוביל אותי לשאלתה הבאה של איבון: "מהי 'ההצעה' הטובה ביותר שעומדת לרשותנו, שיכולה לעורר את הכמיהה החיובית של אלה שמחפשים כיום אחר דמויות מסיתות ומשלהבות אשר מבטאות את חלומותיהם (ואת סיוטיהם של אנשים אחרים)?" 

בספרו "העם נגד הדמוקרטיה" (The People vs. Democracy), יאשה מונק כותב שהדעה הרווחת היא שאנשים שצפויים לסבול מכאוס שיפרוץ כתוצאה מבחירות, יעדיפו להמשיך לשים את מבטחם במעמד הפוליטי הישן. אבל הוא ממשיך ואומר כי בדרך כלל אין זה המצב. מונק טוען כי הפתרון תלוי בכך שהאזרחים יהיו יותר מלאי תקווה ופחות בעלי השקפה פטאליסטית. לדבריו, רק אם הם ישובו להאמין שפוליטיקאים מתונים נלחמים עבורם ופועלים למענם, הם ישנו את דפוסי הבחירה שלהם.  

עושה רושם שאנחנו (או לפחות אנחנו, הקבוצה האליטיסטית של הוגות והוגים), כבר ידענו מהם סימני ההיכר של הפופוליסטים. כעת נשאלת השאלה, כיצד אנו יכולים להגיב להם מבלי להישמע כמוהם? כיצד אנו יכולים לגבש הצעות, לזכות בתמיכה ולהבליט את המסרים שלנו, למרות הקצב המסחרר של התקופה שאנו חיים בה?

שלכם,

קרול פירס