גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

22.07.2019 | יוסוף רקה
פופוליזם – התפתחות אורגנית של הדמוקרטיה עצמה?!


יוסוף רקה צילום: יוסוף רקה






חברות וחברים יקרים מכל רחבי העולם,

ברצוני לפתוח את דבריי בווידוי: היה לי קשה לכתוב מאמר לפרויקט השיח שלנו, הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. יתכן שהדבר נובע בחלקו מסיבות שאינן קשורות באופן ישיר לפרויקט עצמו. כך, למשל, מצאתי עצמי מתמודד עם סוגיות אחרות, שאינן בהכרח פוליטיות. עם זאת, ככל שאני חושב על זה, אני יותר ויותר משוכנע בכך שהפופוליזם איננו התקפה על המודל הליברלי-קפיטליסטי של העולם המערבי, אלא דווקא מהווה את אחד ההיבטים של מודל זה.  
לאור העובדה שהמודל הזה נתפס על ידי רוב האנשים בתור התגלמות ה"דמוקרטיה", ושלדעתי אנחנו יכולים להסכים על הצורך בשרידותו של המודל הזה – ללא קשר ל"דמוקרטורה", המהווה שחיקה של הסדר העולמי החד-צדדי ומבטאת מאבק הולך וגובר לשליטה עולמית – ומשום שמודל זה אמור להסדיר בתור סטנדרט "לגיטימי" את כל הצרכים האנושיים בעת הנוכחית, נראה שיש פרדוקס בכך שהפופוליזם מתגלה פחות ופחות כהתערבות חיצונית בדמוקרטיה, והרבה יותר בתור התפתחות אורגנית שלה (ולמרבה הדאגה מדובר בהתפתחות שצוברת השפעה הולכת וגוברת).

עם זאת, כפי שאגנס העירה, רוב הפופוליסטים החדשים (ואין זה משנה באיזה שם אנו בוחרים לקרוא להם) הגיעו לשלטון באמצעות בחירות. וכפי שמיכאל מציין, הם מבטאים צורך ממשי של חלק מהאוכלוסייה להרגיש ודאות וביטחון, על רקע תחושותיה של אוכלוסייה זו כי היא כורעת תחת הנטל וכי זכויותיה נשללות ממנה.
ללא קשר לכל הפופוליסטים האמיתיים מסוגם של מודי וארדואן, זמן רב לפני השיח שלנו כבר עלתה בראשי המחשבה הכמעט פילוסופית, שהצבעה בבחירות משקפת בבסיסה את המכנה המשותף הנמוך ביותר של חברה כלשהי בנקודת זמן מסוימת.  בנוסף, בהתחשב בפשרות שהפוליטיקאים נדרשים לעשות ובשקרים שהם חייבים להשמיע בעולמנו המורכב אשר נשלט על ידי ערוצי המדיה השונים, גם כאשר אין אילוצים כלכליים ותרבותיים לכך, אני סבור שכמעט בלתי נמנע שהכוח יגיע בסופו של דבר לידיהם של כמה מהאנשים הפחות הגיוניים ומוסריים. על מנת להימנע מאי-הבנות, אני רוצה להדגיש שאינני מכיר אף שיטה הגיונית או צודקת יותר. אך כל עוד ערכים נמדדים במספרים, נראה לי ברור מאליו שאינטראקציות מצטמצמות לפעילות של מקח וממכר, שהשיח מרודד לכדי פרסומת, ושתהליכים דמוקרטיים הופכים לצורה מסוימת של חשיבה צרכנית.

האם פופוליסטים אינם למעשה ה"ביג מק" והקוקה קולה של כיכר השוק הפוליטית?

 


Liberalismus, Kapitalismus, Populismus? graphicrecording.cool לאור זאת, האם פופוליסטים אינם למעשה ה"ביג מק" והקוקה קולה של כיכר השוק הפוליטית? עושה רושם שגם איבון ואגנס שותפות למחשבה הזו: מדוע מפתיע אותנו ש"הרוב" מעדיף לתת את קולו למוקיונים ולפושעים, בהתחשב בהיעדרה של "אליטה תרבותית" (שהינה מעמד של צרכנים שאפתניים, אשר בשל זכויות היתר שלהם או פשוט בשל מספרם יכולים להוביל לשינויים, ובה בעת מעמד שבעולם הפוסט-קולוניאלי לא נותר לו מספיק מקום כדי להתפתח)?
ללא קשר להרהורים התיאורטיים שלי על ההשתתפות הדמוקרטית בבחירות, ישנו היבט מכריע שעד כה כמעט שלא זכה לתשומת לב. זהו היבט הזהות, אשר נובעת מההשתייכות האתנית, הדתית והשבטית, וכמובן גם מהמוצא הלאומי. הזהות עומדת בניגוד גמור לדימוי של "האחר" חסר האונים, אשר נתפס כאחראי לחטא קדמון שהוביל לכאורה לאובדן של מציאות אוטופית. בנוסף, נראה כי הזהות מניעה יותר מכל גורם אחר את ציבור התומכים של הפופוליסטים. היא כרוכה תמיד בכמיהה נוסטלגית אל עבר מיסטי או אמיתי שבו הייתה תקופת שגשוג ופריחה (עבור המוסלמים זוהי הח'ליפות, עבור הלאומנים ההינדים מדובר בממלכת איודיה, עבור האוכלוסייה הכפרית באמריקה זהו העיקרון של "להחזיר את אמריקה לגדולתה", ועוד כהנה וכהנה).
הפרדוקס הוא שהכמיהה הזו היא בעצמה תופעה של העידן שבו אנו חיים, שנע במהירות מסחררת. אך עושה רושם שהנראטיבים הללו ממלאים חלל מסוים, ללא קשר למידת הדיוק ההיסטורי או הרציונליות שלהם, שבאופן כללי הם פיקטיביים ולא הגיוניים. חלל זה אינו נוצר כתוצאה ממחסור ברווחה חומרית אובייקטיבית, אשר לדעתו של יונאס הייתה אמורה להספיק כדי להרחיק את ציבור הבוחרים השוויצרי מהזרמים הפופוליסטיים, אלא בשל מחסור בתחושת משמעות ומטרה, שעד כה התקיימה באמצעות קהילות, מסורות, אמונות או גורמים מאחדים אחרים.
אין ספק שאת הצרכים הסובייקטיביים הללו לא ניתן למלא באמצעות התפתחויות טכנולוגיות, וגם לא באמצעות חירויות אינדיבידואליות. מסיבה זו, כל אסטרטגיה הגיונית למניעת "קשיים", החל מחופש הדעה ועד לטיפול רפואי בחינם, מוצגת בתור ויתור בפני עצמו ובגידה בעצמנו. סוגיות פוליטיות של זהות צריכות ללא ספק לעמוד במרכזו של דיון נפרד, אך קודם כל ברצוננו לשפוך אור נוסף על הפופוליזם.  

נותר לי רק לקוות לצורה בוגרת ומנוסה יותר של פופוליזם, כדי להציל את ארצי ואת חיי.

לדעתי, עדיף שהדיאלוג שלנו יתמקד פחות בביקורת על הפופוליזם או בחקר הגורמים לתופעה זו, ויותר בחוסר שביעות הרצון של הפופוליסטים מעיקרון הליברליזם. לפיכך, אני מעוניין להמחיש, במידת האפשר, איזה פוטנציאל הרס שחרר "המשבר הדמוקרטי" במצרים, בעקבות מה שמכונה "המהפכה של 2011". המעבר ממשטר צבאי למשטר אזרחי, ומבחירות לא חופשיות לבחירות פחות או יותר חופשיות לא רק הוביל לעלייה במספר המקרים של הפרת זכויות האדם והפרת החוק, אלא גם הביא את המדינה אל סף התהום של קטסטרופה בממדים סוריים. עבור אדם כמוני, מדובר בהתפתחות מחרידה ומבעיתה. נותר לי רק לקוות לצורה בוגרת ומנוסה יותר של פופוליזם, כדי להציל את ארצי ואת חיי. אך מה אני חושב על העתיד?
לפני שאפנה לנושא המרכזי של חיבור זה, ברצוני לבצע שתי אבחנות תוכניות קצרות שבעיניי הן חשובות: ראשית, חשוב לבצע הבחנה בין מונח הליברליזם, שאותו טבעו המוסדות האקדמיים בארצות הברית, לבין ערכי "הנאורות", כפי שהייתי מכנה זאת מטעמי פשטות: היגיון, אמפיריות, חילוניות ושוויון זכויות. לאחרונה עברו הדמגוגים תהליך הסתגלות כדי לגבש אסטרטגיות לצורות הקטנות ביותר של הזהות ולשליטה בדפוסי השיח, שבמקרה הטוב אין להם שום משמעות. נכון כמובן שאנשים שלכאורה יצאו נגד הדוגמה של התקינות הפוליטית איבדו את עבודתם או חוו דברים גרועים יותר. אך אני פחות משוכנע מאיבון בכל הנוגע לפוסט מודרניזם, כך שאינני יכול פשוט לפטור את ערכי הנאורות בתור חסרי משמעות או תלויי תרבות. אינני יכול לעשות זאת במיוחד לאור העובדה שלשבטיות, לאמונות דתיות ולנפוטיזם היו השפעות הרסניות על אותו חלק בעולם שבו אני מתגורר. עם זאת, אני סבור שמונח הליברליזם שנולד בחוגי האקדמיה תרם לכך שלא רק "הציבור הרחב", אלא גם אינטלקטואלים חדי תפיסה ורחבי אופקים הרחיקו עצמם מהסטטוס קוו הליברלי ויצאו נגדו.  
 
 
שנית, לדעתי חשוב להבהיר שלא ניתן להשוות את הדמוקרטיה לפניצילין. כוונתי היא שבניגוד לתוצרים של מדעי הטבע, שניתן להוכיח את יעילותם פחות או יותר ללא קשר להיבטים תרבותיים או פסיכולוגיים, הרי שהתרופה שאותה מציע מדע המדינה, אשר מופצת ב"מדינות המתפתחות" באמצעות ארגוני ענק "גלובליים", גורמת אך ורק לנזק. כדי שהמנטרה חובקת הכל של דמוקרטיה, זכויות אדם ושלטון החוק תיחשב לאלטרנטיבה לפופוליזם גם מחוץ לעולם המערבי, או שתיתפס לא רק ככיסוי לדיקטטורה של המערכת הפיננסית העולמית, יש לבחון אותה באופן ביקורתי בהקשרים שונים. 

הבעיה קשורה הרבה יותר לתפיסה מקובלת של כוח והיררכיה, אשר כל כך מושרשת בתרבות ונטועה כה עמוק בתודעה הקולקטיבית, עד שהיא דוחקת הצידה את הציוויים המודרניים של היגיון ומוסר.

למען האמת, תכננתי להודות לכם על התמונה רבת הפנים שתיארתם בנוגע למשבר הדמוקרטיה. אך אז הבנתי שיהיה זה חוסר כנות מצדי אם לא אודה שלמעשה יש לי ניסיון מועט בלבד עם השיטה הזו.
מאז הקמת הרפובליקה של מצרים בשנת 1953, לא היה אף ראש מדינה במצרים שפרש מתפקידו בעודו בחיים, ואף אסיפה עממית לא הצליחה להשתחרר משליטתו של הנשיא, אם בכלל ניסתה לעשות זאת. במשך יותר משני שלישים מתוך אותם 66 שנים שעברו מאז הקמת הרפובליקה המצרית, ההחלטה על כהונתו של הנשיא התקבלה במשאל עם. במשך פרק הזמן הזה, התקיימו בחירות שנויות במחלוקת לפרלמנט בלבד, שבהן חלוקת הקולות בין מפלגת השלטון לבין האופוזיציה נקבעה (שלא לומר תוקנה) במקרים רבים על ידי מנגנוני הביטחון. אם בחירה חוזרת של הנשיא לא התאפשרה מסיבות חוקתיות, החוקה פשוט שונתה. למעט חריג קצר אחד ומאוד מצער, השליט הנכבד הגיע תמיד משורות הכוחות המזוינים, אשר הפיקוח עליהם הועבר לידיו באופן אוטומטי עם כניסתו לתפקיד. בדרך כלל, הנשיא ובעלי תפקידים בכירים נוספים מחליטים לא רק על תהליך הבחירות, אלא גם על הפרדת הרשויות, חלוקת משרות שלטוניות ואפילו על ההליכים השיפוטיים. בנוסף, הרעיון של זכויות טבעיות נתפס כמכריע ומחייב רק במספר מועט של מקרים.
מאז 2011 אני משוכנע יותר ויותר – בשונה משיח הנגד בעולם הערבי ומהטיעונים הפוליטיים נגד דפוסי ההתנהלות הקיימים בו – שהבעיה לא נובעת מכך (או לפחות לא רק מכך) ש"עריצים מנצלים את העם שלהם" או שאישים מושחתים וחסרי אחריות פועלים אך ורק למען תועלתם האישית, על חשבון רווחת הכלל. הבעיה קשורה הרבה יותר לתפיסה מקובלת של כוח והיררכיה, אשר כל כך מושרשת בתרבות ונטועה כה עמוק בתודעה הקולקטיבית, עד שהיא דוחקת הצידה את הציוויים המודרניים של היגיון ומוסר (למען האמת, אין לי שום רעיון כיצד ניתן לפעול כדי לשנות את המצב הזה, אך בניגוד לאקטיביסטים רבים של האביב הערבי אני גם לא מוכן להסתכן במלחמת אזרחים שסופה אינו ידוע, רק כדי לברר אם דבר זה יכול להיות הפתרון).
מצד אחד, נראה שישנה כמיהה להושיב בקצה הפירמידה החברתית ראש מדינה נשוא פנים וכל-יכול. גם כאשר האנשים עולים על הבריקדות נגד "שליט" מסוים, הכמיהה הזו נותרת שרירה וקיימת, כך שהם מתאמצים להעלות במקומו יורש שמקבל מידיהם את אותה הסמכות בדיוק, ושהם מוכנים ומזומנים להיות מנוצלים על ידיו זמן רב ככל האפשר. עם זאת, אותם אנשים לעולם לא יודו בחשש שלהם מפני חילופי שלטון. מצד שני, נראה שיש נטייה לתפוס את הזכויות הנובעות ממערכות הסכמיות ואת זכויות האזרח בתור הצהרות מן השפה ולחוץ, בתור קליפה חיצונית, אשר בניגוד למנהגים, למשטר הצבאי ולחוקי הדת אין בהן ערכים או כללים יעילים עבור החיים עצמם.
כל עוד המנגנונים הללו, אשר מתמקדים בהתנערות מאחריות ובהשמצה של העולם המודרני, לא ייפתחו לרווחה ויתמודדו עם הבעיות הפסיכו-תרבותיות הקשורות לכך, אין בעולם הזה אף מחאה, דיאלוג בנושא זכויות או הליך דמוקרטי שיוכלו לשנות משהו במצב הזה.   

הסיסמאות הפופוליסטיות היו הגורם המכריע היחיד בבחירות של שנת 2012.

מאז שתפס את השלטון באמצעות הפיכה, המשטר הצבאי בשנים 1956-1952 – ובמיוחד תחת הנהגה ערבית לאומנית וסוציאליסטית – הציג את עצמו בתור תגובה של היסודות החברתיים לכיבוש הבריטי ולמונרכיה שבאותה נקודת זמן כבר הייתה אחוזת חולשה (מונרכיה זו, שנוסדה בשנת 1805, הוקמה למעשה על ידי גנרל עותומאני שלא היה מצרי כלל וכלל). לפיכך, הפופוליזם היה מעוגן כבר מתחילתו בהנהגת המדינה.
הזרמים הפופוליסטיים הפתוחים והברורים יותר שהייתי עד להם במהלך חיי הגיעו בדרך כלל משורות האופוזיציה, ובמיוחד האופוזיציה האסלאמיסטית (שעם שורותיה נמנים אנשים שמטרתם הסופית היא הקמת ח'ליפות אסלאמית שבה שולטים חוקי השריעה, וזה דבר שחייבים להגיד אותו בצורה מאוד ברורה). אופוזיציה אסלאמיסטית זו לא רק החזיקה בעמדות כיתתיות, אולטרה שמרניות ומיזוגניות, אלא גם ניצלה לטובתה סכסוכים מתמשכים ו"טעונים רגשית", כמו השאלה הפלסטינית (מה שהוביל לכך שהמאבק על פלסטין הפך בינתיים לדבר ששקול כמעט להבעת תמיכה באסלאמיזם, למרות שאין דבר שפגע יותר בפלסטינים מאשר האסלאם הפוליטי).  
מאז שמלאו לי חמש שנים ועד גיל שלושים וחמש, חייתי תחת שלטונו של חוסני מובארק, שהיה הארוך ביותר מבין שלטונם של ארבעת הנשיאים הראשונים במצרים ושהתרחק הכי הרבה מנקודת העוגן המיליטריסטית של הרפובליקה (דבר שאולי אף תרם לאריכות הימים של שלטונו). לאור העובדה שמובארק תמך באופן מובהק בתכניות להעברה "דמוקרטית" של הנשיאות לבנו, אך גם משום שהוא היה הראשון שאפשר בשנת 2005 עריכת בחירות, שהיו כשלעצמן שנויות במחלוקת, נראה היה שבעשר השנים האחרונות לכהונתו הוא היה מוכן להוביל את ארצו למערכת שלטונית אזרחית וליברל-קפיטליסטית לחלוטין.
כאשר מובארק הפך ביוני 2011 למטרה של מחאות המוניות חסרות תקדים, ששאבו השראה מהדחתו של נשיא תוניסיה בסוף 2010, הצבא היה מוכן ומזומן לתפוס מחדש את מקומו בתוך מבנה הכוח. הצבא הדיח את מובארק בפברואר וארגן מעבר שלטוני כאוטי, שהוביל לבחירות "טראומטיות" מאוד לנשיאות ביוני 2012 (שמתי את המילה הזו במרכאות כדי לקשור זאת להערה שהעירה קרול, בנוגע לכך שלטראומות פסיכולוגיות יש חשיבות פוליטית, דבר שאני מסכים איתו לחלוטין).   
אולי – אם תחשבו שיש לכך רלבנטיות – תהיה לי הזדמנות נוספת להרחיב על אירועי המהפכה. אך בנקודה זו אני רוצה קודם כל להדגיש שלמרות שבבסיס נקודת המוצא של ההתרחשויות עמדה הקריאה לדמוקרטיה, זכויות אדם, שלטון החוק ו"ערכים אוניברסליים" אחרים, הרי שלמעט החריג של "הליכים לעריכת בחירות עצמאיות", הסיסמאות הפופוליסטיות היו הגורם המכריע היחיד בבחירות של שנת 2012
Der Wert der Wahl graphicrecording.cool

(במונח "הליכים לעריכת בחירות עצמאיות" אני רומז לממשלו של אובמה, ממשל שמומן על ידי קטאר והיה מוכן למסור בלב שלם את העולם הערבי ששאב את השראתו מערכים רפובליקניים לידי נציגי האחים המוסלמים. בעקבות זאת, חוויתי רגע אישי לחלוטין של שמחה לאיד, לאחר נצחונו של טראמפ בבחירות. עם זאת, אני משתמש במונח זה גם בהתייחס לאחים המוסלמים עצמם, שהבטיחו בזמנו שלא להשתתף בבחירות לנשיאות, והיום מסבירים שאם מועמדם בבחירות, מוחמד מורסי המנוח, לא היה מנצח בהן, הדבר היה מוביל להתנגשויות דמים).  
הבחירות בשנת 2012 היו נקודת הפתיחה לשלב מעבר בן 18 חודשים, שהתאפיין בכאוס מתמשך, אלימות מילולית ופיזית, הפגנות, הפגנות נגד וקמפיינים תקשורתיים, אשר לא אפשרו שום מרחב לחילופי דעות רציניים בנוגע לאסטרטגיות פוליטיות, שאלות ובעיות חוקתיות (כמו למשל השימוש לרעה בכוח הפוליטי, שהוביל מלכתחילה למחאות) או לפתרונות רציניים. כל המחלוקות נסובו אך ורק סביב השאלה מי צריך להנהיג את המדינה, והדיון התמקד בסוגיה, אם הזכות ההיסטורית לשלטון שייכת לאחים המוסלמים ו/או לתומכיהם העושים את דבר האל, או שמא לצבא ו/או לתומכיו.
ניתן להניח שהקיטוב הזה ותחושות הייאוש הם אלה שאשמים בכך שלסיבוב השני בבחירות העפילו ראש הממשלה האחרון של מובארק (גנרל לשעבר בצבא המצרי) ומורסי. בבחירות, שהיו נתונות ממילא תחת לחץ ושמאוחר יותר אף ערערו על תוצאותיהן, זכה האחרון ביתרון קל בלבד. ניצחון זה הוביל לתקופה של אלימות חסרת היגיון תחת שלטונה של דמוקרטורה אסלאמיסטית, שבמהלכה הצליחו האסלאמיסטים לבזבז בכל צורה אפשרית את כל האשראי שניתן להם (לאחר שהם גינו במשך עשורים עינויים של אסירים פוליטיים, היו אלה חברי האחים המוסלמים עצמם שעינו את המפגינים, ובמיוחד את הנוצרים, ברחובות ולעיני כל!).    
 
עד היום, אי אפשר להבין כיצד כל אלה שהיו נגד "המהפכנים" (או כמובן הקהילה הבינלאומית הליברלית שתמכה בהם ו/או מי שנחשבו לתומכי האחים המוסלמים), יכלו בכלל להחשיב זאת כשיפור לעומת שלטונו של מובארק. "הנשיא האזרחי הנבחר הראשון של מצרים" היה נציגו של ארגון תומך טרור, אם לא טרוריסטי בעצמו, ארגון כיתתי שברובו חותר תחת יסודות המדינה וזכויות האזרח, ושהשפעתו על זכויות האדם ושלטון החוק יכלה להיות אך ורק הרת אסון.   
 
אם לסכם זאת בקצרה, לאחר הדחתו של מוחמד מורסי (שמת בינתיים), על רקע הפגנות המוניות שמחו על הפעולות התוקפניות, על דו-הפרצופיות ועל חציית הגבולות של האסלאמיסטים, הסכנה האמיתית הייתה לא רק קריסה מלאה של המרקם הממסדי, אלא גם פריצה של מלחמת אזרחים (שאכן פרצה בקנה מידה קטן בחצי האי סיני, ועדיין מתחוללת שם). הצבא לא היה צריך יותר מזה כדי לתפוס את המושכות פעם נוספת ולזכות בדברי שבח והלל מצד מרבית האזרחים, אשר היו מוכנים כעת יותר מתמיד לסגוד לשליט נשוא פנים חדש ולפתוח פרק חדש בהיסטוריה המוכרת כל-כך...