גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

09.09.2019 | מריה סטפנובה
האם השכבה האינטלקטואלית החמיצה את ההזדמנות להציע חלופה למדינה המתבססת על רגשות תסכול וטינה?

.

Maria Stepanova Foto: Gleb Morev


חברים וחברות יקרים,

אחד הספרים החשובים ביותר של הספרות הרוסית במאה ה-20 הוא דיאלוג שהתפרסם בשנת 1921 בין המשורר והמחזאי ויאצ'יסלב איבנוביץ' איבנוב ומבקר הספרות והמסאי מיכאיל אוסיפוביץ' גרשנזון, תחת הכותרת "חליפת מכתבים בין שתי פינות חדר". במקרה שלנו הדיאלוג מתרחש בין שתי פינות שונות של מפת העולם, מה שהופך את העניין למרגש עוד יותר. אולי הדבר המעניין ביותר הוא שלמרות כל ההבדלים, לשיח הזה יש מכנה משותף אחד: תחושה בסיסית של חוסר אונים. זוהי תחושה עמוקה שהתהליכים הישנים כבר לא מתפקדים, שהתחזיות אינן מוכיחות עצמן כנכונות, ושהתרופות אינן מרפאות. השיח שלנו מתקיים על רקע טלטלה תרבותית עמוקה אשר משנה את כל פני השטח של ההווה, ושאיתה חייבת להשתנות באופן בלתי נמנע גם השפה שלנו.   

בטקסט המבריק של אגנס הלר ("במובנים רבים מדובר בשחקנים חדשים, אך האם הם פופוליסטים?")  היא מעמידה בסימן שאלה את נקודת המוצא של הדיון שלנו - את המושג "פופוליזם". במקום זאת, היא מציעה כמונח חלופי את המונח "אתנו-לאומיות", שאמנם מתאר במדויק את משטרו של ויקטור אורבן, אך מתאים בצורה חלקית בלבד לתיאור התהליכים המתרחשים בארצות הברית תחת טראמפ או ברוסיה תחת פוטין. אך האם יש בכלל מונח אוניברסלי שמתאר נאמנה את כל המדינות שנגועות בנגיף התזוזה ימינה?
Das Wiederbeleben der Vergangenheit graphicrecording.cool
אולי כדאי לבחון מקרוב את אחד המאפיינים של משטרים אלה, שאותו מתאר יוסוף רקה (ושמעסיק גם אותי, מאז שהרטוריקה של עידן פוטין המאוחר החלה לשאוב השראה יותר ויותר ממודלים סובייטיים). המאפיין הזה הוא ה"פָּסָאִיזְם": צלילה עמוקה אל תוך העבר, שממנו שואב המשטר את רעיונותיו ואת דפוסי ההתנהגות שלו, את האוריינטציה האסתטית שלו ואת סיסמאותיו. זהו עבר שהינו תמיד א-היסטורי,  פנטזיה שמשמיצה את העובדות כדי להציל את המיתוסים. הפנטזיה היא זו שיוצרת עבור המשטר הפָּסָאִיסְטִי קהילה, והיא המקום שבו נוצרת הסכמה. כאשר פוטין מדבר על גדולתה של ברית המועצות ועל החיים המאושרים של האזרחים הסובייטיים, הוא מתעלם מכל הקטסטרופות שהתחוללו בהיסטוריה הסובייטית, וגם קהל שומעיו שמח לשכוח זאת. וכשטראמפ מבקש להשיב את גדולתה האבודה של אמריקה, הוא לא אומר מהי התקופה ההיסטורית הקונקרטית שאליה הוא מבטיח להחזיר את בוחריו, אלא מניח להם לצייר תמונה זוהרת וססגונית לפי טעמם. 

לנגד עינינו מתרחש דבר מה משונה: יותר ויותר אנו חווים את הפוליטיקה לא בצורה של תכנית סדורה, אלא בתור סגנון מסוים. עתיד שמעוצב לפי דגם של עבר פיקטיבי לא צריך לדאוג לעובדות, למציאות כלכלית או למציאות היסטורית, אך בהתחשב בהצלחה הכבירה של המשטרים הימניים, נראה שזה לא מטריד אף אחד.  


אחד ממאפייני המשטרים הפופוליסטיים הוא ה"פָּסָאִיזְם": צלילה עמוקה אל תוך העבר, שממנו שואב המשטר את רעיונותיו ואת דפוסי ההתנהגות שלו, את האוריינטציה האסתטית שלו ואת סיסמאותיו. זוהי פנטזיה שמשמיצה את העובדות כדי להציל את המיתוסים.

את כל זה אנו רואים הן במדינות יציבות כלכלית, והן במקומות שבהם הכלכלה נתונה במשבר עמוק (או במקומות כמו רוסיה, שאמנם נראים יציבים יחסית, אבל רק קבוצה זעירה של אנשים שנמצאים בקצה פירמידת העוצמה מפיקים ממנה רווח). לפי הסכימה הקלאסית שאותה מתארת אגנס הלר, להבטחות של פוליטיקאים פופוליסטים יש ממד כלכלי קונקרטי, והפופולריות של משטר מסוים תלוי במידה שבה הוא ממלא את הבטחותיו. אך במציאות הנוכחית, הבטחות שכאלה מתבררות בדרך כלל כמילים ריקות, ודבר זה אינו משפיע כלל על היקף הפופולריות של המשטר הימני. עושה רושם שבין הפופוליסטים ובין בוחריהם קורה משהו אחר, משהו שבמקרה הטוב עוטה על עצמו מבחוץ כסות דמוקרטית.     

ככל שאני חושבת על זה יותר, נראה לי שמתרחש כאן מעין ריטואל עתיק יומין, שבו נכרתת ברית בין האדון לבין הווסאל. האוכלוסייה נשבעת לאדון שבועת נאמנות סמלית ומקבלת בתמורה את ההבטחה המופשטת לגאווה, יציבות והגנה מפני שינויים כלשהם. הפחד מפני החדש והלא מוכר חזק יותר מחוסר שביעות הרצון מהכאן ועכשיו. אין זה משנה איזו צורה לבש הסדר הקודם, הוא עדיף על ההווה ולו בשל העובדה שהאנשים מכירים ומבינים אותו.     

אין זה צירוף מקרים שהמשטרים הימנים מוצאים תמיכה קודם כל בקרב האנשים שקשה להם למצוא את מקומם בהווה המורכב – האנשים שמקומות העבודה שלהם נמצאים בסכנה, שמתקשים להדביק את הקצב של הצווים המוסריים החדשים, שמרגישים מיותרים ושחשים שהסביבה שלהם כבר לא רוחשת להם כבוד. האנשים האלה כמהים לחזור לעבר.   
Ressentiment und neue Heros graphicrecording.cool
אולי מילת המפתח להבנת המשטרים השונים שפועלים לפי ההיגיון של התזוזה ימינה היא "טִינָה". משטרים אלה נשענים על תמיכתם של אלה שחשים עצמם קורבנות של הטלטלות והשינויים שהתרחשו בעשרים ושלושים השנים האחרונות, ושרוצים בכל מחיר למשוך את תשומת הלב אליהם ואל זכויותיהם. הם שמים את הדגש באופן הולך וגובר על הדברים הסמליים: הבוחרים של פוטין או של ארדואן נותנים להבין שהם מוכנים לוויתורים אמיתיים בשם הישגים מופשטים. כשהמערב הטיל על רוסיה סנקציות כלכליות לאחר סיפוח חצי האי קרים, תומכי המדיניות של פוטין טענו שיש דברים חשובים יותר: "פשוט נהדק את החגורה עוד יותר". מדינת הטִינָה מחזקת אצל אזרחיה את תחושת החשיבות שלהם, ובתמורה לכך הם מוכנים להקריב כמה קורבנות. אני חוששת שכל זה מעיד על כך שהשכבה האינטלקטואלית, שאנו – המשתתפים והמשתתפות בשיח הזה – משתייכים אליה, החמיצה את המועד להציע להם אלטרנטיבה משלה. 

נצחונו של טראמפ בבחירות ב-2016 נתפס בתור דוגמה קיצונית להצבעת מחאה, אשר נבעה מחוסר שביעות רצון מהאליטות השולטות, שהתעלמו ממנו במשך יותר מדי זמן. גזר הדין הזה היה תקף (ועדיין תקף גם היום, על רקע הבחירות הממשמשות ובאות לנשיאות ארצות הברית) לא רק לאליטה הפוליטית. גם האינטלקטואלים איבדו הרבה מסמכותם, והתהליך הזה עדיין לא הגיע לסיומו. לא לחינם חלק ניכר מההאשמות וההשתלחויות היומיומיות של טראמפ מתמקדות באמצעי התקשורת הרציניים ובאישים מרכזיים בציבוריות האמריקאית. הוא יודע טוב מאוד שהזלזול המופגן שלו בשיח הקיים יסחף לכיוונו תומכים חדשים. בשונה מהמשטרים הטוטליטריים של העבר, למדינה אשר מתבססת על רגשות טינה אין עניין למשוך לצידה את האינטלקטואלים, ולא בגלל שהיא אינה זקוקה להם. הנשק החשוב ביותר של הטינה הוא ערעור האמון במערכת הערכים המוכרת, ודבר זה תקף בראש ובראשונה לערכים סימבוליים מסוימים.

לפי השקפתה של אגנס הלר, "אין דמוקרטיה ללא אליטה תרבותית שמתקיימת בנפרד מהאליטה הפוליטית ומהאליטה הכלכלית. במונח 'אליטה תרבותית' כוונתי לאנשים שרוחשים להם כבוד ושנתפסים כמודל לחיקוי, בין אם בשל ההישגים הרוחניים שלהם ובין אם בשל חוש האחריות שלהם. חברה אשר חבריה הנכבדים ביותר הם המצליחים והעשירים, בין אם מדובר בפוליטיקאים, אנשי עסקים או כוכבי קולנוע, מתדרדרת לכדי חברת המונים ריקה מתוכן."

למרות חוסר הנוחות שהמונח "אליטה" מעורר בי (כמו כל מונח אחר הגורם לקיטוב), אלה הם משפטים נפלאים. אני רק חוששת שאליטה מסוג זה כבר לא קיימת במצב הנוכחי: אנשים שיש לגביהם הסכמה רחבה, בתור מי שמייצגים את כל השדה התרבותי, הולכים ומתמעטים. וגם אם נניח שעדיין קיימת קהילה של אינטלקטואלים שרוחשים להם כבוד לא רק בשל הכישורים המקצועיים שלהם, אלא גם בשל העמדות שלהם כאזרחים ואזרחיות, חברת הטינה תעשה הכל כדי להטיל ספק בזכות הדיבור של האנשים הללו. כל מי שמרגיש שמתעלמים ממנו, שמזלזלים בו ושדוחקים אותו לשוליים ללא כל הצדקה, יראה בסְפֶרָה התרבותית ובנטייה שלה לרדיקליזם את המטרה המושלמת. אבל עבור כל האחרים, היא איבדה מזמן את קווי המתאר שאפיינו אותה.  

בשנה שעברה, הפורטל המקוון והעצמאי Colta.ru, שאותו אני מנהלת מזה עשר שנים, ערך סקר גדול. עבורנו זוהי כבר מסורת: מאז שהאתר הוקם, אנו עורכים מעת לעת דירוג של מי שהקוראים שלנו מחשיבים בתור האינטלקטואלים הציבוריים החשובים ביותר ברוסיה.

לאור המצב החברתי הנוכחי, שבו סוגיות מוסריות ממלאות תפקיד מרכזי, חשבנו שיהיה מעניין לשנות קצת את הכללים של הסקר הזה: הפעם שאלנו את הקוראים והקוראות שלנו, איזו דמות בחיים הציבוריים הם רואים בתור סמכות מוסרית, דמות שזוכה לכבוד ומשמשת כמודל לחיקוי, בין אם בשל הישגיה הרוחניים ובין אם בשל תחושת האחריות החברתית שלה. רצינו לדעת אם יש בכלל דמויות כאלה ברוסיה של היום, ומי יכול להתאים לתיאור הזה. לאחר שבועות של דיונים תוססים סיכמנו לבסוף את תוצאות הסקר, שבו השתתפו יותר מ-84,000 בני אדם. לשש הדמויות המובילות "בעלות הסמכות המוסרית" השתייכו שני וידיאו-בלוגרים שאהובים על בני הנוער, יזם בתחום ה-IT, הפוליטיקאי ואיש האופוזיציה אלכסיי נַבָלְנִי, עיתונאי הטלוויזיה לאוניד פרפיונוב, ואחרון חביב – ולדימיר פוטין.
Reality Check graphicrecording.cool
אפשר היה לחשוב שמדובר בבדיחה, אבל המציאות שעומדת מאחורי התוצאה הזו איננה חדשה. בחברה שבה אנו חיים אין יותר הבדל משמעותי בין פוליטיקאים לעיתונאים, לבלוגרים יש חשיבות גדולה יותר מלפוטין, והמונח "סמכות מוסרית" פירושו דבר אחר לחלוטין בהשוואה למה שהיה רק לפני עשרים שנה. בעולם הזה תשומת ליבו של הקורא אינה מקובעת בהיררכיות יציבות. היא מציעה מקום לכל ולכולם, אך המקום הזה נמצא בתחרות מתמדת של מי ששואפים לכבוש אותו מחדש. קשה לומר אם הסצנה התרבותית מוכנה לכך, בין אם ברוסיה או בכל מקום אחר בעולם, אך נראה לי שזו תהיה משימה מעניינת ללמוד כיצד לחיות ולעבוד במציאות החדשה הזו.

אם הייתי כותבת את הטקסט הזה רק לפני כמה שבועות, קרוב לוודאי שהוא היה עוד יותר קודר. בשנת 2012 רוסיה חוותה תקופה של תקוות גדולות: באותה עת רבים האמינו (וביניהם גם אני) שהמדינה הבינה שהיא נקלעה למבוי סתום, ושהדרך החוצה פשוטה מאוד: כל מה האנשים צריכים לעשות הוא להשמיע בקול רם את הציפיות והדרישות שלהם. רוסיה, עם צורת שלטון של דיקטטורה רכה, נראתה כמי ששקעה לתוך קיפאון, והדור שלי לא יכול היה לחכות לרגע שבו היא תיכנס מחדש לדפי ההיסטוריה. המשאלה הזו התגשמה, אך באופן הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. אפשר להתווכח ללא הפסקה אם צריך לתאר את התוצאה הכוללת בתור מדינה אוטוריטרית, פופוליסטית או מדינה המונעת על ידי רגשות טינה, אך אין ספק שהדיקטטורה הרכה הפכה לדיקטטורה קשה. וההשלכות הן כדלקמן: סיפוח חצי האי קרים, המלחמה באוקראינה, התהליכים הפוליטיים, המתקפה על אמצעי התקשורת העצמאיים, החוקים נגד קהילת הלהט"ב, מלחמות האינפורמציה. וישנה השלכה נוספת: האדישות העמוקה שהקיפה את כל מי שרק לפני זמן קצר חלם לעורר מחדש את החיים הפוליטיים ברוסיה. להפגנות המחאה במוסקבה, העיר שבה מתגוררים מיליוני אנשים, הגיעו בשבע השנים האחרונות בקושי חמשת אלפים או ששת אלפים משתתפים. אותם אנשים הכירו אחד את השני, אם לא בשמם הפרטי, אז לפחות לפי המראה. השלטונות לא טרחו אפילו פעם אחת לאסור על קיומן של ההפגנות. אחרי הכל, הן רק הוכיחו שלא הייתה שום אלטרנטיבה למשטר הקיים.

להפגנה שהתקיימה במוסקבה ב-10 באוגוסט השנה הגיעו, לפי ההערכות הצנועות ביותר, כ-60,000 משתתפים – וזה עוד בשיא הקיץ, באמצע תקופת החופשות. הסיבה להפגנה הייתה אירוע די חסר חשיבות בסטנדרטים מקומיים: בעת הרישום של המועמדים לבחירות לפרלמנט המקומי במוסקבה התגלו אי-סדרים. מניפולציות מסוג זה לתמרון קולות הבוחרים – בוטות ומבישות, אך גם צפויות – אינן מפתיעות איש ברוסיה של היום. לכן, צריכה להיות סיבה אחרת לכך שהאזרחים והאזרחיות יצאו לרחובות, אך קשה להגיד מהי. לפני כמה חודשים קראה האופוזיציה לתושבי מוסקבה למחות נגד שורת חוקים שמשמעותם בפועל היא ביטול האינטרנט החופשי ברוסיה – נושא שנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. לאותה הפגנה הגיעו פחות מחמשת אלפים משתתפים. אז מה השתנה כעת? עד לרגע זה אין לי תשובה. 
  
אבל אני חושבת שאני יודעת מה מבדיל בין ההפגנות החדשות לבין אלה של שנת 2012. איבדנו את היכולת להנות. במקום המפגש התוסס והעליז עם אנשים החולקים את אותן דעות, הסיסמאות העוקצניות, הכרזות השנונות ואווירת החגיגה המשותפת, משהו אחר לחלוטין התרחש. האנשים שיוצאים היום לרחובות אינם חשים כלל עליזות, והם לא נתקלו קודם לכן אחד בשני. בתנועת המחאה הזו אין דמויות מובילות בולטות (כל מי שהיה יכול למלא את התפקיד הזה כבר נעצר בתחילת המחאה), וגם לא תחושה של קהילתיות. הדבר היחיד שקושר בין המפגינים והמפגינות זוהי נחישות קודרת.  
 
לפני שבע שנים הצליחו לתאר את המחאות בתור עימות בין האליטה התרבותית המצדדת בערכים מערביים ובין העם אשר מחזיק בהבנה אינטואטיבית של "הדרך המיוחדת" של רוסיה, ולפיכך תומך בהנהגה הפוליטית השלטת ברוסיה. לעומת זאת, את המפגינים והמפגינות שהתאספו ברחובות מוסקבה ב-3 באוגוסט בקושי היה אפשר להכליל תחת התיוג של "אינטליגנציה". הציבור היה מגוון, והיה קשה לזהות פרצוף מוכר בהמון, ולו בשל העובדה שהפעם המפגינים והמפגינות הם הרבה יותר צעירים.  

מה שמשך את מרב תשומת הלב, ובנוגע לכך כל המשקיפים היו תמימי דעים, היה המספר הגדול של אנשים צעירים מקרב המפגינים: סטודנטים, תלמידי תיכון, מתבגרים. כוחות הביטחון הגיבו כלפיהם בקשיחות חסרת תקדים. מעל 1,000 מעצרים בוצעו באותו יום, מפגינים שוחרי שלום הוכו באלות, עוברי אורח שנקלעו למקום במקרה מצאו עצמם מאחורי סורג ובריח. בשנת 2012, גישה דומה לחלוטין הובילה להתפוגגות של גל המחאה, אך בשנת 2019 המוסקבאים מוכנים לשלם את המחיר הזה. הדבר הזה לא מספיק בשביל לחוש אופטימיות זהירה, אך הוא מאפשר לנו לקוות שהמדינה לא תרצה לחיות בעבר פיקטיבי, אלא בהווה. אני מקווה שכאשר ההווה הזה יפציע, יהיה לנו משהו לומר לו.