גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

04.11.2019 | נארן בדידה
פופוליזם ללא עם

 נארן בדידה צילום: נארן בדידה

חברות וחברים יקרים,
 
כשאני קורא את המאמרים מלאי התובנות שנכתבו על ידי מחברים ומחברות מכל רחבי העולם, אני שואל את עצמי אם הודו היא דמוקרטיה ליברלית אשר אחת לתקופה נמצאת תחת מתקפותיהם של פופוליסטים. אך עוד לפני כן אני חייב לשאול אם הודו היא אומה, במתכונת דומה לזו של ברזיל, מצרים או הונגריה. שכן, האם זה לא מה שמשתמע לגבי כל הדמוקרטיות שבהן דנה סדרת חיבורים זו? בכל פעם שאני מנסה למצוא מענה לשאלה הראשונה, אני חוזר שוב ושוב לשאלה השנייה.
 
בבחירות הפרלמנטריות הראשונות שהתקיימו בהודו ניצחה "מפלגת הקונגרס" של נהרו, עם המצע שלה נגד השלטון הקולוניאלי ועם שותפיה מבית – בעלי האדמות ובעלי ההון שתמכו בה. במערכות בחירות מאוחרות יותר בשנות החמישים והשישים הלכה וגדלה רשימת אויבי המדינה, וזו הקיפה קודם כל את פקיסטן, ולאחר מכן גם את סין. במשך כל הזמן הזה, בריטניה וארצות הברית לא משו מצידה של הודו. בשנות השבעים, אינדירה גנדי יצאה במתקפה נחרצת נגד העשירים ביותר מקרב בעלי ההון, ששלטו במסחר בדגנים, בשוק השחור ובעסקי ההברחה. כל אותו זמן, לא פחתה תחושת הזעם המוצדקת כלפי "היד הזרה" (ובכך הכוונה לכוחות החיצוניים הזרים שניסו ללא הרף "לערער את יציבותה של הודו" בדרכים נכלוליות וזדוניות, באמצעות ניסיונות לשחד פוליטיקאים מקרב שורות האופוזיציה, מוציאים לאור או קבוצות מקרב החברה האזרחית, לחבל בפרויקטים הגנתיים או תעשייתיים, ללבות התקוממויות, ועוד כהנה וכהנה).
 
הנקודה היא שהבחירות בהודו תמיד היו פופוליסטיות באופיין, חלקן יותר וחלקן פחות. במרכזן תמיד עמדו ה"גָּארִיבּ" (העניים), ה"אָאם אָדְמִי" (האנשים הפשוטים), והן תמיד יצאו נגד העשירים, נגד האויבים מבית ומחוץ, נגד המדינות השכנות "הטרוריסטיות", נגד ארגוני "הטרור" שזכו לתמיכתן של מדינות אלה, וכיוצא בזה.
 
מדוע הבחירות נראות פעם אחר פעם כמו מלודרמה שמציבה במרכזה דיונים לא ענייניים בין יריבים ותומכיהם, ושלא משאירה מקום לעימותים סביב תכנים פוליטיים, אלא אם הטיעונים נלקחים מתחתית המגירה?
Family Disputes in Parliament graphicrecording.cool
לכל מי שתוהה מדוע עימותי בחירות בהודו נראים כמו ויכוחים משפחתיים אינסופיים, התשובה לכך היא שהם בדיוק זה: ויכוחים משפחתיים. מאז הבחירות הראשונות, הקאסטות העליונות שמהוות 15% מהאוכלוסייה איישו 65%-75% מהמושבים בפרלמנט. אם כמעט רבע מהמושבים לא היו שמורים למי שנחשבו בעבר ל"טמאים", לנציגי קהילות שבטיות ולבני העמים הילידים בכל האזורים, האחוז זה היה עומד בממוצע על 85%-90%.
 
אם ההתנהלות הזו עדיין לא מזכירה את עידן האפרטהייד בדרום אפריקה, הרי שהייצוג המספרי של הקבוצה הזו בקרב שאר "עמודי התווך של הדמוקרטיה", קרי מערכת המשפט ואמצעי התקשורת, אמור לשכנע בכך סופית.
 
השאלה הבאה היא מדוע או כיצד הרוב הבלתי מיוצג, המהווה כמעט 90%-95% מקרב הקאסטות והשבטים בהודו, מאפשר את המצב הזה? אולי בגלל שמישהו חייב לנקות אחרי הפיל כדי להכין את הקרקס למופע הבא. או אולי בגלל שהעדים לריב משפחתי כזה בהודו מרגישים שהם חלק ממנו, למרות שהם לא מקבלים אף חתיכה מהעוגה שעליה מתנהל הריב.
 
שתי התשובות יכולות להישמע ציניות. אבל אחרי 70 שנה ו-17 מערכות בחירות, נראה שאנו נמצאים בדילמה מתמשכת או אפילו קבועה. הפילוסוף החברתי, הרפורמטור הפוליטי ואבי החוקה ההודית בהימרו רמג'י אָמְבֶּדְקָאר אמר לפני 70 שנה את הדברים הבאים:

הדמוקרטיה בהודו מורכבת אך ורק מהשכבה העליונה של הקרקע הפורייה במדינה, שבבסיסה היא בלתי דמוקרטית.

ד"ר ב.ר. אמבדקאר, מתוך ספרו "חיסול הקאסטות"


 
דבר זה נראה היום נכון יותר מאי פעם. וברצוני לשאול שוב, מדוע או כיצד הקאסטות העליונות מוליכות את הרוב הבלתי מיוצג אל תוך הפארסה הזו? את ההשתתפות של רוב זה ניתן להבטיח רק בדרך אחת. יוסוף רקה שואל: "האם הפופוליסטים... אינם למעשה ה'ביג מק' והקוקה קולה של כיכר השוק הפוליטית?"
Poisonous bribe graphicrecording.cool
דבר זה מסביר בחלקו את הסיטואציה. בדרך כלל זוכה המועמד שיכול לשכנע בצורה הטובה ביותר. הסבר נוסף מציעה העובדה שהמועמדים של הקאסטות העליונות והבוחרים ההודים מקרב הקאסטות התחתונות שמתגוררים בכפרים מנהלים יחסי פטרון-לקוח, שדומה במידה רבה לקשר שהתקיים בימים עברו בין האדון הפאודל לבין צמיתיו. המועמדים עוזר

מדוע המועמדים מקרב הקאסטות העליונות מתאמצים לזכות בקולותיהם של הבוחרים המשתייכים לקאסטות הנמוכות, אם הם ממילא זוכים בבחירות?

משום שההשתייכות למעמד גבוה אמנם מהווה תנאי הכרחי לניצחון בבחירות, אך כיום דבר זה כבר לא מספיק כדי להבטיח את ניצחונו של מועמד כזה או אחר, מה שאי אפשר לזקוף לזכותה של הדמוקרטיה. מועמד מסוים נאלץ להתחרות על משרה מסוימת עם מתמודדים אחרים מקרב הקאסטות העליונות, ולכן הוא חייב לגייס לצידו את קולות הבוחרים, במקום להשתמש בכוח החרב כפי שהיה נהוג בעבר.
 
הדמוקרטיה, ללא קשר לחולשותיה הרבות, מושתתת קודם כל על שכבת הכפרים והפרובינציות, ורק לאחר מכן על השכבה המרכזית, הפדרלית או הלאומית, מקום שבו היא מתדרדרת לכדי תרגיל חסר היגיון בקריאות ביניים קולניות. הרעיון של ה"ראם מנדיר" (מקדש האל ראמה) באיודהאיה לא נולד בכפר מסוים, אלא בדלהי (הפונדמנטליסטים הברהמינים מאמינים כי איודהאיה היא מקום לידתו של הדמות המיתולוגית ראמה, וכי במקור היה במקום מקדש לאל ראמה שנהרס על ידי הקיסר המוגולי בָּאבָּאר כדי לבנות תחתיו מסגד. במהלך 300 או 400 השנים האחרונות הפך המקום למוקד של טיפוח רגשות הינדיים לאומניים ושל אלימות מקומית). ברור כשמש שהתוצאה הצינית – ממלכה המורכבת ממחנות יריבים של משפחות המשתייכות לקאסטות העליונות – רחוקה מלייצג נאמנה את פניה של אומה ומצמצמת באופן ניכר את התקווה למבנים דמוקרטיים יעילים יותר ברמת הכפרים והפרובינציות, משום שהמרכז מחזיק בידיו הרבה יותר אמצעים ויכולות. לאחר עצמאותה של הודו, החליפה דלהי את לונדון בתור ליבה של האימפריה.
 
הסיבה היסודית לכך נעוצה בכך שהשליטים ההודים ירשו בשנת 1947 אימפריה. מארק טוויין כתב על כך: "80 עמים שמדברים ב-80 שפות מאכלסים את המדינה, ומספרם מגיע לכדי 300 מיליון איש." 
 
"המדינה" היא הודו. אך מהי המדינה? במהלך רוב ההיסטוריה שלה היא לא הייתה יותר מאשר שטח יבשתי גדול. היא הייתה פשוט "הינד" או "הודו", הארץ שמעבר לנהר הסינדהו או האינדוס. אפילו השם הזה לא נטבע על ידי אנשים שחיו בתת היבשת. מקורות רבים מצביעים על כך שמי שטבע אותו בעת העתיקה היו פרסים, יוונים, ערבים או אפילו הבריטים. אך מתוך הניסיונות השונים הללו של מי שהעניקו לה את שמה, שכאמור לא תמיד היו אבותיה, אנחנו יכולים להסיק שהודו היא, או הייתה, פשוט חלקת אדמה גדולה במשך רוב רובה של ההיסטוריה שלה, כפי שכבר צוין. בשטח זה אפשר היה להיתקל ב-80 או 800 עמים, ב-600 שפות, 600 קאסטות ואינספור שבטים.
 
בּוֹגָ'ה טְהָרַקָאם, שפעל במשך רוב חייו למען זכויות האדם בהודו ובמיוחד למען זכויותיהם של בני קאסטת הדלית ("הטמאים"), הצביע על כך שמחברי החוקה של מדינת הודו החדשה לא הצליחו להסכים ביניהם על השם שיש להעניק למדינה. הוא מציין שבסופו של דבר נטבע המונח "הודו, ששמה הוא בְּהָארָאט". עבורו, הייתה זו "מחשבה משונה, שחברי (האספה שהתכנסה כדי לאשר את החוקה) היו חלוקים ביניהם אפילו בעת הענקת שמה של המדינה. בשום מקום אחר בעולם לא קיימת מדינה שנושאת שני שמות במשפט אחד."
 
שני שמות: האחד, בהאראט, שמו של גיבור מהמיתולוגיה הברהמינית שרוב רובם של ההודים מעולם לא שמעו עליו. השני, הודו, נובע מאחת הווריאציות על שמו של נהר הסינדהו, אשר מתחיל בטיבט וזורם דרך פקיסטן (אך לא דרך הודו), לפני שנשפך לים הערבי.
 
 
חוץ מזה, אסור לשכוח שהבריטים העבירו את השלטון (על האימפריה שלהם) לידי המעמדות השליטים בהודו, דבר שהיווה את אחד הנושאים העיקריים שהעסיקו אותם מאז מפנה המאה. הייתה רק בעיה אחת: הם לא ידעו למי הם אמורים להעביר את השלטון. איזו אומה צריכה לצאת לחופשי? במקביל, הקאסטות העליונות קיימו בינן לבין עצמן מחלוקת מתמשכת בשאלה, מהן הפנים המשותפות שביכולתן להעניק להודו.
 
ההיסטוריון הבריטי פרי אנדרסון מציין כי בצורתה הנוכחית, תת היבשת ההודית מעולם לא הייתה בזמנים הקדם מודרניים יחידה פוליטית או תרבותית הומוגנית אחת. במשך רוב ההיסטוריה, חבלי הארץ שלה נשלטו על ידי אינספור ממלכות בגודל בינוני שעליהן משלו בתי אצולה אשר נבדלו זה מזה בכל היבט אפשרי.
 
"הרעיון של הודו", מוסיף אנדרסון, היה "קודם כל המצאה אירופית ולא מקומית, כפי שהשם עצמו מרמז. באף אחת מהשפות המקומיות לא היה קיים המונח 'הודו' או מונח דומה. חידוש הלשון היווני, שמקורו בנהר האינדוס, היה מעין תיאור חיצוני של תת היבשת, ששימש את האירופים עוד במאה ה-16 כדי להגדיר את תושביה של הודו בתור 'כל הילידים של ארץ לא נודעת', וכפועל יוצא מכך את תושבי יבשת אמריקה בתור 'אינדיאנים' ".
 
לאחר שהבריטים עזבו את הארץ, היא הורכבה ממכלול של 584 נסיכויות (לרבות קשמיר) שהבריטים העבירו לידיהן את סמכויות השליטה, אם כי הללו לא החזיקו באמצעי שליטה ישירים או בפרובינציות שבאמצעותם הן יכלו לממש ישירות את שלטונן. כיצד אפוא הייתה יכולה להיווצר אומה אחת מתוך הנוף הפוליטי הזה, אשר כלל מרכזים כה רבים?
 
חוקר החברה גנאני אלואיסיוס מתאר כיצד האליטות המסורתיות בעידן הקולוניאלי ואחריו פיתחו לאומיות ללא אומה.
 
בפרובינציות שנשלטו על ידי הבריטים, המעמדות העליונים או הקאסטות העליונות המסורתיות בהנהגת הברהמינים נמנו עם משתפי הפעולה הראשונים של התנועה הקולוניאלית. מנגד, המעמדות העליונים בנסיכויות שנשלטו על ידי הבריטים, אך שלא סופחו על ידם, הפכו לבעלי ברית טבעיים. גם כאן הם הורכבו משבטים של הקאסטות העליונות, שהחזיקו באמונות דתיות ותפיסות עולם שונות.  
 
במאה ה-19 ובמאה ה-20 יזמו האליטות המקומיות הללו שורת רפורמות בפוליטיקה, בחברה, בתרבות ובדת, שנמשכות עד היום. מטרת הרפורמות הייתה לעצב נראטיב של הודו על-זמנית שהמוטיב המרכזי בה הוא "תחושת האחדות". 
 
על מנת לבסס את "הרעיון של הודו", הן השתמשו ללא הרף במליצות כגון "המשכיות עתיקה, אחדות מגוונת, דמוקרטיה מסיבית, חילוניות בעלת ריבוי אמונות", כך על פי אנדרסון.
 
"הבריטים יצרו את ההינדואיזם", אומר אלואיסיוס. ואמבדקר אמר את הדברים הבאים:
 
בראש ובראשונה יש לציין ש"חברת הינדו" היא מיתוס. השם "הינדו" עצמו הוא תיאור זר. הוא ניתן למקומיים על ידי המוסלמים, על מנת שיוכלו לבדל את עצמם מהם. לפני פלישת המוסלמים המונח לא מופיע באף אחד מהכתבים שנכתבו בסנסקריט. לא היה צורך בשם משותף, משום שהם לא העלו על דעתם מה פירוש הדבר לבנות קהילה. חברת ההינדו כשלעצמה אינה קיימת.
 
בדומה לשם הודו, גם דת ההינדואיזם נושאת מקורות זרים. עד לתחילת המאה ה-19, המונח "הינדו" לא זכה להכרה גדולה, וגם לא שימש לתיאור של דת. האוריינטליזם והקולוניאליזם סיפקו לברהמינים את הבסיס שאפשר להם לקטלג את אלפי האמונות המקומיות שבהן החזיקו הקאסטות הנמוכות ואת המאפיינים השונים של הדת החדשה תחת השם "הינדואיזם", ולפרוש עליהם את חסותם. השימוש בפרמטרים המצומצמים שבאמצעותם שפטו האירופים דתות ואמונות הוביל להתפתחות שגויה בקנה מידה ענק.
 
באמצעות הקטלוג השגוי הזה וקטלוגים נוספים, הבריטים אפשרו לאליטות המקומיות לתבוע מחדש את ה"עליונות" התרבותית שלהם, ועל ידי כך גם את ההגמוניה שלהם. אומה אחת, דת אחת וסדר חברתי אחד היו אמורים להכתיב מכאן והלאה את נקודת ההשקפה המשותפת של הודו.
 
באשר לשאלה, האם להודו הייתה אי פעם היררכיה חברתית שחפפה בצורה מלאה לשיטת הקאסטות של ה"ווארנה" (המעמד החברתי), הדעות עדיין חלוקות היום כמו בעבר
(בכך הכוונה ל"צ'אטורווארנייה", הסדר החברתי של ארבעת הווארנות, אשר לפי חלק מהפרשנויות היו מבוססות על ה"ערך" של האדם: הברהמינים, שהם הכוהנים שנמצאים בקודקוד; אחריהם ה"קשטריה", שהם הלוחמים, ה"ואישייה", מעמד הסוחרים, ולבסוף ה"שודרה", מעמד הפועלים. כיום רווחת שיטת הקאסטות, שכוללת 4,000 קאסטות או "ג'אטי" – מקצועות –  או אפילו 6,000 לפי חלק מההערכות, אשר נקבעים לפי מוצאו של האדם). עם זאת, במהלך מאתיים השנה האחרונות, הקאסטות העליונות של הברהמינים מיקדו את מאמציהן בניסיונות ליצור חברה היררכית ובלתי שוויונית שכזו.   

בעוד שכל הקאסטות העליונות בהודו מבטאות את הצורך הדחוף שלהן להיחשב לאומה [...], רוב רובם של בני הקאסטות הנמוכות מיטלטל בין שלבים של תקווה וייאוש.

 
החל מגנדי, נהרו ואישים נוספים מעברה הצעיר של הודו, וכלה באמרטיה סן ואישים רבים אחרים מהעת הנוכחית, כל אלה מכריזים על אותו המסר: בעבר הייתה קיימת הודו אחת, וכך היא תישאר לנצח נצחים. בנוסף, יש לזכור זאת: כפי ששמה של הודו ניתן לה מבחוץ, כך גם הדימוי של הודו כאומה מתעצב ללא יוצא מן הכלל על ידי השליטים, הסופרים, המשכילים ואישים נוספים בעלי השפעה אשר משתייכים לקאסטות העליונות. מאמצים אלה מיועדים להשפיע בראש ובראשונה על האופן שבו הודו נתפסת על ידי העולם החיצון, ועל כל תושבי המדינה שאינם שותפים לאותה נקודת השקפה.
 
בעוד שכל הקאסטות העליונות בהודו מבטאות את הצורך הדחוף שלהן להיחשב לאומה, משום שבעידן האומות המאוחדות הן אינן מעוניינות להיחשב לממלכה מהתקופה הקדם-מודרנית, רוב רובם של בני הקאסטות הנמוכות מיטלטל בין שלבים של תקווה וייאוש. התקווה להפוך לחלק מהאומה, שעליה אמר אמבדקר את הדברים הבאים:   
 
"בעיניי, האמונה שלנו בדבר היותנו אומה היא אשליה גדולה. כיצד יכול עם שמחולק לאלפים רבים של קאסטות לבנות אומה? ככל שנקדים להכיר בכך שעדיין איננו אומה, במובן החברתי והפסיכולוגי של המילה, כך ייטב לנו. שכן רק אז נכיר בהכרח לבנות אומה, ורק אז נחשוב ברצינות על האמצעים והדרכים שבאמצעותם נוכל להגשים את היעד הזה."
אמבדקר היה זה שאיפשר לשלב בחוקתה של הודו את האידאלים של "חירות, שוויון ואחווה", מתוקף היותו הדמות המרכזית שהשפיעה על עיצוב החוקה ההודית ועקרונותיה. הוא גם היה זה שתמך ביישום הערכים השוויוניים של הנאורות בהודו, יותר מגנדי, נהרו ורבים אחרים, למרות שבאופן אישי אמבדקר שאב את השראתו יותר מבודהה ומעיקרון ה"סָנְגְהָה" (קהילה) שלו ופחות מהמהפכה הצרפתית ומאירופה, כפי שהוא העיד על עצמו.
 
אמבדקר ייצג לא רק את העמדות והצרכים של מי שבעבר נחשבו ל"טמאים", בתור מי שהשתייך בעצמו לקאסטה הזו, אלא גם את רוב רובם של בני הקאסטות הנמוכות. הוא דבק בכך גם בעת ניסוח החוקה, כשנאלץ לנווט בין כל המכשולים הגדולים והקטנים ש"כוחות פרוגרסיביים" מקרב הקאסטות העליונות הציבו בפניו, ושאותם תיאר בתור "שמרנים סוציאליים וכוחות פוליטיים רדיקליים".     
 
האם הודו זקוקה ל"אליטה תרבותית"?
 
למדינה כבר יש אליטה אחת. הברהמינים היו מאז ומתמיד אליטה שכזו, ובמאתיים השנה האחרונות, בעיקר הודות לבריטים, נכללו באליטה ה"לאומית" הזו גם הקאסטות העליונות של כל אחד מהאזורים, אשר נוצרו יש מאין בזכות חלוקת זכויות הקרקע בכל פרובינציה ופרובינציה. חלוקה זו נעשתה לטובת 1-5 קאסטות (תוך התעלמות מ-200 עד 400 קאסטות בכל אחת מהפרובינציות). חוץ מזה, הרעיון של אליטה תרבותית שנגזרת מהכוח הפוליטי והכלכלי נשמע עתיר סיכונים.  
 
אחרי קריאה ראשונה של שאר המאמרים שנכתבו במסגרת פרויקט זה, ואחרי השוואה בין המושגים "דמוקרטיה", "משטר ייצוגי" ו"ערכים ליברליים", עולה בראשי הסיפור על בגדי המלך החדשים. בראש ובראשונה נשאלת השאלה: האם הודו היא אומה? ובכן, הודו היא אולי כוכב לכת אחר.
 
נארן בדידה (קופיר)