גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

04.11.2019 | מיכאל זיכי
הפנים הרבות של הפופוליזם


מיכאל זיכי Foto: Herbert Rohrer, Wildbild

חברות וחברים יקרים,
 
לאחר קריאה נוספת של החיבורים שנאספו כאן עד כה על ידי עבדכם הנאמן, מדהים אותי לראות את השפע הגדול ומעורר ההשראה של אבחנות ותובנות שהדיאלוג שלנו הניב עד כה. הלוואי שהייתה לי שנה שלמה כדי שאוכל לפרק ולהרכיב מחדש את כל המחשבות שקובצו פה יחדיו, לקבל רעיונות מטקסטים מסוימים ולהמשיך לעקוב אחר הנחות יסוד שהוצגו בחיבורים אחרים, עד שאוכל לשלב אותם במרקם הכולל, כדי שהכל יהפוך בהדרגה למשנה סדורה ומקיפה אחת, לתיאוריה שתיתן לי את התחושה שהצלחתי לרדת לעומקם של הדברים.
 
אך אין לי את הזמן הדרוש לכך. יתרה מכך, אני יודע שעם התשובה הראשונה של אחד או אחת מכם הבניין הנאה שלי יקרוס בבת אחת, משום שפה ושם עדיין צצים מתוכו חוטים רופפים שבהם אתם עתידים להיתלות באופן בלתי נמנע, וכך הרשת תיפרם מחדש. אבל האם בעצם זוהי איננה המטרה של דיאלוג? וכך נותרת בידיי משימה הרבה יותר יפה: להתמקד בהתאם לשיקול דעתי במחשבה כזו או אחרת, פה ושם להרכיב משהו יחד ולערבב אותו עם מחשבותיי שלי, על מנת ששאלות חדשות יצוצו מתוכו ויעניקו תוואי חדש לערוץ שבו זורם השיח בינינו.
 
ברצוני לנסות ולסכם במקצת את מה שדנו בו עד כה. ראשית, למדנו להכיר את הדרכים הרבות שבהן מתגלה הפופוליזם במקומות שונים: בשוויץ, בהונגריה, בקניה, במצרים, ברוסיה, בברזיל ובהודו. תוך כדי כך התברר לנו, בהתאם להשערה הראשונית, שלמעשה אין פופוליזם אחד ויחיד, אלא צורות רבות ושונות של פופוליזם. אך מעל לכל התגבשה ההבנה שקיים הבדל מהותי בין הפופוליזם שמשפיע על הדמוקרטיות הליברליות מהדגם המערבי ובין פופוליזם קדמוני יותר, שבחלקים רבים של העולם הלא מערבי משמש בתור הפרדיגמה השלטת בפוליטיקה, ושמנקודת מבטו המערב הוא למעשה החריג.
 
כפי שנארן בדידה מספר לנו, הפוליטיקה בהודו מושפעת מיחסי "אדון-משרת" בין האליטה השלטת לבין ההמון הנשלט. הפוליטיקה המצרית, כך מדווח לנו יוסוף רקה, מושפעת מהבנה תרבותית הדדית ועמוקה של כוח והיררכיה. גם איבון מאפשרת לנו להבין כיצד הפופוליזם באפריקה, ובקניה בפרט, הוא מצב העניינים הרגיל. ואחרון חביב, כפי שעולה מהמאמר של מריה, נראה שגם הפופוליזם ברוסיה מושפע מדפוסים עתיקים של יחסים בין "האדון והווסאל". אך בסופו של דבר נשאלת השאלה, האם זו איננה בדיוק הסיבה לכך שהפופוליזם החדש זוכה להצלחה כה רבה? משום שהוא יכול לשגשג הודות לרעיונות ארכאיים של שליטה ששוכנים מתחת לפני השטח הדקים של הדמוקרטיה הליברלית?  
Experience graphicrecording.cool
כמו כן, מתבררת לנו התפיסה השונה ביחס לפופוליזם: בעוד שאלה מקרב המשתתפים במעגל השיח שלנו שיש להם ניסיון חיובי עם הדמוקרטיות המערביות דוחים אותו נחרצות –  אולי למעט יוצא הדופן של אגנס, שסבורה שיכול להתקיים פופוליזם טוב, לפחות באופן תיאורטי – הרי שאלה מאיתנו שמכירים את הפופוליזם בתור הנורמה הרווחת בפוליטיקה רואים אותו בצורה מורכבת יותר.
 
נראה כי אחת הסיבות לכך היא העובדה שבמקרים אלה החוויות עם הדמוקרטיה היו שליליות:
ניסיונות רבים לדמוקרטיזציה – שנכפתה מבחוץ – נכשלו בצורה עגומה, ובמקרים רבים הדמוקרטיות המערביות שהבטיחו חירות ושלום גרמו במקום זאת להיעדר חירות ולמלחמות (אזרחים). מה שהתרחש בפועל לא היה השילוש הקדוש של דמוקרטיה, כבוד האדם ושלטון החוק, אלא המרובע הלא קדוש של עריצות, עינויים, שרירותיות שלטונית ושחיתות.
 
מאחר שהדמוקרטיה "איננה פניצילין", אם להשתמש במילותיו של יוסוף רקה, שיכול לרפא בכוחות עצמו את החיידק של היעדר החירות, אין זה מפתיע שבמקום לשאוף לביטול הפופוליזם או להתגברות עליו באמצעים דמוקרטיים, יוסוף מקווה ל"צורה בוגרת ומנוסה יותר של הפופוליזם", כלומר לפופוליזם שבו השליטים באמת יראו את עצמם בתור מגני העם, ולא יתנהגו (רק) בתור בוגדים שמעוניינים להעשיר את עצמם על חשבון האינטרסים של העם.

האם סוד הצלחתו של הפופוליזם החדש במערב לא נובע בדיוק מכך, מהיכולת שלו לשגשג הודות לרעיונות ארכאיים של שליטה ששוכנים מתחת לפני השטח הדקים של הדמוקרטיה הליברלית?

 

 
שנית, אני מוצא בדיאלוג שלנו אבחנות מועילות רבות בנוגע למה שהופך את הפופוליזם לכזה:  
Identitätspolitik graphicrecording.cool  
  • (א) פוליטיקת זהויות חזקה, אשר מבצעת הבחנה ברורה בין המונח "אנחנו", שהוא העם (על הצורות השונות שבו הוא מוגדר), ובין "האחרים", אויבי העם, שממלאים תפקיד של שעיר לעזאזל. עם האחרים האלה נמנים בדרך כלל גם שכבת האינטליגנציה והאליטה (התרבותית), יחד עם מערכת הערכים שלהם, בתור אויב פנימי. מרכיב מרכזי בפוליטיקת הזהויות הוא, שהפופוליסטים מתחזים לנציגים הלגיטימיים היחידים של ה"אנחנו": הנציגים אמיתיים של האינטרסים האמיתיים של העם האמיתי.  
  • מאפיין נוסף הוא (ב) הפעלה של האינסטינקטים הבסיסיים וגיוס של כל הכוחות הארכאיים והפראיים שחברה מתורבתת מנסה לדכא ולרסן באמצעות היגיון ונאורות ובאמצעות התניה ושליטה חברתית (כן, גם באמצעות תקינות פוליטית). שלהוב הרגשות הזה מביא לקיטוב עז, שמוביל לפילוג של חברות ומשסע משפחות, כפי שקרול מברזיל מספרת לנו. הפילוג הזה הוא לא רק תוצאה, אלא גם כלי העבודה שמשמש את הפוליטיקה הפופוליסטית.
  • אין לשכוח את (ג) ההכרזה על פתרונות פשוטים ובוטים בתור מאפיין נוסף של הפוליטיקה הפופוליסטית. להכרזה זו מתלווה, כפי שיוסוף ומריה
  • מתארים בבהירות (ד) ההבטחההמתעתעת בדבר חזרה לעידן אידילי, טוב, עתיק ומהולל, אשר הולך יד ביד עם חזרה ליחסי כוחות פיאודליים בין שולטים ונשלטים. יחסים אלה הופכים את הנשלטים לשחקנים פסיביים ומשחרר אותם מכל אחריות. בנוסף, ההבטחה המתעתעת הזו הולכת יד ביד עם הבטחה ריאלית שלא לשנות דבר, לפחות בכל הנוגע לסטטוס קוו. או, אם לומר זאת במילותיה של אגנס, מטרת הפופוליזם היא שלילית בעיקרה: היא ניזונה מדחיית כל מה שאינו מוכר ושאינו שייך ל"עצמי": אנשים אחרים, מנהגים אחרים, תרבויות אחרות, זמנים אחרים. אפילו העתיד יכול להתקבל על הדעת אך ורק בתור חזרה על יום האתמול.

שלישית, העלנו מחשבות גם על הסיבות לפופוליזם: התהפוכות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שמאפיינות את העת הנוכחית, ושאין כמעט מי שיכול להדביק את הקצב שלהן. תהפוכות אלה מובילות לאי ביטחון ניכר ול"טלטלות נפשיות" עזות, כמו גם לטינה עמוקה שניזונה מהחשד שאליטות הכסף והעוצמה, שמציגות לראווה את חייהן היפים, בגדו לחלוטין באנשים שאותם הן מתיימרות לייצג ונטשו אותם מאחור ללא כל תקווה.
What next? graphicrecording.cool  
אם אנחנו באמת, כמו שאומרת מריה, נמצאים בעיצומה של "טלטלה תרבותית עמוקה" אשר תשנה את "כל פני השטח של ההווה", ואם אנחנו באמת, כפי שאומרת איבון, סובלים מ"משבר הקיום הגדול של האנושות" – וישנם סימנים רבים המעידים על כך שאנו חוזים במותו של הסדר הישן ובצמיחתו של סדר חדש – אם אנחנו באמת נמצאים בשלב של שינוי יסודי, האם לא ניתן לפרש את שיגעון הפופוליזם שמקיף את העולם כולו בתור מנגנון לדיכוי הקדחת שמשפיעה על כולנו?

האם כוח המשיכה של הפופוליזם לא נעוץ בדיוק בכך שהוא מכחיש את הבעיות שאנו חווים (משבר אקלים מעשה ידי אדם: אין דבר כזה) או מכריז שניתן לפתור אותן בצורה קלה ופשוטה (הפליטים: בואו נאסור על כניסתם, או יותר טוב מכך – בואו נירה בהם!)? האם הפופוליזם איננו הסימפטום של הסירוב להכיר במציאות הקשה, הניצחון של עיקרון העונג על עיקרון ההכרה במציאות?

אבל מספיק עם האבחנות והפרשנויות. עדיין יש שאלות חשובות שאותן העלו כל המשתתפים בדיאלוג שלנו, ושבהן אני רוצה להתמקד כעת:

האם לפופוליזם יש גם היבטים חיוביים? או, כדי להתרחק מעט מהאינטואיציה של איבון ויוסוף: אם הפופוליזם הוא היבט בלתי נמנע של הדמוקרטיות הליברל-קפיטליסטיות, האם חשיפה יסודית שלו – כמו פיצוץ של נפיחות מוגלתית – לא תביא לריפוי? כמו כן, האם הפופוליזם הוא תוצאה של הכתמים העיוורים שלנו? האם הקולקטיב המדוכא לא חוזר איתו אחורה? במילים אחרות, האם הפופוליזם לא מאלץ אותנו להתבונן בעצמנו, היכן שכואב? להתבונן באלה שאינם מעוניינים להתאים את עצמם לדימוי העצמי שלנו בנוגע לדמוקרטיות נאורות, ובשל כך הם זוכים להתעלמות? בקיצור, האם הפופוליזם הוא סימפטום שניתן לפרש אותו בתור אמצעי תיקון?

מה יכולה להיות תשובת הנגד לפופוליזם? במאמרים של המשתתפים בשיח שלנו ניתן למצוא כמה הצעות לכך, ומעניין לראות שלכולן יש שני דברים במשותף: ראשית, התשובות הללו חייבות לדבר לליבם של האנשים, לקחת ברצינות את "הטלטלות הנפשיות" שלהם, לתת מענה ל"צרכים הסובייקטיביים" שלהם למצוא משמעות ומטרה, לזכות בהכרה ולחוש שייכות לקהילה, למסורת ולדת. שנית, כל ההצעות יוצאות מנקודת הנחה שתשובה לפופוליזם חייבת להיות אמיתית. איבון מחפשת אחר "מילים שחותכות עד לבשר", אחר "שפה שלמה ועקבית", שאיתה ניתן יהיה למצוא "דרכים שיובילו אותנו החוצה מהתהום, דרך נתיב של כנות ואמת." קרול שואפת לאמינות, משום שהאזרחים והאזרחיות חייבים לחזור ולהאמין "שפוליטיקאים מתונים (באמת) נלחמים עבורם ופועלים למענם." ואגנס קוראת ליצירת אליטה שתגדיר את עצמה באמצעות "רמה רוחנית, פעילות למען כבוד האדם וההבנה האנושית". 

על מנת לתת מענה לפופוליזם, האם יש צורך באליטה תרבותית, או שמא מספיק מספר גדול דיו של מפגינים שיהיו מוכנים "בנחישות קודרת" לשלם מחיר גבוה? 

ושאלה נוספת הקשורה לנושא זה: איזה תפקיד אנו ממלאים, לנוכח הדיאלוג שאנו מנהלים פה, ולאור העובדה שאנו יכולים להיחשב ללא ספק לחלק מהאליטה התרבותית במדינות ובחברות שלנו? מה אנחנו צריכים, מה אנחנו חייבים לעשות?

שלכם,
מיכאל זיכי