גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

19.02.2020 | קרול פירס
ז'איר בולסונרו והפרוטו-פשיזם הטרופי

Carol Pires Foto: Rodrigo Levino





חברים יקרים,

בתור העיתונאית שבחבורה, ובתור מי שחיה במדינה שלפני זמן קצר בחרה נשיא פופוליסטי, אני חשה שזוהי חובתי לדווח לכם על מה שהתרחש במהלך השנה הראשונה לכהונתה של ממשלת בולסונרו (שלוש שנים נוספות עוד נמצאות לפנינו) ולנסות להבין, תוך כדי הכתיבה וקריאת השאלות שלכם, איך התגבש והתעצב השיח הפופוליסטי והאוטוריטרי של נשיא ברזיל.

בשנה החולפת בולסונרו התעמת במכוון עם התקשורת, עם הקונגרס ואפילו עם השרים בממשלתו.


בולסונרו אפילו נטש את הנהגת המפלגה הסוציאל-ליברלית (PSL) שבאמצעותה התמודד בבחירות האחרונות, ואשר שימשה לו כבר מהרגע הראשון אך ורק כאמצעי שיאפשר לו להיבחר. כעת בולסונרו שואף, בהתאם למודל של פופוליסטים שמהם הוא שואב השראה, להקים מפלגה משלו בשם "הברית למען ברזיל", שאת המוטו שלה – "אלוהים, ארץ אבות, משפחה" – הוא לקח מהארגון הפשיסטי Ação Integralista Brasileira ("הפעולה המשולבת הברזילאית"), שנוסד בשנת 1932 בסאו פאולו בהשראה איטלקית.

באירוע ההשקה של המפלגה החדשה הוצב ברחבת הכניסה לוח עם הלוגו של המפלגה, שהורכב מדיוקנם של 4,000 מתומכיה המובילים. מספר רב של חסידי המפלגה הצטלמו ליד הלוח הזה כשהם מבצעים את התנועה  שהתפרסמה בתור הסמל של משפחת בולסונרו: ידיים אשר מושטות קדימה בתנוחת ירייה. "ברמה הסמלית זה יותר מדי חזק מכדי שלא נהיה מודאגים מכך", כך שר לפני שנים הזמר הברזילאי קייטנו ולוזו, בשיר על מחנה המעצר בגואנטנמו.

באופן מקרי או שלא, מיד לאחר ההודעה על הקמת המפלגה החדשה של הנשיא צצה מחדש בכותרות גם "התנועה המשולבת". האירוע המחריד שהוביל לכך היה ההתקפה שבוצעה באמצעות השלכת בקבוקי מולוטוב על משרדי חברת ההפקות הסטירית "פורטה דוס פונדוס". ההתקפה אירעה לאחר שהחברה הפיקה עבור נטפליקס סרט מיוחד לחג המולד, שבו הוצג ישו כהומוסקסואל. קבוצה המזדהה עם התנועה המשולבת הודיעה כי היא זו שביצעה את ההתקפה, והאדם שביצע את הפעולה – תומך של מפלגת הנשיא – נמלט למוסקבה כדי לחמוק ממעצר.

מאז מסע הבחירות שממנו הגיח בולסונרו כמנצח, הצבעתי שוב ושוב בטורים שכתבתי לעיתון הברזילאי Época ול"ניו יורק טיימס" על השיח המסוכן של הנשיא. כפי שכתבתי במכתבי הראשון אליכם, ניתן לראות בבירור כיצד ההתקפות שלו על זכויותיה של האוכלוסייה הילידית וההגנה שהוא מספק לחיפושי הזהב הבלתי חוקיים הובילו לעלייה בפשיטות על טריטוריות מוגנות.

הוא מנסה לצייר את השקיפות ואת האופוזיציה כ"מכוונים נגד המדינה" ומטפח נוירוזה בסגנון של המלחמה הקרה.

אבל זוהי רק דוגמה אחת. בולסונרו מתאר את התקשורת בתור אויב, מונע מעיתונאים לדבר ואף העז לטעון במסיבת עיתונאים כלפי כתב אחד שיש לו "פנים מזעזעות של הומוסקסואל". וזה עוד כשהוא לא מסרב לחלוטין לתת דין וחשבון על עבודת הממשלה שלו או להתייחס להאשמות השחיתות נגד בנו, הסנאטור פלאביו בולסונרו. גם היריבים הפוליטיים שלו (ולמעשה כל מי שלא מסכים איתו במאת האחוזים, כמו במקרה של המפלגה שלו עצמו) מתוארים בתור אויבים.
    enemies © graphicrecording.cool
הוא מנסה לצייר את השקיפות ואת האופוזיציה כ"מכוונים נגד המדינה" ומטפח נוירוזה בסגנון של המלחמה הקרה, שלפיה ברזיל חייבת להילחם באויביה מבית. בדברי הגעגוע שלו לדיקטטורה הצבאית ובתשבחות שהוא חולק למבצעי העינויים הוא קרא לא פעם ליריביו הפוליטיים ללכת "לקצה החוף", משחק מילים על אתר מפורסם בריו דה ז'נרו ששימש להוצאות להורג בתקופת הדיקטטורה הצבאית. בנאומיו ניתן להבחין בדחף המוות שלו. להשמיד, לירות, להרוס ולחסל – אלה הפעלים שבהם הוא משתמש כשהוא מדבר על יריביו.

בהתקפה על חברת ההפקות "פורטה דוס פונדוס" בערב חג המולד הגיעו לשיא שנים-עשר חודשי כהונה של ממשלה שמשלהבת את תומכיה הנאמנים באמצעות דברי שטנה. כידוע, התבטאויות אלימות של מנהיגים מובילות לשינוי בהגדרה של מה שנחשב להתנהגות מקובלת בחברה כזו או אחרת.  
השנה השנייה לכהונתה של ממשלת בולסונרו החלה בצורה מדאיגה עוד יותר. ב-17 לינואר הציג שר התרבות הברזילאי דאז, רוברטו אלבים, פרס תרבות חדש (במסגרת המיזם שלו "ייסוד מחדש של האומנויות"), עם אמירות שנלקחו מנאום של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. בסרטון שהופץ ברשתות החברתיות ניתן לשמוע ברקע את המוזיקה של "לוהנגרין", האופרה האהובה ביותר על היטלר מאת וגנר.
בולסונרו לא רצה לפטר את השר שלו בשל כך, אבל אפילו אלה שתמכו בו מהרגע הראשון חשבו שאלבים עבר את הגבול, והם דרשו את ראשו. השגרירים של ישראל וגרמניה פרסמו הצהרות מחאה חריפות, והנשיאים של בית המחוקקים ושל הסנאט תבעו את הדחתו. Ausgedient © graphicrecording.cool יום לאחר מכן אלבים פוטר מתפקידו. בולסונרו, אשר מתבטא אך ורק ברשתות החברתיות, הודיע בטוויטר על פיטוריו של אלבים ואישר שלא ניתן היה להמשיך ולאפשר לו להחזיק בתפקידו, "למרות שהוא התנצל על דבריו". הרושם שנוצר הוא שהגנב הספרותי של נאומי הנאצים לא פוטר בגלל מה שהוא חושב, אלא בגלל שהראה זאת בצורה גלויה מדי.

לדעתי אנחנו ניצבים היום בפני איום חמור יותר, ואני שואלת את עצמי אם המונח "פופוליסט", שבו אנו משתמשים במסגרת הדיון כאן בקבוצה, איננו צר מדי מכדי לתאר את ממשלתו של בולסונרו.

בולסונרו הוא ללא ספק פופוליסט ימני קיצוני. עדת התומכים הנאמנה שלו היא שעתוק של ה"אלט רייט" האמריקאי, והדבר ניכר באירועים רשמיים שבהם קהל מעריציו זועק את הסיסמה הלטינית "דאוס וולט" ("זה רצון האל"). אבל בולסונרו הוא יותר מכך.
  
חלקים מהשמאל קוראים לנשיא "פשיסט" בגלוי ומזה זמן רב, אבל אני זוכרת שבזמנים אחרים השמאל קרא "פשיסטים" גם למושלים ניאו-ליברלים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של ברזיל (PSDB), בגלל צעדי דיכוי של המשטרה הצבאית. לכן, המונח הזה שמכוון כלפי בולסונרו נראה היום כמעט חלש ואולי פזיז מדי.  

המיזם הפוליטי שלו מתמקד בבירור ביצירת חיבור בין תנועת המונים ריאקציונרית לבין היבטים דתיים, מיליטריסטיים ומדירים. ואני מסכימה עם מי שאומר שכל זה מצלצל כמו פרוטו-פשיזם טרופי.
 
אך למרות כל ההגבלות והמתקפות, הקונגרס, התקשורת ומערכת המשפט ממשיכים לתפקד. האיום בדיקטטורה – שצריכה להתקיים כדי שבאמת ניתן יהיה לדבר על משטר פשיסטי – קיים עד כה רק בהתבטאויותיו של חבר הפרלמנט אדוארדו בולסונרו, בן אחר של הנשיא. בריאיון עמו הוא אמר ש"אם השמאל יקצין", הממשלה תוכל להגיב ללא סייג באמצעות AI-5. תקנה חוקתית מספר 5 אפשרה בשנת 1968, לצד צעדי דיכוי אחרים, לפזר את הקונגרס ולהטיל צנזורה על התקשורת, והיא מהווה את סימן ההיכר של תחילת השנים הקשות של הדיקטטורה הצבאית. כשנשאל על כך, הבן מספר שתיים של בולסונרו טען שלא הבינו נכון את דבריו ולא הוסיף להתבטא בעניין.

כדי לסכם את הדיווח שלי לקבוצה, חשבתי ארוכות על השאלה השנייה והשלישית של מיכאל: כיצד ניתן להתמודד עם הפופוליזם? ואיזה תפקיד יש לנו במסגרת זו בתור אליטה תרבותית? האמת היא שעדיין אין לי תשובה שמספקת אותי. כשאני משקיפה על עליית הפופוליזם בברזיל, אני מרגישה שעדיין אין לי את היכולת להסתכל רחוק. אולי אני יותר מדי קרובה לכך מבחינת הזמן והמרחב מכדי שאוכל לראות בנקודת הזמן הנוכחית דרך מוצא.

סוזן בנש, פרופסורית באוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון שטבעה את המונח "התבטאויות מסוכנות" (Dangerous Speech) מציעה שאישים מובילים שרואים עצמם כמי שמחויבים לדמוקרטיה צריכים לספק מענה לשיח הזה שמלבה אלימות, וזאת באמצעות שיח נגדי מפוכח ודידקטי אשר מתמקד בסכנה הטמונה במסר הזה. אם כן, עלינו כקבוצה מוטל להשתמש במנעד הרחב של מילותינו כדי להמחיש עבור הקוראים שלנו את החשיבות שיש לדמוקרטיה משלבת ששואפת לפיתוח בר קיימא, לחופש העיתונות, לזכויות אדם ולמגוון על כל צורותיו. זה נשמע פשוט ואפילו תמים, אבל בזמנים שמתאפיינים בבלבול ובדיכוי יכול להיות שזה מספיק כדי לא להרים ידיים.