גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

24.02.2020 | יונאס לושר
שנה ל"רוחות התקופה": מה השתנה?

Jonas Lüscher Foto: Ekko von Schwichow






חברות וחברים יקרים,

לפני כשנה התחלנו לקיים את הדיאלוג על הפופוליזם והדרכים השונות שבהן הוא לובש צורה. רציתי כבר זמן רב להציג חיבור נוסף בפני מעגל השיח שלנו, אך במשך חודשים התקשיתי להביע את הדברים על הכתב או אפילו בקול רם. וכפי שאתם בטח מבינים טוב מאוד, חברות וחברים יקרות, מי שמאבד את היכולת לכתוב או להביע את הדברים בקול רם ניצב בפני האיום של אובדן היכולת לחשוב. משום שעד מהרה, המונולוג הפנימי שמסתובב סביב עצמו ונשאר באותו המקום, ללא יכולת להביע את הדברים כלפי חוץ או להעלות אותם בבירור על הכתב, אינו קשור יותר לחשיבה. אם כבר, זה מצב שמזכיר יותר תהליכים של ריקבון, קמילה ודעיכה, שאותם אנו מכירים ממערכות סגורות ואורגניות.  

המצב התודעתי שבו אני נמצא קשור כמובן למצב הפוליטי והכלכלי, אך לא פחות מכך גם לדיאלוג שמתנהל בינינו. ברצוני לנסות ולבחון כעת את המשבר הזה, אשר כפי הנראה איננו רק משבר אישי, שכן רבים שרואים עצמם במצב דומה לשלי (ועוד נצטרך להתייחס לשאלה באיזה מצב בדיוק מדובר) נאבקים עם אותן מחשבות. אם כן, אני רוצה לעמוד על טיבו של המשבר הזה, על ידי כך שאנסה לנסח מה גורם לי להגיע אל סף השתיקה.  

אף אדם שמכיר אותי באופן אישי או שקרא את ספריי וחיבוריי לא היה אומר שאני מתאפיין באופטימיות שופעת. למעשה, לאורך כל חיי מלווה אותי פסימיות מסוימת, אך תמיד עלה בידי לשמר מידה מסוימת של אופטימיות, שבלעדיה כמעט לא הייתי מסוגל לכתוב ספרים או לקחת חלק בדיונים פוליטיים. איך הייתי יכול לעשות זאת אם לא הייתי משוכנע איכשהו (לעתים עמוק בתוכי, אבל תמיד בהישג יד), שהדבר יביא לשינוי חיובי, גם אם באיטיות נוראה, ושהקול שלי יכול לתרום את חלקו, גם אם באופן מזערי?

 

השנה שעברה אופיינה במחאות שהתחוללו במקומות רבים נגד כוחות ישנים, דכאניים ופופוליסטיים. רבות מהמחאות הללו כבר לא נשמעות יותר.

 עם זאת, אני כבר מתקשה באופן בולט לגייס את אותם שיירי אופטימיות, וזה קשור בדרכים שונות לנושא שבו אנו דנים ולדיאלוג שלנו. הדבר הברור ביותר שאני יכול לעשות הוא להמשיך מהנקודה שבה עצרה מריה במאמר שלה מחודש יולי האחרון, כלומר מהאופטימיות המאוד זהירה שהיא הביעה בנוגע לכך שמשהו מתרחש בארצה. היא סיפרה על ההפגנות במוסקבה, שהיו שונות מאלה שהתקיימו בשנת 2012, שכן הפעם בלטה בהן השתתפות של שכבה רחבה מקרב האוכלוסייה, ובמיוחד – כך כתבה מריה – משום שהרבה צעירים יצאו לרחובות, מצוידים בתעוזה שנראתה לה חדשה. ממבט מרחוק, יש לי סיבה להניח שהתקווה החרישית של מריה נחלה אכזבה.
על הפגנות ברוסיה אני כבר לא שומע. התהליך המבוים של פוטין בכל הנוגע לרפורמות חוקתיות ממשיך להתקיים פחות או יותר ללא כל התנגדות, או לפחות כך זה נראה מגרמניה. את התקווה שלך, מריה, שרוסיה כבר אינה מעוניינת לחיות בתוך עבר פיקטיבי, אלא בהווה שבו לכוחות צעירים, פרוגרסיביים וליברליים מבחינה חברתית יש יכולת לומר משהו, תיאלצי לדחות פעם נוספת לעתיד פיקטיבי (והפעם אהיה אסיר תודה אם תחלקי עליי בנקודה זו).  

השנה שעברה אופיינה במחאות שהתחוללו במקומות רבים נגד כוחות ישנים, דכאניים ופופוליסטיים. רבות מהמחאות הללו כבר לא נשמעות יותר. אפילו המחאות באיראן, שסימנו את תחילתה של השנה החדשה, כבר לא תופסות מקום בולט, לפחות בכלי התקשורת המערביים. בארצות הברית, הנשיא שפעל באופן ברור נגד החוקה זוּכָּה כמעט פה אחד על ידי הסנאטורים ממפלגתו, שכלל לא היו מעוניינים למלא את התפקיד שייעדה להם החוקה – לשמש כחבר מושבעים חסר פניות שאמור לקבל את החלטותיו במנותק מההשתייכות המפלגתית של חבריו. אפשר היה להניח שהשערורייה הבל תתואר הזו – גם אם הייתה צפויה לחלוטין – תוביל למחאות המוניות של אזרחים בעלי תודעה דמוקרטית, אך גם התקווה הזו נכזבה.  
בעת הנוכחית קל למדי למלא דף אחר דף עם חדשות מדכאות מסוג זה. עדיין לא אמרתי דבר על המצב הדרמטי בסוריה, תימן או לוב, שנקרעות כתוצאה מהמלחמות המתחוללות בהן, או על המשבר שהגיע בימים האחרונים גם לרפובליקה הפדרלית של גרמניה היציבה כל כך, לאחר שבתורינגיה – אחת מ"המדינות החדשות" שצורפו לרפובליקה הפדרלית עם איחוד גרמניה – נבחר לראשונה ראש ממשלה באמצעות הקולות של מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" – ה- AfD (בהקשר הזה חייבים לדעת שהשלוחה של ה- AfD בתורינגיה ממצבת את עצמה בתור הקצה הימני לחלוטין של המפלגה, שגם כך נמצאת בשוליים הימניים ביותר. את יושב הראש של המפלגה בתורינגיה, ביורן הוקה, אדם אנטישמי ואנטי-מוסלמי שנוהג לעוות את ההיסטוריה, אפשר לכנות בתור "פשיסט" –  בחסות פסיקה של בית המשפט אשר דחה תביעה שהגיש).

המפלגה השמרנית הנוצרית-דמוקרטית (ה-CDU) של תורינגיה והליברלים הכלכליים (ה-FDP) חשבו שעדיף להסתמך על הקולות של ה- AfD– בבחינת הרע במיעוטו – מאשר לקבל ראש ממשלה שמשתייך לשורות השמאל. אבל לפחות בקרב הציבור הרחב וברמת הפוליטיקה הפדרלית האירוע הזה נתפס בתור שבירה של טאבו, שכן קיים קונצנזוס חוצה מפלגות שאסור לחלוטין לשתף פעולה עם ה-AfD. הקונצנזוס הזה צמח מתוך תודעה היסטורית, משום שאיש אינו חולק היום על הקביעה שעסקאות כאלה בדיוק, שנרקמו בין כוחות שמרניים בשנות העשרים והשלושים, הן אלה שאפשרו לנאצים לתפוס את השלטון.
ראש הממשלה הטרי של תורינגיה אמנם התפטר מיד מתפקידו בלחץ ההנהגה הארצית של המפלגה שלו עצמו, אך הפרשה הזו נתפסת בתור "פריצת הסכר", והיא הכניסה את הפוליטיקה הגרמנית – ובמיוחד את מפלגת ה- CDUשל הקנצלרית – למשבר עמוק, אשר ככל הנראה יעסיק את המדינה עוד זמן רב, ואפילו כעת הוא מרמז על העידן הסוער והשברירי שצפוי לאחר פרישתה של מרקל.  
 

בינינו לבין עצמנו היינו משוכנעים שהדברים יילכו וישתפרו. (...) החירות והסולידריות הלכו והתרחבו בצעדים קטנים, בעוד שההשפלות ומעשי הזוועה הלכו והתמעטו.


כפי שאתם רואים, הפסימיות שלי ניזונה מדוגמאות רבות, החל מהאירועים הגיאו-פוליטיים הגדולים ועד לפרטי הפרטים של הפוליטיקה הגרמנית המקומית. עם זאת, אני רוצה לנסות להסביר בקווים כלליים יותר את הסיבות לאי-הוודאות שאני חש. נראה לי שדורות רבים במערב, החל מהדור של הוריי לאחר המלחמה, חיו במין ביטחון עצמי שמאלני-ליברלי. בינינו לבין עצמנו היינו משוכנעים שהדברים יילכו וישתפרו, שאמנם אנחנו נמצאים בעימותים תמידיים עם כוחות ריאקציונריים, אבל שבמאבק הקשה הזה אנחנו נמצאים ביסודו של דבר בצד של המנצחים.
חוסר הצדק ששרר בחברות שלנו הלך ופחת באיטיות אך בהתמדה, שוויון הזכויות בין המינים הלך והתקדם, זכויות ההומוסקסואלים הפכו למובנות מאליהן יותר ויותר, החברות הפכו לשוויוניות יותר, פתוחות יותר, חילוניות יותר ומגוונות יותר. ההרואי הפך יותר ויותר למגוחך ולבלתי מובן, מדינת הרווחה הלכה והתחזקה, המוסר המיני הפך לנוקשה פחות, האומות – לפחות באירופה – הפכו להיות ידידותיות יותר ויותר האחת כלפי השנייה... ובקיצור: החירות והסולידריות הלכו והתרחבו בצעדים קטנים, בעוד שההשפלות ומעשי הזוועה הלכו והתמעטו.

 
Better, better, what now? © graphicrecording.cool  
זה לא שהרגשנו שהכל מתנהל על הצד הטוב ביותר. לא, עדיין היה הרבה מה לעשות, בעיקר ברמה הגלובלית. כמובן שמפעם לפעם חווינו עיכובים ונסיגות. המאבק היה חייב להימשך, אך הוא הביא להתקדמות. הדברים השתנו בכללותם לכיוון של מה שהחשבנו כטוב יותר. תחושת הביטחון הייתה כה גדולה – ואני מודה בכך למרות הסיכון שיקראו לי נאיבי – עד שלפחות אני טענתי שאני סמוך ובטוח שבמשך ימי חיי לא תפרוץ יותר אף מלחמה באירופה.
תחושת הביטחון הליברלית הזו התנפצה לחלוטין. אני מאמין שלפחות לגביי אני יכול להצביע על הרגע המדויק שבו תחושת הביטחון הזו (שכמובן הייתה בתהליך התפוררות במשך זמן רב, גם אם כמעט ולא ניתן היה להבחין בכך, מה שאפשר להדחיק אותה ללא קושי רב) ספגה מכה שכבר לא ניתן היה להתעלם ממנה. תחושת הדימוי העצמי הליברלי שלי קרסה בבת אחת כאשר רוסיה סיפחה את חצי האי קרים בתחילת שנת 2014. עבור אנשים אחרים יתכן שמדובר ברגע אחר, אולי הברקזיט, אולי הבחירה בדונלד טראמפ, אולי אירוע שמנקודת המבט הגרמנית שלי כלל אינני מודע אליו. עבורי הרגע הזה היה הסיפוח של חצי האי קרים. פתאום כבר לא ניתן היה לפטור כלאחר יד את האפשרות של מלחמה גדולה ביבשת אירופה. אבל מה שנראה לי עוד יותר חשוב מכך, זו העובדה שבאותו רגע שב והופיע אותו דפוס ישן של גיאו-פוליטיקה פזיזה וחסרת זהירות של הכוחות הגדולים, אשר קיווינו שהתגברנו עליו במהלך כהונתו של הנשיא אובמה (דבר שנשמע באמת נאיבי מנקודת המבט הנוכחית, אבל כך זה הרגיש באותה עת).

באותו רגע היה ברור שהמערב הליברלי לא מסוגל לעשות שום דבר כנגד מעשי האלימות חסרי הבושה הללו. שוב זה היה שם: הגבריות עבת הצוואר המחרידה הישנה. החספוס הבוטה. המאצ'ואיזם האנטי-אינטלקטואלי. ההרואיזם המטופש. כמובן שהגבריות הגסה הזו מעולם לא נעלמה לחלוטין, אבל במשך זמן רב היא לבשה פנים פחות מאיימות, כמו במקרה של ברלוסקוני, עם פרצופו המאופר והמפודר, עם חיוך התנין שמציג לראווה שיניים מלאכותיות לבנות בוהקות. ברלוסקוני, עם קו השיער הצבוע שלו ומסיבות הבונגה-בונגה שלו. היה בכך גם משהו מעורר גיחוך, משום שהיה ברור שמדובר בדבר כל-כך מיושן שאבד עליו הכלח. התבוננו במחזה הזה כפי שמתבוננים במינים הולכים ונכחדים שמתופפים בכוחותיהם האחרונים על שיער החזה הצבוע שלהם.          
השיבה הברורה של אותה גבריות גסה ועבת צוואר, כפי שמשתקפת בדמותם של פוטין ובני פמלייתו ארדואן ובולסונרו, ובדמותו של טראמפ עם מאפייניה הטלוויזיוניים הייחודיים, מטלטלת אותי וגורמת לי לתחושת תסכול עמוקה.

דבר זה קשור גם לסיבה השנייה שגורמת לי להרהר בנוגע לשתיקה (מישהו עוד יכול לחשוב שיחסית לאדם שמדבר על שתיקה אני מדבר לא מעט, אך למעשה אני הולך כאן בדרכו של הופמנסתאל, שיציר כפיו "לורד קנדוס" תיאר במכתב באופן הרהוט ביותר את המשבר שהוא חווה בנוגע לשימוש בשפה. אבל אני מקווה שעד שאגיע לסוף המכתב שלי אליכם אצליח לפתור את הסתירה הזו).  

הסיבה השנייה קשורה גם למכתב של איבון מחודש מאי האחרון. איבון התחילה את מכתבה בווידוי. היא כתבה מתוך עמדה אשר מפגינה שמחה לאיד, שאותה הסבירה במילים הבאות: 

"בגלל המקום, המרחב והזמן שהולידו מתוכם את הסוגייה הזו; בגלל העובדה שהאדם הוא יציר כפיו של אחד מאותם שינויים שהתחוללו בעולם לאחר עידן הנאורות; בגלל המקומות שהנראטיבים שלהם לגבי קיום ומשמעות שוכתבו ואז עוצבו מחדש באמצעות שפה זרה שנכפתה עליהם, שניסיונות החיים שלהם נתפסו כ"אקזוטיים" או "אבסורדיים", ושהחוויה שלהם ביחס למה שמכונה "פופוליזם" זכתה ליחס מבטל בתור "אנומליה", במקום שתיתפס כסממן של מה שיכול לקרות בכל חברה אנושית ובכל תקופת זמן; שהאוכלוסיות אשר חיות בהם סבלו במשך זמן רב מדי מהטפותיהם האינסופיות של מיסיונרים חילונים, רובם אירופיים או אמריקניים, אשר הכריזו בפניהם על נפלאות השילוש החילוני של "דמוקרטיה", "זכויות אדם", ו"שלטון החוק", ושנאלצו לחזות בחוסר אונים ובזעם חסר תוחלת כיצד אותו שילוש בלתי קדוש נכפה באלימות על מדינות כמו עיראק, לוב או אפגניסטן באמצעות הטפות דומות, וזאת מבלי להבין כלל את האירוניה הטמונה בכך שאותן הטפות ממש גרמו ועדיין גורמות למותם של מיליוני בני אדם... ומשום שאני מגיעה מאחד המקומות האלה, אני עומדת אחוזת פליאה אל מול העושר של צורות ההתנגדות האנושית, אשר מתקוממת נגד מה שפעם נתפס בתור מצב של סדר עולמי "מתקדם" ו"נורמלי".

ההערה הזו של איבון סירבה להניח לי בחודשים האחרונים. נתקלתי בה שוב ושוב בווריאציות שונות, בטקסטים של כותבים וכותבות אחרים ובשיחות פרטיות, והיא תרמה באופן ניכר לתחושת אי-הוודאות שלי. הייתי חייב לשאול את עצמי את השאלה הבאה: האם נקודת המבט שלי – של אדם לבן ממרכז אירופה, חסר דאגות חומריות, שנולד למשפחה בעלת השכלה אקדמית ושזכה בעצמו להשכלה של מדעי הרוח, כך שהחשיבה שלו נטועה עמוקות במסורת האירופית ההומנית, ושמושפע באופן בלתי נמנע מההוגים של העת העתיקה, של עידן הנאורות, של הליברליזם ושל הסוציאל-דמוקרטיה – איננה בעצם יותר חלק מהבעיה מאשר הפיתרון? האם הקול שלי פשוט לא נחשב יותר? אני חייב להדגיש שאני אומר זאת מבלי להרגיש עלבון או פגיעה נרקיסיסטית כלשהי. התעורר בי החשד, שאני כל-כך לכוד בתוך התפיסה האינטלקטואלית שלי, בדפוסי החשיבה שלי ובקהילה המחשבתית שלי, עד שאני בכלל לא נמצא במצב שמאפשר לי לנתח בצורה שקולה את הבעיות שעליהן אנחנו מדברים כאן, ועל אחת כמה וכמה לא לזהות דרך מוצא מתוך הסבל אשר מתעלה מעל הנתיבים הצפויים והמקובלים.
Too certain? © graphicrecording.cool

 מי ששואל את השאלה הזו חייב בעקבות זאת לשאול שאלה נוספת: האם לא עדיף פשוט שישתוק, כדי שלא להזין את השיח שהוא מבקש למעשה להילחם בו - גם אם הוא עושה זאת שלא בכוונה או מתוך כוונות טובות – או כדי לפנות מקום לאותם קולות שמדווחים מתוך נקודות מבט אחרות ושלא זוכים להישמע במידה מספקת? 
 
כפי שאתם רואים, לאחר התלבטות ממושכת החלטתי בכל זאת אחרת והתגייסתי למשימת הכתיבה של מכתב זה. מה שהוביל במידה רבה להחלטה הזו היו כמה משפטים מהרומן "הכתף הקרה" מאת הסופר השוויצרי מרקוס ורנר, שאותו חזרתי לקרוא פעם נוספת אחרי שנים רבות. גיבור הרומן הזה משנות השמונים – הצייר מוריץ וונק שמצוי במשבר חיים ויצירה – נוסע ברחבי הארץ ומגיע סמוך לכפר הולדתו. באחד מכרי המרעה הוא רואה עץ שעליו תלה עצמו חברו לספסל הלימודים לפני שנים רבות. מעשה ההתאבדות, לפחות כמוטיב ספרותי, הוא הצורה העוצמתית ביותר של השתיקה. וונק מקיים דיאלוג דמיוני עם חברו המת. הוא מדמיין שחברו שואל אותו מה הוא החמיץ במשך כל השנים שחלפו מאז. וונק עונה לו ש"מאז ההתאבדות שלו לא קרו הרבה דברים משמחים. עבי הצוואר התרבו במהירות וחוללו אסונות רבים נוספים." ואז אומר וונק: "כל מה שסגר ולחץ עליך עדיין קיים, ולמרות זאת היית חייב להישאר. כן, החמצת הרבה, אתה חסר לנו, וכל התאבדות מחזקת את מחנה הבּוּפָאלו".  

 

.מי ששותק, מחזק את מחנה הפראים והאכזריים. אנחנו חייבים להשמיע את קולנו כדי לשמור בחיים צורה מסוימת של דיבור

 
המשפט האחרון –  שאותו אני קורא כך: כל שתיקה מחזקת את מחנה הבופאלו – היה נראה לי במצבי כמו ציווי שיש למלא (ברצוני להכניס כאן הבהרה קטנה, כדי להימנע מאי-הבנות בין-תרבותיות: בשפה הגרמנית הבּוּפָאלו או השור – וגם צירוף המילים הנאה "עב צוואר" – מסמלים את כל מה שריקני, גס, ברוטלי ושוביניסטי, כלומר את הבולסונרים, הטראמפים, הארדואנים, האורבנים, ההוקים והפוטינים של העולם הזה). מי ששותק, מחזק את מחנה הפראים והאכזריים. אנחנו חייבים להשמיע את קולנו כדי לשמור בחיים צורה מסוימת של דיבור, כדי לעמוד על כך שלטיעון המבוסס על עובדות יהיה ערך כלשהו, ושהשפה לא תנוצל לרעה כדי להשפיל אחרים ולהצדיק ברוטליות.

אינני יכול לטעון שהתובנה הזו שרכשתי מחדש הצליחה לפוגג את אי-הוודאות שלי או לתת מענה לשאלות הרבות שעומדות בפניי. לא, אני סבור שאני חייב לחשוב מחדש על הרבה אמונות ליברליות אישיות שעברו טלטלה. זה כמובן גם לא פותר את השאלה בנוגע לפרספקטיבה, לייצוג ולקיבעון במסגרת קהילת שיח. ולחשוב על כך לא יהיה מספיק, מה שדרוש יותר זו הקשבה. 

במצבי הנוכחי אני יכול לומר בביטחון רק דבר אחד: את הזוועה חייבים למנוע. ובסופן של שורות אלה הצלחתי בכל זאת לקבץ יחד שיירי אופטימיות, שמאפשרת לי להאמין שהקולות שלנו יכולים לתרום לכך תרומה קטנה, גם אם התרומה הזו מתמצה בכך שאיננו מוכנים לפנות את המקום לעדר הבופאלו.
מעודד אותי לראות שגם קרול הגיעה למסקנה דומה במכתבה האחרון. ואני מרשה לעצמי להאמין שגם אגנס הייתה מסכימה איתי על כך.

ברכות לבביות לכולכם, בצירוף שיירי אופטימיות חרישית,
יונאס