גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

18.05.2020 | יוסוף רקה
אנחנו, הפופוליסטים והפופוליסטיות

Youssef Rakha Foto: Youssef Rakha
אחיי ואחיותיי לסבל,

לא קל לי למצוא את המילים הנכונות אחרי שחלף זמן כה רב. מה שעוד יותר מקשה עליי הוא הציטוט האחרון מפיו של נשיא ארצות הברית, האחרון בשורה של אמירות גסות וחסרות רגישות: "המספר הכולל של המתים, המספרים ביחס לכל מיליון תושבים הם ממש ממש מדהימים אצלנו. אנחנו מאוד גאים בעבודה שעשינו." גם ההשקפה של אדם כה חסר כנות בצורה כל כך בוטה, כה חסר כישורים, בור ונלעג, מערימה בפניי קשיים נוספים. האדם הזה מחזיק למעשה בידיו את גורל העולם, רק משום שהוא נולד במקרה למשפחה עשירה. השאלה המרתיחה, כיצד דבר כזה היה יכול לקרות, איננה משעשעת יותר, וכבר אין זה מעניין לראות כיצד כל הקבוצות האפשריות שניתן לחשוב עליהן – תאגידים, ממשלות, אקטיביסטים, כתבי רכילות – משתמשים במשבר הקורונה כדי לקדם את האינטרסים האנוכיים שלהם או כדי להפיק ממנו רווח בדרך כלשהי.

לא קל לי גם כשאני נזכר בצליל הווידוי העצוב ממכתבו האחרון של יונאס: "האם נקודת המבט שלי – של אדם לבן ממרכז אירופה, חסר דאגות חומריות, שנולד למשפחה בעלת השכלה אקדמית ושזכה בעצמו להשכלה של מדעי הרוח, כך שהחשיבה שלו נטועה עמוקות במסורת האירופית ההומנית, ושמושפע באופן בלתי נמנע מההוגים של העת העתיקה, של עידן הנאורות, של הליברליזם ושל הסוציאל-דמוקרטיה – איננה בעצם יותר חלק מהבעיה מאשר הפיתרון?" דבר זה תקף גם לגבי ההרהורים של מיכאל, אשר מביעים את אותה התחושה. מיכאל שואל האם הדמוקרטיה הליברלית לא מתגלה בתור מעטה דק אשר בסך הכל מכסה את פני השטח, אפילו במקומות שמתיימרים להיות מולדתה של המסורת הזו, כלומר באירופה ובשאר העולם המערבי.

Demokratie — eine dünne Oberfläche? © graphicrecording.cool
זמן קדוש במיוחד בלוח השנה האיסלאמי הוא הרמדאן, החודש של ההתגלות הרוחנית ושל הצום, שהחל לפני כשבוע. הרמדאן חל כעת בעיצומה של המגפה, ואף אחד – בין אם משעמום ובין אם מסיבות אחרות – לא מתעניין בפוליטיקה. בליל אמש מצאו את מותם עשרה גברים בחצי האי סיני, בפיגוע נוסף של ג'יהאדיסטים נגד כלי רכב צבאי.

גם לנוכח האירועים הללו חסרות לי המילים. לא רק בגלל שפיכות הדמים חסרת ההיגיון הזו, אלא גם בגלל ההרגשה שזה לא משנה מה עושים לגבי הג'יהאדיסטים או איך מצדיקים את קיומם – אין שום דרך לעצור את האנשים האלה. כמעט שבע שנים לאחר הדחתם של האחים המוסלמים, שבעיניי הצילה את המדינה מסכסוך מזוין אינסופי, עדיין מתחוללת בסיני מה שאני מכנה "מלחמת אזרחים בזעיר אנפין".
בגלל הסגר והעוצר אין בתי ספר ומגרשי משחקים שהילדים יכולים ללכת אליהם, וגם לא בריכות שחייה שבהן אבא יכול להתאמן על שחיית החתירה שלו, או מאפיות שבהן אמא יכולה להיפגש עם החברים והחברות שלה מהשכונה. איננו יכולים גם לבקר את סבתא בת השמונים, שמתגוררת לבדה במרחק של חמש דקות נסיעה.


Wie die Welt retten ⁠— von Zuhause ...? © graphicrecording.cool בינתיים אני הולך למשרד רק פעם בשבוע. אשתי כבר לא נוסעת ברכבת לקמפוס שבו היא מלמדת מחוץ לעיר. ולאור הנוכחות המוחלטת של האלכוהול לחיטוי ושל מסכות הפנים וכפפות המנתחים ברחובות הכל-כך לא היגייניים – וגם לנוכח השלטים הקבועים, הבלתי רצויים והלא נחוצים אשר מורים לנו "להישאר בבית" – נראה שאיבדנו כל אפשרות ליכולת השפעה, שלא לדבר על האפשרות של התקוממות פוליטית, באופן שאותו אנו מבינים במסגרת השיח שלנו. 

כאשר אדם כלשהו אינו יכול ללכת לשתות קפה, כאשר הוא חשוף לצנזורה לא רק מצד הרשויות, אלא גם מצד אחיו ואחיותיו האזרחים, וזאת רק משום שהוא נמצא ברחוב מסיבות אישיות לחלוטין, כיצד הוא אמור לחשוב על דרכים לשנות את העולם?

יתרה מכך, אילו אפשרויות יש לנו - בתור אינטלקטואלים או עיתונאים, בתור מי שמביאים את בשורת האמת או שמתיימרים להשפיע באמצעות מילותיהם – כדי להזהיר את העולם מפני הנפילה אל תוך מחילת הארנב, שאליה הוא קופץ מרצונו החופשי? קיטוב אלים, פוליטיקת זהויות דכאנית, שיח של פוסט-אמת, פחות שוויון, פחות חירות, ויותר חשיבה סטריאוטיפית ודעות קדומות: כך נראה העולם שלנו. ועל החשיבה המצומצמת בנוגע לסיבות שהובילו למצב הזה מאפילים שסעים שונים: גישות של Top-down לעומת Bottom-up, צרכים מוחשיים לעומת צרכים סובייקטיביים, עקרונות הממוקדים בסוגיות ספציפיות לעומת עקרונות אוניברסליים.


Like, Share, Misinform © graphicrecording.cool אחת הסוגיות שמטרידות אותי, מאז שאני מבלה יותר זמן ברשתות החברתיות, היא השאלה האם הנושא שבו אנו עוסקים – "בצד הזה של הפופוליזם" – איננו בעצם "פופוליסטי" בדיוק באותה המידה. אינני מתכוון לומר שאנחנו חולקים דרכי חשיבה ונראטיבים שמבוססים על שבטיות פטריארכלית, או שהינם אטביסטיים, גזעניים, כיתתיים, אנטי-אינטלקטואליים או לא רציונליים. וכשאני חושב על כך, בוודאי שאינני מתכוון אלינו, השמונה, אלא אל הקהילה הליברלית השמאלית הגדולה יותר שבשמה אנו מדברים.

אני מתכוון לכך שיש דברים שגם "אנחנו" עושים, אשר הופכים אותנו לאנטיתזה של "אליטה תרבותית", כפי שתיארה אותה אגנס המנוחה: "אנשים שרוחשים להם כבוד ושמשמשים כמודל לחיקוי, בין אם בשל ההישגים הרוחניים שלהם ובין אם בשל תחושת האחריות החברתית שלהם." המשימה של אנשים אלה איננה לגרוף ערמות של כסף והצלחה, אלא לפעול "למען כבוד האדם וההבנה האנושית."

אנו מסרבים לעסוק ברצינות בדברים ש"מדברים אל האנשים מתוך הנשמה" (כפי שמנסח זאת מיכאל): את הטיעונים שלנו אי אפשר לאמת או לתקף באמצעות התבוננות פשוטה, רווחת או שמרנית, ולא משנה עד כמה הם חשובים או משמעותיים בהקשר מסוים. אנו מתיימרים להיות בעלי הסמכות המוסרית, תוך שאנו מסתמכים לעתים קרובות על אינפורמציה חלקית ועל הנחות בלתי מוצדקות. אנו מעדיפים פתרונות רטוריים או אבסורדיים, כדי שלא ניאלץ לעסוק בבעיות של החיים האמיתיים שאינן נוגעות לנו באופן אישי. ואנו מתבטאים מתוך שכנוע עמוק לגבי נושאים שאיננו יודעים עליהם דבר וחצי ודבר. 

אך מעל לכל אנו מקיימים שיחות ודיונים בלתי פוסקים כדי להציג את עצמנו בתור אנשים רחבי אופקים או בעלי השקפה דמוקרטית. לצורך כך אנחנו משטחים ומרדדים את כל הנושאים החשובים, כאילו מדובר במבחר של החלטות צרכניות. למרות שאנו יוצאים נגד "הקפיטליזם המאוחר" ומתארים את עצמנו בגאווה ובאמונה שלמה בביוגרפיות שלנו ברשתות החברתיות בתור "מרקסיסטיים" ו"אבוליציוניסטים", אנחנו מנסחים את האמונות המוסריות שלנו ואת ההשתייכויות האישיות שלנו כאילו היו דברי שבח לכיכר שוק מהוללת. אנחנו מדברים על עובדות מדעיות משתנות כאילו היו דּוֹגְמוֹת בלתי משתנות, ועל מבנים מושגיים מוטלים בספק הלקוחים ממדעי הרוח כאילו היו עובדות מדעיות. אנחנו דוחקים את עצמנו אל עמדת הגיבורים של חוסר החשיבות.

כשאני חושב עד כמה הפכנו את עצמנו למשרתים צייתנים של תאגידים בינלאומיים ושל שחקנים חסרי רחמים אחרים של הגלובליזציה, תוך שאנו נאלצים להתחנן שינהגו בנו ביושר, קשה לי למצוא מחדש את מילותיי גם לנוכח השאלה ששואל מיכאל: "האם הפופוליזם הוא תוצאה של הכתמים העיוורים שלנו? האם הקולקטיב המדוכא לא חוזר איתו אחורה? במילים אחרות, האם הפופוליזם לא מאלץ אותנו להתבונן בעצמנו, היכן שכואב?" באותו זמן, ביולי 2019, כתבתי שבעיניי "מונח הליברליזם שנולד בחוגי האקדמיה תרם לכך שלא רק "הציבור הרחב", אלא גם אינטלקטואלים חדי תפיסה ורחבי אופקים הרחיקו עצמם מהסטטוס קוו הליברלי ויצאו נגדו." למרבה הצער אני חייב להכיר בכך שההתפתחות הזו הופכת כיום ליותר ויותר ברורה.

עם זאת, לפני שאני ממשיך, ברצוני להבהיר דבר אחד: המחשבות שלי, שהן ללא ספק מבולבלות ועגומות, ואולי אף לוחמניות, נובעות מתחושת הקריסה כתוצאה מהשהייה בהסגר ומחוסר האונים שלי לנוכח העוצר. יתכן שכל כך קשה לי להמשיך בשיח הזה משום שגם כמעט שישה שבועות לאחר ההכרזה על צעדי המנע בקהיר, עדיין אינני יודע איך לסווג את תופעת הקורונה. בששת המכתבים האחרונים – שמתוכם רק המכתב האחרון שכתבה איבון הינו אקטואלי מספיק כדי לדון במשבר – מבליחים פה ושם כמה הבזקים אופטימיים מרוחקים. נארן מספר לנו כיצד עודף המהלכים הפופוליסטיים תחת שלטונו של מודי תרמו לניפוץ האשליה של זהות לאומית בהודו. לדברי מריה, המחאות שהתקיימו לאחרונה במוסקבה, למרות האווירה הקודרת, מצביעות על הרצון הגדול להשאיר מאחור את המיתוס של העבר. קרול מביעה את אמונתה בנוגע לדמוקרטיה מכלילה ולפיתוח בר-קיימא. אך בכל החיבורים הללו ישנה תחושה מבשרת רעות.

עוד לפני שמונחים כמו "עוצר" ו"פנדמיה" השתרשו באוצר המילים היומיומי שלנו, כולנו הרגשנו בבירור את אותה הרגשה של סכנה ממשמשת ובאה, ללא קשר למקום שבו התגוררנו באותה עת. אנו יכולים להסיק מכך שכל הרגשות שנגיף הקוביד-19 שחרר בקרבנו – פחד, אכזבה על חוסר הבהירות, וגם (לפחות במקרה שלי) זעם לנוכח השילוב ההרסני בין חדירה למרחב האישי לבין היסטריה – הם בסך הכל צורה מרוכזת של רגשות שכבר הרגשנו בכל מקרה.
 

דבר זה הופך את המשבר לפריזמה מרשימה. בהתאם למקום ולסביבה, לפופוליזם יש לפחות את אותו מספר גדול של מוטציות כפי שיש לנגיף הסארס-קוביד.

לעומת זאת, אין אפילו כמות מספקת של אינפורמציה מדעית מהימנה שתוכל להבטיח מניעה או טיפול. כדאי לבחון מקרוב את האנלוגיה הזו, גם כשחושבים על האופן שבו צצים להם פתאום מונחים רלבנטיים ססגוניים בהקשר לנושא שבו אנו עוסקים. "חסינות עדר", למשל, עשויה להיות המקבילה ל"פיצוץ הפופוליזם" באופן מודע (שוב ממכתבו של מיכאל), כדי למנוע את המצב שבו, כפי שאיבון מנסחת זאת, "הפשיסט הפנימי אשר מקנן בכל אחד מאיתנו" ירים את ראשו בנסיבות המתאימות.

אינני סבור שהפופוליזם יכול להיטיב בשום צורה. כאשר כתבתי במכתבי האחרון על הבחירה ב"צורה בוגרת ומנוסה יותר" של השלטון האוטוריטרי, לא התכוונתי בשום פנים ואופן לומר שהוא יכול להיות משהו חיובי או מוסרי. שלטון כזה יכול להיות עדיף רק במסגרת שיקולים ריאליסטיים של מצב מסוים, שבו סביר מאוד להניח שאהיה מת או שאסיים את חיי בגלות. אולי אנו יכולים להפיק מכך לקח חיובי, שברגע שנבין שהדבר שאותו גיבשנו ושימרנו הוא הלך רוח ולא אמונה, נוכל להתקרב לדרך מוצא. וגם הלך הרוח הזו הוא פנדמיה שבאמצעותה אנחנו "מתקרבים עוד יותר האחד לשני", בעוד שבמקביל אנחנו מתארים את הבידוד החברתי שאנו מקיימים בתור החלטה מוסרית.

כיום הולכת ומתפשטת פנדמיה של חוסר היגיון סכיזו-אפקטיבי, אשר מותירה אחריה הרגשה משונה של אי-שקט. נראה שהיא נובעת הן מתנועת הימין האלטרנטיבי והן מאקטיביזם ה"האשטג" השמאלני, שכשמתבוננים בהם מקרוב מגלים שהם לא כה שונים האחד מהשני כפי שנראה ממבט ראשון. כמובן שהנושא הלא פופולרי הזה סובב בהקשר הזה סביב העובדה הפשוטה, שהמערכת הכלכלית הגלובלית אינה מסוגלת יותר לספק את הביקוש החומרי של רוב האנושות (ואין זה מספיק לצפות ביוטיוב כיצד אנשים "פורקים" מוצרים, לפני שמזמינים את אותם מוצרים באמזון, כדי לחוש תחושת משמעות או מטרה). אבל במציאות, חוסר היגיון איננו יכול להציע חלופה או פיתרון לסטטוס קוו שהופך יותר ויותר לחסר תקווה, אלא יכול רק להוביל להתדרדרות במצב.
 

ההשוואה בין הפופוליזם למחלה מדבקת דמוית שפעת ממחישה לנו פעם נוספת את המגבלות שיש לתפקיד שאותו אנו ממלאים, בין אם בתור קורבנות פוטנציאליים או בתור רופאים ורופאות במאבק נגד המגיפה. מה עוד נשאר לנו מלבד להשתמש באותן הפלטפורמות שבהן משתמשים הפופוליסטים, ואז או לצפות בהם בזעזוע או לפעול כמטיפי מוסר נחושים ומלאי להט?

ההשקפה הרווחת בנוגע לג'יהאדיזם גורסת כי מקורו באינדוקטרינציה אידיאולוגית שיטתית שגובלת בשטיפת מוח. לפי השקפה זו, הג'יהאדיזם תוצאה של עוני ושל רדיפה, של מחסור בהשכלה ושל היעדר שוויון הזדמנויות. לכך מתווספת הטענה כי הוא נובע מחוסר היכולת של בעלי הסמכות הדתית האורתודוכסית לנקוט גישה ברורה בנוגע לעקרונות תיאולוגיים מסוימים, שמסוגלים להעניק לו את מראית העין של מה שמותר או רצוי. כל אלה יכולים להיות גורמים חשובים, אך ההתפתחות ההיסטורית של תופעה זו במצרים מאז שנות השבעים למעשה מצביעה על כך שהוא הפך להיות המושיע של עצמו. הוא לא זקוק לדחיפה מבחוץ.

האם אנחנו יכולים לומר את אותו הדבר על הפופוליזם? ואם לא, מהו הכוח המניע שיכול לעמוד מאחורי אוסף הסימפטומים המדבקים הללו? מהו ההסבר שמספק, במילים אחרות, המחקר בנוגע לגורמי האפוקליפסה?


Wohin geht die Reise? © graphicrecording.cool עם המחשבה הזו ברצוני לסיים את דבריי, אך לפני כן אני רוצה לומר עוד דבר אחד. לנוכח חוסר המשמעות של נגיף הקוביד-19 בהשוואה לאיומים קיומיים אחרים, הייתי מופתע בהתחלה מהאשטגים כמו #coronapocalypse , מהצהרות חוזרות ונשנות לגבי סוף העולם ומאמירות כמו "כולנו עומדים למות". אך ככל שאני חושב על זה יותר, כך אני מבין יותר את אווירת יום הדין הבלתי רגילה הזו, אשר הוכתבה על ידי טרור ברחובות ועל ידי תגובה מוגזמת ונמהרת של מקבלי ההחלטות הפוליטיים – כפי שמומחים דוגמת ג'ון יואנידיס אישרו מאז – בתור סימן למחלה עמוקה הרבה יותר. זוהי מחלה שהתחלנו לאבחן זמן רב לפני שבכלל היינו יכולים לזהות על עצמנו סימנים אפשריים להדבקה.   

אין לי מושג לאן מובילה הנסיעה הזו, אך דבר אחד אני יודע בכל זאת בביטחון: בעתיד הלא כל כך רחוק כולנו נהיה נתונים בקשיים כלכליים גדולים לאור העובדה שאנו נאלצים להישאר בבית. ואין זה משנה מה אנחנו אומרים, איננו יכולים לטעון שבנקודה כלשהי בדרך המשותפת הזו הייתה לנו השפעה על מה שקורה לנו.

שמרו על עצמכם, חברות וחברים יקרים. הישארו עם עצמכם.


Y