גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

06.07.2020 | מריה סטפנובה
"האם ויתרנו בקלות רבה מדי על הזכויות שלנו?"

לנוכח העובדה שהאזרחים מרותקים כעת לבתיהם ולדירותיהם, אילו חירויות ילכו לאיבוד בטווח הארוך?
לנוכח העובדה שהאזרחים מרותקים כעת לבתיהם ולדירותיהם, אילו חירויות ילכו לאיבוד בטווח הארוך? | © graphicrecording.cool

רוח קהילתית, שפה צבאית והחיפוש אחר אשמים בסביבה הקרובה. כיצד משנה נגיף הקוביד-19 את החברה הרוסית, והאם צמצום זכויות היסוד הדמוקרטיות הוא באמת זמני? מריה סטפנובה כותבת לנו מרוסיה, שבה זמן קצר לפני פרסום המכתב הזה השיג ולדימיר פוטין ניצחון פוליטי שמאפשר לו להמשיך לכהן כנשיא עד שנת 2036.

מאת מריה סטפנובה

Maria Stepanova Foto: Gleb Morev
חברים יקרים,

אני כותבת את המילים האלה ביום השבעים ותשעה לבידוד העצמי שלי. אני מעבירה את הימים בדירתי במוסקבה, שאותה אני יכולה לעזוב רק עם אישור אלקטרוני שמאפשר לי לנוע ברחבי העיר. ומהסיבה הזו –  למעט טיולים עם הכלב שלנו שמוגבלים לרדיוס של מאה מטר מהדירה שלנו – אין ממש טעם לצאת יותר החוצה.  
 

המגיפה המחישה עוד יותר את השסע החברתי שכבר היה בולט לעין.

City life as we know it is over © graphicrecording.cool החיים העירוניים, כפי שהכרנו אותם עד לפני חודשים ספורים, גוועו לחלוטין. בתי הקפה וחנויות הספרים סגורים, השדרות והפארקים חסומים, הרחובות ריקים מאדם. היחידים שעוד אפשר להיתקל בהם הם שליחים במדים ירוקים וצהובים. המגיפה המחישה עוד יותר את השסע החברתי שכבר היה בולט לעין: היא מפרידה בין אלה שיכולים להרשות לעצמם שלא לעשות צעד אחד מחוץ לדלת, ובין אלה שמספקים את צרכיהם של אלה שנשארים בתוך הבתים. לא רק שהם נאלצים להמשיך לעבוד, הם גם נמצאים בסיכון מוגבר להידבק בנגיף. במוסקבה הנפגעים העיקריים מכך הם מהגרי העבודה, כלומר החלק הכי פחות מוגן של האוכלוסייה העירונית.

 

הדיון סביב הצורך לאזן מחדש בין חופש לביטחון מתנהל על ידי אלה שיש להם מספיק מזל כדי שלא ייאלצו לצאת מהבית.

כל אחד מאיתנו, מבין השמונה שמשוחחים כאן, יודע בדיוק מה שבעת האחרים עושים בימים אלה: כולנו יושבים בדירותינו, בין הקירות הללו שלפתע נראים כה שקופים. מה שקודם לכן היה נתון להשערות או לניחושים (האם שותפי לשיח נמצא אולי בנסיעה ונשאר בעיר אחרת? האם הוא בעבודה או בבית?) הפך כעת לוודאי: בדרך כזו או אחרת, כולנו עסוקים כעת באותם הדברים. אנשים בערים שונות, באזורי זמן שונים ובצורות בידוד שונות ממתינים עד שכל זה יחלוף, וכל הדברים הנורמליים שהם עושים מלבד זאת משמשים אך ורק כדי לקצר את ההמתנה.
 

כשמדברים על הנגיף עושים שימוש בדימויים צבאיים: השיח הוא על מלחמה, על מאבק, ניצחון, גבורה, פעולות שחרור וקורבנות.

יש בכך משהו טראגי-קומי, משום שכאשר מדברים על הנגיף משתמשים ללא הרף בדימויים צבאיים: השיח הוא על מלחמה, על מאבק, ניצחון, גבורה, פעולות שחרור וקורבנות. בה בעת, מה שנדרש מהאזרחים בשלב הזה הוא לא שיגלו מעורבות פעילה, אלא שלא יעשו דבר, שלא ייקחו כרגע חלק במלחמה הזו, שאותה – כפי שמשתמע במרומז – מישהו אחר מנהל עבורנו. בעידן המגיפה, המעלה האזרחית החשובה ביותר היא פסיביות חברתית – הנכונות להפקיד את ניהול המצב ואת האחריות בידי אנשים אחרים אשר "מטפלים בכך", הנכונות להסתמך על מקצוענים ומומחים, ולהשעות בינתיים את הזכות לקבל החלטות עצמאיות ולבצע שיפוט עצמאי. האסטרטגיה הזו איננה חסרת סיכון אפילו במדינות בעלות מערכות חברתיות ובריאותיות מפותחות ביותר, אך בחברות המכונות "troubled societies" – וכיום אלה הן הרוב – עלולות להיות לה השלכות מחרידות. ניסיון החיים במדינה בעלת שלטון אוטוקרטי גורם לאדם להתייחס במשנה זהירות להגבלות זמניות שמוטלות ללא כל דיון והצדקה.
 
What will we give up, for „the good of all“? © graphicrecording.cool ההגבלות הקשורות למגיפה, אשר מוטלות למען טובת הכלל ולפיכך הכרחיות לצורך השגת מטרה נעלה יותר, נראות בלתי מוטלות בספק. מה שמעניין הוא כיצד כל אחד מאיתנו חווה את ההגבלות הללו וכיצד משתנה התפיסה שלנו ביחס לעצמנו. העובדה שאיננו יכולים עוד לתכנן לטווח הארוך, שאנו נאלצים להגביל את עצמנו להווה (ולעתיד הקרוב מאוד, שקל להתבלבל בינו ובין ההווה), הייתה יכולה באופן תיאורטי להפוך את ההווה הזה לחוויה אינטנסיבית יותר – אך כפי הנראה זה לא המצב. החוויה שלי דומה לזו שגם יונאס מתאר – אני סגורה בין ארבעת כותלי ביתי. לפתע אני מתקשה לעשות את מה שעשיתי כל חיי: לחשוב, לכתוב, לקרוא. את השיתוק הזה, של אנשים הלכודים בהווה, אפשר לחוות בתור קומדיה קיומית, אך גם בתור בעיה אינדיבידואלית, משום שבסופו של דבר תמיד היו אנשים שהמשיכו לעבוד בנסיבות הרבה יותר קשות – בכלא, בבית החולים, במוסד פסיכיאטרי. רק אני, היושבת בדירתי הנוחה במוסקבה, אינני מסוגלת לכך. מצד שני, הקריסה של הרצון האישי (שהוא לא פחות, ואולי קודם כל, פוליטי) היא בדיוק התגובה שהמדינה והחברה (ואין זה משנה איזו מהן) מצפות לה מהיחיד שנמצא במצב חירום פתאומי.
 

אני שומרת על ספקנות לנוכח מה שנראה שהפך להיות חשיבה ביטחונית לחלוטין, אשר מציבה במרכזה באופן אבסולוטי את הערך של חיי אדם – ואם לנסח זאת במדויק, את ההישרדות העירומה במובנה המילולי ביותר. למען הערך הזה, עלינו לוותר על זכויות וחירויות מובנות מאליהן.

בנקודה הזו אני חייבת לציין שמאז תחילת הסגר פעלתי בהתאם לכל ההוראות, גם האבסורדיות ביותר (ובתקנות של השלטון המקומי במוסקבה יש הרבה דברים אבסורדיים). עם זאת, אני שומרת על ספקנות לנוכח מה שנראה שהפך להיות חשיבה ביטחונית לחלוטין, אשר לאחרונה מאגדת יחד אנשים בעלי השקפות פוליטיות שונות. נראה לי שבתוך החשיבה הזו ישנה מלכודת: היא מציבה במרכזה באופן אבסולוטי את הערך של חיי אדם, ואם לנסח זאת בצורה מדויקת יותר – את החיים הפיזיים, ההישרדות העירומה במובנה המילולי ביותר. למען הערך הזה, עלינו לוותר על שורה של זכויות וחירויות שאותן ראינו מזה זמן רב כמובנות מאליהן וכבלתי מוטלות בספק. אך חופש התנועה וחופש ההתאספות אינם נכסים מופשטים. אדם המוותר עליהם מוותר על הזכות לתכנן את חייו ולקחת חלק בחיים הציבוריים. לאדם במגיפה הנוכחית אין רצון פוליטי. הוא שבוי בידי מצב חירום שאינו מוגבל בזמן, אשר מקבל רוח גבית לא רק מדעת הקהל, אלא גם מההיגיון הבריא של הפרט - וזה בדיוק הדבר שגורם לי להישאר בבית.  

איש אינו יכול ליטול ממני את הזכות לנהוג בקלות דעת בבריאותי, בגופי ובחיי. אך בסיטואציה של המגיפה, ההחלטה האישית שלי כרוכה באופן בלתי ניתן לניתוק בהישרדותם ובבריאותם של האחרים. היא קשורה בגורלם של עשרות ומאות אנשים אחרים שאותם אינני מכירה. הקיום שלי כשלעצמו יכול להוות איום עבורם, משום שנשאית א-סימפטומטית של הנגיף מהווה סכנה כבר בכך שהיא נושמת. בנסיבות הללו, בידוד נראה בתור דרך המוצא ההגיונית היחידה. כדי שהאחרים ימשיכו לחיות, אזרחית אחראית חייבת להכניס עצמה למעין מצב עוברי, להסתתר מפני אנשים אחרים ולוותר על קשרי גומלין עם סביבתה. היא חייבת למתוח גבולות לא רק בין מדינות, אלא גם בין בני אדם.

Who cannot afford to stay passive? © graphicrecording.cool ועדיין, בזמן שאני נשארת בבית, ממשיכים לעבוד ללא הפסק מחסנים, חנויות, שירותי משלוחים וכל נותני השירותים האפשריים האחרים שהופכים את הבידוד שלי לנסבל ואפילו לנעים. ומשמעות הדבר היא שמדובר באלפי אנשים. האנשים האלה שקופים, נדחקים לשוליים. אין להם מקום בתפיסה הפופולרית של שחור ולבן – שבה הרופאים, האחים והאחיות נלחמים בחזית הקורונה, בעוד שכל האחרים מצילים את חייהם של שאר האנשים בכך שהם יושבים להם באופן הרואי בביתם. ההישרדות שלהם אינה נחשבת, ולאיש לא אכפת שהם לא יכולים לבחור בין בידוד עצמי לבין עבודה למען רווחת החברה, מהסיבה הפשוטה שהם לא יכולים להרשות לעצמם שלא לעבוד.

מלבד אנשים אלה, הבחירה נשללה גם מאלה שמשתייכים למה שמכונה קבוצת סיכון, כלומר כל אדם מעל לגיל שישים. ברוסיה (ולא רק כאן) נאסר עליהם לחלוטין לצאת מהבית – שהרי ההישרדות הפיזית היא מעל הכל. אפליה זו על רקע גיל שמוסווית כדאגה, אשר שדדה מקבוצת אוכלוסייה שלמה את יכולת הפעולה וההחלטה שלה, מזכירה מאוד את ההשקפה ביחס לרובוטים ברומנים ישנים של מדע בדיוני: כדי שהאדם לא יסב לעצמו נזקים, הוא חייב לשמור אותם תחת שליטה, באופן המחמיר ביותר.  
 
התוצאה המתבקשת היא שאני חשה יותר ויותר כאיום על החברה, כמקור סכנה פוטנציאלי שעדיף להחזיק תחת מנעול ובריח. תחושת האשמה הכללית הזו, ההגבלות על זכויות בסיסיות והיעדר ראייה כוללת של המצב מובילים לכך שהתפיסה העצמית שלנו מאבדת את קווי המתאר שלה: כל אחד הוא סכנה פוטנציאלית וקורבן פוטנציאלי בעת ובעונה אחת. כל אחד חושש לחייו ולחיי קרוביו, ובה בעת חושש להסב נזקים לאדם בלתי מוכר אחר. עבור מרבית האנשים זוהי סיבה מספקת להיקלע לקיפאון, לפחות באופן זמני.

נראה היה שביש המזל המשותף הזה יצר היגיון של קהילה. לא אויב משותף, אלא בעיה משותפת שאותה ניתן לפתור רק בכוחות משותפים.

כבר בתחילת המגיפה חשבתי שמכל התרחישים האנטי-אוטופיים האפשריים, אולי זה התרחיש שהכי מתקבל על הדעת. נראה היה שביש המזל הזה שכולנו שותפים לו יצר היגיון של קהילה ושל מטרה משותפת, במקום שיביא לניכור ופיצול. גם אם באותו רגע כל הגבולות נסגרו וכל הטיסות בוטלו, זה קרה בעולם שקוף שבו כל אחד היה יכול לראות מה מתרחש בסמוך אליו והשתתף במערכת מעגלית של סולידריות שלא הבחינה בין יבשות, מדינות ואמונות דתיות. המלחמה שעליה דיברו כולם לא גרמה לנו לחפש אויב משותף. במקום זאת עמדה בפנינו הבעיה המשותפת, שאותה ניתן היה לפתור רק בכוחות משותפים. כל עוד הסכנה אינה מוּאֲנֶשֶׁת, כך חשבתי לעצמי, אפשר להתמודד עימה ביעילות, מבלי לבזבז כוחות על ייצור ושעתוק של שנאה. אך מעל לכל, חשבתי שאולי זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה העולם ישרוד אסון משותף באופן משותף גם כן – כמו אורגניזם חי שמודע להיותו מכלול אחד.  

 

ככל הנראה, השנאה היא חומר שלמרות הכל מחולל את עצמו, כתוצר של אי-וודאות ופחד. אך משום שאין שום תמונת אויב ברורה שמשתקפת מרחוק, האדם מחפש כעת את האויב בסביבתו הקרובה.

חודשיים וחצי לאחר מכן, לאחר אינספור שעות שהעברתי ברשתות חברתיות שונות, אני רואה את האחדות הזו באור אחר ומטריד. ככל הנראה, השנאה היא חומר שלמרות הכל מחולל את עצמו, כתוצר של אי-וודאות ופחד. אך משום שאין שום תמונת אויב ברורה שמשתקפת מרחוק, האדם מחפש כעת את האויב בסביבתו הקרובה. הרשתות החברתיות הופכות למקום של קיטוב מתמשך, שבו נוצרים לטווח הקצר שותפויות וסיווגים שאין להם דבר וחצי דבר עם קווי המתאר של התוכניות והמפלגות הפוליטיות, כפי שהכרנו אותם לפני הקורונה. הפוליטיקה האפקטיבית החדשה והחמקמקה אינה מתגבשת לכדי מערכת יציבה, אלא באה לידי ביטוי בלייקים, דיווחים ופעולות של סולידריות ספונטנית סביב התרחשויות ואירועים שונים. במצב הקיים – שבו אנשים פוגשים אנשים אחרים מחוץ למעגל המשפחתי הקרוב שלהם רק באופן מקוון – הבדל הדעות הקטן ביותר והשוני הזעיר ביותר בהתבטאויות הם כה מפחידים, עד שהם מיד משחררים מהאנשים תוקפנות מילולית שיכולה בתורה לגלוש בקלות אל תוך המציאות.
 

בזמן שאני כותבת את המכתב הזה, הקרמלין הודיע על קץ המגיפה. המניעים שעומדים מאחורי ההודעה הזו ברורים. ב-1 ביולי אמורה המדינה להצביע על השינוי המתוכנן בחוקה, שבעזרתו יוכל ולדימיר פוטין להישאר למעשה נשיא כל ימי חייו.

Congratulations, Mr. President! © graphicrecording.cool בזמן שאני כותבת את המכתב הזה, הקרמלין ברוסיה הודיע באופן פתאומי על קץ המגיפה. החל מה-9 ביוני תושבי מוסקבה הורשו לצאת שוב לרחובות ונפתחו לרווחה בתי הקפה שעל המדרכות, המספרות והמוזיאונים. ברשתות החברתיות נשמעות צהלות שמחה ומתקיימים דיונים על תוכניות לחופשה. הפארקים של עונת הקיץ מלאים באנשים, עם ובלי מסכות. מספר הנדבקים בנגיף ממשיך לעלות לפי שעה, ואפילו לפי הסטטיסטיקות הרשמיות העקומה רק מתחילה להשתטח. לא ברור להיכן תוביל החנינה המפתיעה הזו שקיבלה האוכלוסייה, אך מה שכן ברור הם המניעים שעומדים מאחוריה. ב-1 ביולי המדינה אמורה להצביע על השינוי המתוכנן בחוקה, שבעזרתו ולדימיר פוטין יוכל למעשה להישאר נשיא כל ימי חייו. כדי שהתוצאה הזו תתאפשר, הקלפיות חייבות להיות מלאות והנגיף חייב להיות מובס באופן רשמי. כתוצאה מכך, לא יהיה מנוס מלהיערך לגל שני של הדבקות, והקורבנות הראשונים שלו צפויים להיות אלה שנוהרים כעת בחזרה אל החיים שבחוץ. אולי בכל זאת ויתרנו בקלות רבה מדי על הזכות לקבל החלטות חשובות בכוחות עצמנו.