גישה מהירה:

עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

14.10.2020 | נארן בדידה
הודו היא המגיפה

הודו עומדת ככל הנראה בפני אחד המשברים החמורים ביותר בתולדותיה. נארן בדידה מספר כיצד מערכת בריאות ציבורית כושלת, אבטלה המונית, שחצנות פוליטית, ואם כל זה לא מספיק אז גם מגיפה כלל-עולמית מאיימים לנתץ לרסיסים חברה שמעולם לא הייתה מאוחדת. 

Naren Bedide Foto: Naren Bedide
חברים וחברות יקרים,

לפני כמה ימים נתקלתי בידיעה בכתב עת הודי בולט, שדיווחה כי 78% מכלל חולי הקורונה מצליחים להשיג מיטה ביחידות לטיפול נמרץ רק באמצעות קשרים והשפעה. עוד לפני הופעת הנגיף, יותר מארבע חמישיות מכלל ההוצאות על שירותי בריאות שולמו באופן פרטי. המשמעות היא שביסודו של דבר לא באמת הייתה קיימת מערכת בריאות "ממשלתית". מאז חודש מרץ, כל מתקני הבריאות הממשלתיים עמדו בפני עומס כה גדול, עד שהעניים והמוחלשים התקשו עוד יותר להשיג גישה אליהם.


Hope and Despair graphicrecording.cool הנגיף שיסע את החברה ההודית גם בתחומים אחרים. מנקודת מבטה של מריה, מהגרי העבודה היו "עוד לפני המגיפה [...] חסרי זכויות בפועל". אמירה זו מתמצתת היטב את המצב, שבהודו הוא חמור במיוחד. במהלך הסגר איבדו יותר משליש מכלל המועסקים בהודו – בתקווה שרק באופן זמני – את מקום עבודתם. ואלה הן רק הערכות זהירות. ברוב המקרים, נפגעים מכך עובדים אשר נודדים הלוך ושוב בין מדינות המחוז השונות.  

רוב רובם של עובדים אלה, כמו יותר מ-90% מכלל המועסקים ההודים, הועסקו בצורה לא רשמית. מרבית שכירי היום הללו לא נהנו בשום צורה מהטבות סוציאליות, הגנות או רשתות ביטחון כלשהן. הם עובדים בתור עוזרות בית, טבחים, פועלי בניין, נהגים, מנהלי משק בית ומאבטחים, בתור ציירים, חותכי יהלומים, מלצרים, פועלים חקלאיים ומיליוני צורות אחרות של עבדות בתשלום. עבורם, משמעות הסגר הייתה עוני, בצורת, שיטפונות, אבטלה, רעב, אלימות נגד קרובי משפחה מקאסטות נמוכות וכל שאר האסונות האפשריים, אך הפעם קשים יותר עשרת מונים.
 

במהלך הסגר איבדו יותר משליש מכלל המועסקים בהודו – בתקווה שרק באופן זמני – את מקום עבודתם.


ללא מקומות עבודה, חסכונות ותקוות לעתיד הקרוב, רבים מהם החלו במסע חזרה הביתה. הם הלכו ברגל, כיוון שלא הייתה שום אפשרות תחבורה אחרת: לא אוטובוסים, רכבות או מטוסים (שאותם בכל מקרה לא היו יכולים להרשות לעצמם), ואין זה משנה אם הבית היה מרוחק 500 או 1,500 קילומטר מהמקום שבו נמצאו. כך התחיל בחודש מרץ 2020 גל ההגירה הגדול ביותר שהיה ידוע עד כה בהיסטוריה של האנושות. הצעדה נמשכה עד יוני 2020, כשהממשל המרכזי ומושלי מדינות המחוז אישרו הפעלה מחדש של כמה קווי רכבת ואוטובוסים. על פי ההערכות, במהלך פרק הזמן הזה השתתפו בצעדה הרגלית 20-40 מיליון איש..

יש להדגיש כי אירועים כגון אלה של קיץ 2020 – הגירה של מיליוני אנשים תוך זמן קצר – מעולם לא התרחשו לפני כן בהודו. החריג הבודד הוא האירוע הדרמטי של חלוקתה של הודו, ממנו הושפעו בשלהי שנות ה-40 כ-14 מיליון בני אדם. הטרגדיה בסוריה היא אמנם דוגמה נוספת מהעת האחרונה, אך אם ההערכות נכונות, הרי שהמגיפה בהודו גרמה ליותר אנשים לעזוב את מקום מושבם.   

ההבדל החשוב ביותר בין האקסודוס הזה לבין תנועות הגירה אחרות נעוץ בכך שבמקרה הזה האנשים לא עזבו את ביתם, אלא ביקשו להגיע אליו. הם כבר יצאו לדרך פעם אחת לפני כן, ורבים מהם עשו זאת שנה אחר שנה בתור עובדים עונתיים. בהנחה שמאחורי כל הגירה ישנו משבר או אסון בלתי נמנע, הרי שהמהגרים הללו הכירו היטב את אויביהם ולמדו לחיות איתם.

החיים בכפרים ההודים שבהם נולדו הוכתבו מימים ימימה על ידי סדר מחמיר שאסר על כל צורה של אינדיבידואליות. שיטת הקאסטות מסווגת את כל בני האדם לקבוצות (בכל הודו יש כמעט 6,000 קסטות, ומתוכן 500-200 בכל אחת ממדינות המחוז השונות), ומארגנת אותן בהיררכיה שבראשה עומדות הקאסטות השולטות של הבְּרַהְמִינִים ובעלי האדמות. כל משאבי הטבע, לרבות קרקע ומים, מחולקים בהתאם למיקומה של הקבוצה או הקאסטה או ה"יאטי" (מילה שמשמעותה המילולית היא "קבוצת לידה") בתוך הסדר ההיררכי.  

כל צורה של עלייה בסולם, למשל באמצעות נישואים, אינה אפשרית בשל האיסור שאותו מכתיבה האנדוגמיה (נישואים בתוך הקבוצה החברתית בלבד), ובנוסף נמנעת בשל הבדלים הקשורים למעמד או לפערים חומריים בין הקאסטות העליונות והתחתונות. מי שעוד תורמת לכך תרומה מהותית היא האידיאולוגיה הדתית, אשר סובבת סביב המונחים של טוהר וטומאה. כל חריגה מהמסגרת נאסרת בחומרה באמצעות הכללים הארכאיים של האנדוגמיה. באופן זה, נמנעת כל צורה של אינטראקציה חברתית בסיסית.

את מה שמרקס תיאר בתור קיפאון, אָמְבֶּדְקָאר תיאר כמאה שנה מאוחר יותר בתור "בור שופכין". שניהם התייחסו לכפר ההודי ושניהם התכוונו לכך ששינויים חברתיים שם ייתכנו רק בקושי רב. לפי השקפתו של מרקס, "צבירה" איננה בגדר האפשרי כאן, משום שכל העודפים נשאבים באופן מיידי (השקפה אשר מאוחר יותר הועמדה בספק במידה מסוימת). אמבדקאר היה סבור שחלוקת העבודה בהתאם לשיטת הקאסטות איננה רק חלוקה פונקציונלית, אלא שלמעשה  מדובר ב"חלוקה של כוח העבודה" שנועדה להבטיח שהקאסטות הנמוכות לא יוכלו לשלב כוחות על מנת להדיח ממעמדן את הקאסטות השולטות.

 

כל משאבי הטבע, לרבות קרקע ומים, מחולקים בהתאם למיקומה של הקבוצה או הקאסטה או ה'יאטי' (מילה שמשמעותה המילולית היא 'קבוצת לידה') בתוך הסדר ההיררכי.


היום, בשנת 2020, נדודיהם של מהגרי העבודה (מהכפרים החוצה ובחזרה אליהם) שוב מוכיחים את צדקתם של מרקס, עם אבחנותיו החדות מלפני כמעט מאתיים שנה, ושל אמבדקאר, עם תובנותיו מלפני כמאה שנה.

חיזוק "היכולת החיסונית" הפך בחודשים האחרונים למעין מנטרה בכל הודו ובעולם כולו. אם נרחיב את המונח (של היכולת החיסונית) מעט מעבר לתחום הבריאות הגופנית ונחיל אותו על החברה ההודית, אזי עלינו להכיר בכך שחברה זו נתונה תחת איומים שבניגוד למגיפה אינם מבוססים על מקריות. ההגנה החיסונית של חברה זו הוחלשה באופן ניכר עוד לפני זמן רב על ידי שיטת הקאסטות. הודו עצמה היא המגיפה, ונגיף הקורונה רק מנחית מהלומה נוספת על בריאותן החברתית של השכבות הנמוכות, המוחלשת מזה זמן רב. 

לפני כמעט מאה שנה אמר ד"ר ב.ר. אמבדקאר לגנדי, אשר נאבק למען עצמאותה של הודו מבריטניה: "גנדי הנכבד, לי אין מולדת". בעוד שגנדי ייצג את האינטרסים של השכבה העליונה (למעשה הקאסטה העליונה) של החברה ההודית, אמבדקאר דיבר בשמם של ה"טמאים"  ושל כל שאר הקאסטות הנמוכות שהיוו את רוב רובה של האוכלוסייה ההודית. 

מילותיו של אמבדקאר מהדהדות בקול צלול במיוחד לנוכח המצעד הזה של מהגרי העבודה. מהגרים אלה אמנם מהווים קבוצה קטנה, אך משמעותית, והם ממחישים את התנאים השבריריים והקשים שבהם חיים רוב בני הקאסטות הנמוכות של הודו. במאה השנה האחרונות מרביתם לא מצאו מולדת בכפרים שלהם עצמם. במובנים רבים נראה כי המשתתפים האחרים במעגל השיח שלנו נוגעים בלב העניין הזה במסגרת החיבורים שתרמו לדיון, ובכל זאת נראה כי ישנם הבדלים ברורים במספר רב של שאלות.   

למהגרים לא הייתה שום אפשרות לחזק את היכולת החיסונית שלהם במקומות שמהם הגיעו, אשר התנאים החומריים הכוללים בהם לא מותירים מרחב תמרון רב לשינויים. גם במקומות העבודה שלהם בערים לא הייתה להם אפשרות לחזק את היכולת הזו, מעבר להבטחת המחיה עצמה. עם זאת, דחף ההגירה כשלעצמו כבר מהווה התקדמות גדולה במציאות החיים שלהם. אם כן, מצד אחד חלו שינויים, ומצד שני בכל זאת לא.

מסיבה זו, אינני יכול להסכים באופן מלא עם האכזבה שמביע מיכאל ממצב הדמוקרטיה ומשאר האידאלים של העולם המערבי. שכן הדמוקרטיה, גם בצורתה הבסיסית ביותר, הייתה זו אשר שחררה בקרב המהגרים את הדחף את ליטול את גורלם בידם ולשאוף לשפר את מצבם. להשיג גישה לשירותים ציבוריים, להיאבק סוף סוף למען קבלת חינוך בסיסי ולחתור לשיפור תנאי המחייה שלהם.

Überforderung graphicrecording.cool אילו האידאלים המערביים של הדמוקרטיה ושל זכויות האדם באמת היו נוחלים כישלון, הרי שאני - בתור בן לקאסטה נמוכה - מעולם לא הייתי יכול להשתמש בפורום כגון זה כדי להשמיע את דעתי. ובכל זאת, מרבית ההבטחות של הדמוקרטיה נותרו עד כה לא ממומשות, וזה יכול להיות גם ההסבר לתנועות ההגירה ממקומות המוצא ובחזרה אליהם.  

הדיון על הדמוקרטיה מתעלם מהעובדה שהמעמדות השולטים מחוץ לעולם המערבי, במיוחד במדינות כמו הודו, משתמשים בשיטות של הפעלת כוח (שגם הן מקורן במערב) בצורה שהינה הרבה יותר רחבה מהיכולת של המעמדות הנמוכים להשתמש בסעדים המשפטיים המוקנים להם.

בנקודה זו, עלינו להבין כי המגיפה תרמה באופן מהותי לשסע נוסף בהודו, וליצור גם כאן הקשר נוסף לסגר ולתנועות ההגירה הקשורות אליו. המהגרים הגיעו ברובם ממדינות המחוז בצפון ובמזרח, בעוד שמקומות עבודתם נמצאו בעיקר במדינות המחוז במערב ובדרום. במדינות המחוז הללו, שבאופן יחסי הינן עשירות יותר, היו אפשרויות תעסוקה, משכורות גבוהות יותר ואפשרויות כלכליות טובות יותר. למשל, ההכנסה לנפש באותם מקומות הייתה גדולה פי 3 עד 6 מזו שבמקומות המוצא של המהגרים. כמו בכל מקום אחר בעולם, התנאים הכלכליים תרמו באופן משמעותי לתנועות ההגירה.

אך היה הבדל מהותי נוסף בין המקומות שמהם הגיעו המהגרים ובין המקומות שהיוו את מחוז חפצם, שאותו לא ניתן לאמוד לפי אמות מידה כלכליות. מקומות המוצא שלהם נמצאים הרחק מאחור בכל המדדים של ההתפתחות האנושית – שיעור יודעי קרוא וכתוב, בריאות האם והתינוק, היחסי המספרי בין גברים ונשים, וכיוצא בזה. בנוסף, העיור והתיעוש במחוזות היעד היו הרבה יותר מתקדמים. אך ההבדל המרכזי היה מבוסס בראש ובראשונה על שפה: מרבית המהגרים הגיעו ממדינות מחוז שבהן השפה המדוברת היא הינדית, בעוד שהשפות הרווחות במדינות המחוז שאליהן היגרו הן שפות עתיקות שונות. אלה שפות קדומות הרבה יותר, עם שורשים תרבותיים והיסטוריים ייחודיים, אשר המגע ביניהן במהלך השלטון הבריטי או האימפריה המוגולית היה מצומצם בלבד.

לפיכך, המהגרים היו בכל מובן אפשרי – מלבד הקריטריון התיאורטי של אזרחותם – פליטים כמו אפגנים בפקיסטן או סומלים בתימן. יתכן שההבדלים התרבותיים, הסוציו-אקונומיים וההיסטוריים בין המהגרים הללו לבין התושבים במדינות המחוז שבהן נקלטו היו גדולים יותר מאשר ההבדלים, למשל, בין סוריה ואירופה או בין קולומביה וארצות הברית.

בעוד שההגירה המקורית ממדינת המוצא למדינה המארחת נגרמה בעקבות קיפאון כלכלי שהלך והורע בשל כללי הקאסטות המחמירים, מה שהוביל להגירה ההפוכה הייתה השאיפה הקפיטליסטית לחיסכון בעלויות. הממשל המקומי במדינות המחוז וקבוצות של החברה האזרחית ניסו אמנם לתמוך במהגרי העבודה שנקלעו למצוקה, אך פעם נוספת ההבדלים התרבותיים היו הגורם המכריע בכך שהפליטים לא ראו מנוס מלעשות את הדרך הארוכה בחזרה למקום מוצאם.

לא היה באפשרותם לארגן מחאות משותפות כדי לתבוע את זכויותיהם ולהעמיד את מעסיקיהם חסרי האחריות אל עמוד הקלון, משום שדבר כזה היה מצריך הבנה והזדהות של מעמדות העובדים המקומיים עם בעיותיהם. לפי אמבדקאר, בחברה המבוססת על קאסטות דבר כזה לא יכול היה להתקבל על הדעת, במיוחד כשחברת קאסטות מסוימת מדברת בשפה, בטון ובלוגיקה אשר שונים בתכלית מאלה של חברת קאסטות אחרת.    

המגיפה חשפה לעיני כל את חוסר האונים של ה"בהוג'אן" ההודים (המהווים את רוב הקאסטות הנמוכות) במקומות מוצאם ובמדינות המחוז המארחות אותם. היכולת שלהם למשוך לעברם את תשומת הלב של המבנים הממשלתיים, או להשפיע בצורה משמעותית על הצעדים החברתיים או על השיח הייתה תמיד מוגבלת בשל הסדר החברתי המסורתי המבוסס על שיטת הקאסטות, ובשל היעדר אחדות תרבותית מקיפה בחברה ההודית בכללותה.  

גם אם הבהוג'אן היו מצליחים לממש את זכויותיהם ברמת הכפרים ולהשתחרר מהסדר החברתי של הקאסטות, הישגים אלה היו נמחקים מחדש ברמת המחוזות. וגם אם הם היו מצליחים להתגבר על ההתנגדות הזו, הם היו נוחלים תבוסה ברמת מדינות המחוז. ואפילו אם הם היו מצליחים להתגבר על מכשול זה, הממשלה המרכזית (או הפדרלית) הייתה דואגת להשיב את הסדר החברתי על כנו. לפיכך, הצלחות קטנות בשינוי ההתנהלות של מוקדי הכוח בכמה מקומות תמיד יהיו קצרות מועד. באופן זה, האיחוד ההודי תורם להחלשת המערכת החיסונית הקולקטיבית של הבהוג'אן.  

ושוב מהדהדות ברקע מילותיו של אמבדקאר:

"... בני האדם מהווים יחד חברה, משום הם מחזיקים בבעלות משותפת על דברים מסוימים. להחזיק בבעלות על דברים דומים הוא דבר שונה בתכלית מלהחזיק בבעלות משותפת על דברים. והדרך היחידה להגיע לכך שאנשים יחזיקו במשותף בבעלות על אותם דברים היא שהם יגיעו להסכמה האחד עם השני. זהו רק ביטוי אחר לכך שחברה ממשיכה להתקיים הודות להבנה הדדית, ולמעשה אפילו מתוך עצם קיומה של הבנה זו. אם לחדד זאת עוד יותר: אין זה מספיק שאנשים יתנהגו באופן שתואם להתנהגותם של האחרים. התנהגות מקבילה, גם אם היא זהה, אינה מספיקה כדי להפוך אנשים לחברה..." (הציטוט לקוח מהספר "חיסול שיטת הקאסטות", שתרגומו מאנגלית לגרמנית ראה אור בשנת 2019 בהוצאת Draupadi, ביוזמת ארגון Sarini).

הודים מאזורים שונים או ממדינות מחוז שונות התנהגו תמיד בצורה מקבילה, ולעתים קרובות גם בצורה שונה (ובין לבין בצורות מנוגדות), ומעולם לא היוו חברה אחת. בהתאם לכך, מפלגות לאומיות כמו מפלגת הקונגרס נקטו תמיד באזורים שונים צורות שונות של פופוליזם, ותיארו זאת בתור "אחדות בריבוי". נוסף על כך, מפלגת העם ההודית (ה-BJP) החליטה אף היא להתערב והכריזה על שאיפתה לדאוג לכאורה לקבוצות מסוימות באוכלוסייה. כעת היא מתעקשת שכל תושבי המדינה הם הינדים (לרבות כל המוסלמים, הנוצרים והסיקים) או שלכל הפחות הם צריכים לשאוף להיות הינדים, כיוון שזה הדבר אשר הולם את האמת הנצחית בהודו. מפלגה זו רוצה להפיץ צורה עתיקה יותר של הפופוליזם, וזוהי נקודה שבה אני חולק על יוסוף.   

יתכן שזו הייתה השנה העצובה ביותר בחיי, שבה הייתי עד מקרוב ומרחוק לאומללות כה רבה. מיליוני אנשים יצאו לדרכם בשמש חסרת הרחמים של הודו ובלילה האפל ביותר. גברים, נשים וילדים ארזו את מיטלטליהם בתוך בגדי הסארי שלהם, בשקיות פלסטיק או במזוודה זולה. נערה אחת הרכיבה את אביה הפצוע על גבי אופניים לאורך 1,200 קילומטר. אחד מהנוסעים גווע למוות מטרים ספורים לפני ביתו, אחד אחר כמה קילומטרים ממנו. הם סבלו ומתו מרעב. מוצר המזון הנמכר ביותר היה מותג עוגיות זול, שכן רובם לא יכלו להרשות לעצמם יותר מזה.

לא הייתה לי כל אפשרות להימלט מהנגיף, להסיט ממנו את מחשבותיי. כדי להסיח את הדעת ממנו כנראה שצריך להסתכל על כל דבר אפשרי מסביבו.

קרובי משפחה עשירים מתו, וקרובי משפחה עניים נפגעו. את העשירים אף בית חולים לא היה פנוי לקלוט, למרות המזומנים הרבים שברשותם. ואילו העניים קיוו נואשות שילדיהם או בן זוגם לא ייפגעו מהנגיף, כדי שלא יהיו חייבים לעשות בדיקה שידם אינה משגת לשלם עבורה, למרות שהם חיים כולם תחת אותה קורת גג.

[...] מפלגות לאומיות כמו מפלגת הקונגרס נקטו תמיד באזורים שונים צורות שונות של פופוליזם, ותיארו זאת בתור 'אחדות בריבוי'. נוסף על כך, מפלגת העם ההודית (ה- BJP) החליטה אף היא להתערב והכריזה על שאיפתה לדאוג לכאורה לקבוצות מסוימות באוכלוסייה. כעת היא מתעקשת שכל תושבי המדינה הם הינדים (לרבות כל המוסלמים, הנוצרים והסיקים) או שהם צריכים לכל הפחות לשאוף להיות הינדים, כיוון שזה הדבר שהולם את האמת הנצחית בהודו.


האנשים לא יכלו לשלם עבור קבורת יקיריהם. גופות נעלמו, חולים שכבו ברחובות מבלי שיטופלו. והממשלות במרבית מדינות המחוז ניצלו את חוסר יכולת הפעולה של האזרחים במהלך הסגר כדי לרדוף עוד יותר את מתנגדיהם מכל הסוגים.  

אך דבר אחד עודנו ברור: הודו עצמה היא המגיפה. האפשרות היחידה להילחם במצב הזה היא לתבוע בחזרה את היכולת החיסונית העצמית של כפרי המוצא.