הלמה סנדרס ברהמס "גרמניה אם חיוורת"

ב-1980 בסרטה "גרמניה אם חיוורת" תיארה הלמה סנדרס ברהמס ממבט אישי רדיקאלי את מסע ההישרדות שלה ושל אמא במהלך מלחמת העולם השנייה, וכך הייתה לבמאית הקולנוע הגרמנייה החשובה ביותר – מחוץ לגבולות גרמניה.

עוד לפני שרואים את הגיבורה שומעים קולות גברים המדברים עליה. באחד מימי הקיץ לנה הצעירה (אווה מאתס) פוסעת במהירות לאורך גדת הנהר ובעקבותיה ארבע נערים חברי תנועת הנוער ההיטלראי וכלב זאב, המטרידים את "העלמה" בקולי קולות. הנס מי שלימים יינשא ללנה (ארנסט יקובי) וייצא לחתור בנהר יחד עם חברו מגיב בשעשוע לנעשה אך אינו עוזב את הסירה. הוא מתאהב בנערה ממבט ראשון, אבל לא מנסה לעזור לה.

את התמונות החזקות המתארות אידיליה גרמנית מורעלת מקדימה השורה מן הפואמה של ברטולט ברכט "גרמניה" (שגם מקנה לסרט את שמו). החל מן התמונה הראשונה מתווה הבמאית הלמה סנדרס ברהמס עולם המעוצב על ידי כוחניות ואלימות גברית ואין אונים. חיי הנישואים של הנס ולנה מאושרים אך עד מהרה הוא נקרא למלחמה. בשעת הלידה של אנה מייללים צופרי האזעקה. כשהפצצות נופלות על ביתם לנה והילדה משרכות דרכן ברחבי גרמניה ההרוסה. הנס חוזר מן המלחמה אך בני הזוג זרים זה לזו. כאשר הוא וחבריו המטוהרים מפשעי הנאצים מתחילים להתבסס מבחינה מקצועית, לנה שביקשה לשקם את "היחסים הסדירים" סובלת מדיכאונות ומשיתוק מסתורי של הפנים. רק תחנונים נואשים של הבת מונעים ממנה את ההתאבדות.

אגדות האחים גרים כמטפורה לפשעי הנאצים

הבת שבגרה בינתיים, מקריינת בקולה את השתלשלות הדברים. הקול הוא קולה של הבמאית, שבסרט הקולנוע הרביעי שייצרה מעבדת לפרטי פרטים את סיפורה של האם. הדאגה של הבת שהפנימה באופן סימביוטי את הפצעים הנפשיים של האם מוצאת את דרכה אל הדרמה האוטוביוגרפית. בה בעת עושה הבמאית שימוש בקטעי ארכיון הנשזרים בעלילה הפיקטיבית, על מנת להפוך את הזיכרון האישי לבבואה של הזיכרון הקולקטיבי – כמו למשל בצילומים ההיסטוריים של הנער המחפש את הוריו בין איי החורבות. במישור שלישי משמשות אגדות כמטפורות לפשעים הנתעבים שחוללו הנאצים. בתמונת מפתח מספרת האם לבתה את האגדה על החתן השודד ואוכלי האדם, בעוד היא נודדת אתה בין חורבות בתי החרושת ועוצרת להפסקה קלה לצד כבשן המזכיר את אושוויץ. שוטים ארוכים ומנחים מצטמצמים לכדי חלום בלהות פואטי.

הוחרם כרגשני מדיי

"כל סצנה קולנועית צריכה להקנות משמעות גדולה יותר מזו המשתקפת מן התמונות שמוצגות בה, היא צריכה לחדור לנשמה כמו משפך עצום", הסבירה הבמאית את קולנוע הרגשות שלה שאינו יודע פשרות, ושלדעת המבקרים הגרמנים -"שומרי המקדש", בלשונה של סנדרס ברהמס, על פי רוב סובל מעודף רגשות. ולמרות שמאמצע שנות השישים הייתה ההתמודדות עם תקופת המלחמה נושא מרכזי בקולנוע הגרמני החדש . אבל הלמה סנדרס ברהמס, לצד דמויות מפתח אחרות -ריינר ורנר פסבינדר, פולקר שלנדורף ואלכסנדר קלוגה (אחת הנשים המעטות בקרב חבורת הבמאים) תסריטאים, הניעה את הזיכרון מתוך גישה סובייקטיבית רדיקלית: "בשבילי ארצי היא בראש וראשונה אמי ואבי וכל השאר הם רק דיבורים היסטוריים. היסטוריונים תמיד מעמידים פנים כאילו יש ביכולתם לפרש את ההיסטוריה באופן אובייקטיבי. זה פשוט שקר."

לחלופין מתארת סנדרס ברהמס יחסים בין נשים שלא סופרו עד כה, מצבים שוודאי היו אופייניים לתקופה. כך לדוגמה במאבק על הקיום חווה לנה הרגשה של חופש וביטחון עצמי. רגשות שנוטלת ממנה הכניעה המחודשת, המצב שבו בשל המחלה המסתורית שתקפה אותה עוקרים את שיניה בהשאלה והלכה למעשה. אבל גם לנה, שבאופן אינסטינקטיבי מתעבת את הנאצים, כמו רבים אחרים הופכת למשתפת פעולה פסיבית, כאשר היא מתעלמת מן האלימות כלפי מכרה יהודייה.

בארצות חוץ אגדה בארצה נשכחה

את הרגישות לנושאים אסורים גילתה אשת הקולנוע כבר בסרטה הראשון חתונתה של שירין (1976), דרמה על צעירה טורקיה שכפו עליה נישואים בקלן. בעקבותיו הייתה קרבן לאיומי רצח ובמהלך חודשים רבים זכתה להגנה משטרתית. ניסיונה "לא לשאת חן" בעיני הטעם השולט, התנקם בה גם אחרי הסרט היינריך (1977) דיוקן אמוציונאלי של המשורר שזיכה אותה בפרס הפדראלי לסרט גרמני, אבל היה קרבן לקיתונות של ביקורת. והתגובות להקרנת הבכורה של סרטה גרמניה אם חיוורת , בברלינאלה 1980, היו כל כך חסרות רחמים ששירות ההשאלה של הסרט הגרמני לא הפיץ את הסרט בבתי הקולנוע בגרמניה.

וכך מייצג הסרט גם פרק פרדוקסאלי בתולדות הקולנוע הגרמני. במישור הבינלאומי היה גרמניה אם חיוורת לסרט קאלט שהוקרן בפריז במשך 72 שבועות, זכה לשלל פרסים בפסטיבלים בינלאומיים רבים, הוצג בבתי הקולנוע של טוקיו במשך 18 שבועות, לונדון 16 וניו יורק 12. בארה"ב הוכתר כאחת הקלאסיקות של הסרט הזר ובצרפת זכתה הלמה סנדרס ברהמס בעיטור אביר מסדר האמנות והספרות(Chevalier des Arts et des Lettres) . בגרמניה האשימו אותה בסמליות "מציצנית, מגושמת ומכבידה", ובצרפת לעומת זאת היללו ושבחו את הסרט כאחת מיצירות הקולנוע המעטות "המתארות את תקופת השלטון הנאצי מבפנים." וציינו "שתמונות הארכיון של איי החורבות בגרמניה מנתצות את שכבת המגן האקדמית של הפיקציה." מבקרי הקולנוע האמריקאים מתארים את הדרמה כ "אולי אחד הסרטים הנועזים ביותר של הקולנוע הגרמני."

אבל הקשיים רק הלכו ותפחו משניסתה סנדרס-ברהמס לגייס כסף בשביל סרטים חדשים. ובסוף כמעט נשכחה. ב-2012 שנתיים לפני שהלכה לעולמה ממחלת הסרטן במאי 2014 אמרה: "לפני שאמות אני רק מבקשת שינסו להתוודע אל הסרטים שלי בארצי גרמניה ולומר: לכל הפחות תצפו בהם."