אמנות שימושית איזה תפקיד יכולה האמנות למלא בפוליטיקה?

Florian Malzacher
Florian Malzacher | Foto: Robin Junicke

לפתע נשמעת קריאה עיקשת הדוגלת באמנות שימושית, קריאה למעורבות ישירה, לאקטיביזם אמנותי, להתערבות במציאות הפוליטית של החברות והכלכלות שלנו. וטוב שכך.

ללא ספק, מדובר בפרובוקציה: לאחר מאות שנים של מאבק למען אוטונומיה של האמנות, לאחר עשורים של עמידה על כך האיכות העיקרית של האמנות היא העמימות שבה, לאחר שנים שבהן נאמר באופן חוזר ונשנה שהאמנות איננה מעניקה תשובות, אלא מעלה שאלות, נשמעת לפתע קריאה עיקשת הדוגלת באמנות שימושית, קריאה למעורבות ישירה, לאקטיביזם אמנותי, להתערבות במציאות הפוליטית של החברות והכלכלות שלנו.

קריאה זו אינה חדשה. קדמו לה קריאות אחרות: של הפרודוקטיביסטים למשל. בניגוד להצהרתו של נאוּם גאבו, שהקונסטרוקטיביזם ברוסיה שלאחר המהפכה צריך להיות מחויב באופן בלעדי לאבסטרקטיוּת, אמנים כדוגמת אלכסיי גאן, אלכסנדר רודצ'נקו וורוורה סטפנובה דרשו שהאמנות תמלא תפקיד פרקטי ושימושי בחברה. כחמישים שנה לאחר מכן, ב-1973, פתח ג'וזף בויס את האוניברסיטה החופשית הבינלאומית (FIU) והכריז, "להיות מורה זו יצירת האמנות הגדולה ביותר שלי".

העיקרון של אמנות המגלה מעורבות חברתית הלך והתפתח בעוצמה חדשה מאז שנות ה-90 המוקדמות. הרעיון של אמנות אקטיביסטית הפך לנושא מרכזי בעולם האמנות העכשווית בעיקר בשנים האחרונות, על רקע המשברים הפוליטיים והכלכליים הרבים שהתחוללו ברחבי העולם. בין אם בכיכר תחריר, זוקוטי, סינטגמה, כיכר טקסים או מאידאן, ובין אם מול הקרמלין, ביפן שלאחר פוקושימה, בתוך מבני האדריכלות האייקונית של ברזיליה או מתחת למטריות בהונג קונג: האמנים הם תמיד בין הראשונים לגלות מעורבות. אך ישנה שאלה שתמיד צצה ועולה: איזה תפקיד יכולה האמנות למלא בפוליטיקה?

נגד הבנה מדוללת של המושג "פוליטי"

 עושה רושם שאנו עדים לחילופי פרדיגמות בנוגע לקשר שבין אמנות לפוליטיקה. בדור הקודם היו אלה פילוסופים, אשר שאבו את העקרונות התיאורטיים שלהם מהמעורבות והחוויות הפוליטיות שלהם עצמם, אשר לעתים קרובות אף נשאו אופי רדיקלי (למשל, הקבוצות השמאלניות בצרפת ואיטליה של שנות ה-70).לאחר מכן, בעיקר מאז שנות ה-90, הגיעו דורות של פילוסופים, אמנים ואוצרים, אשר אמנם המשיכו בקווי החשיבה הללו – אך לעתים קרובות מבלי לקשור עצמם למציאות העכשווית שבתוכה פעלו. כך התרגלנו לכנות עקרונות, תיאוריות תרבותיות ויצירות אמנות כדבר "פוליטי", גם אם אלה התבססו באופן רופף בלבד על תיאוריות, אשר בעצמן כבר התרחקו מהדחפים הפוליטיים הקונקרטיים אשר הולידו אותן. תפיסה מדוללת של המושג "פוליטי" הפכה במידה רבה לקו המנחה של השיח התרבותי העכשווי.

המודעות המתמשכת למורכבות של מושגים כגון "אמת", "מציאות" או אפילו "פוליטיקה" הובילה את השיח של המעמד הבינוני המערבי שלנו למבוי סתום. או שאנו לוקים בפשטנות יתר, או שאנו הופכים הכל את ליותר מדי מורכב. או שאנו פופוליסטיים מדי, או שאנו מתבדלים. או שאנו מכלילים יותר מדי, או שאנו מדירים יותר מדי. הגענו לנקודה שבה המודעות ההכרחית לכך שהכל מותנה ויחסי, משמשת לעתים קרובות כאמתלה לרלטיביזם אינטלקטואלי.

הדרישה ההולכת וגוברת לאמנות מעורה בחברה, לאמנות משתתפת, להתערבויות ואקטיביזם, לאמנות אשר מגלה מעורבות באופן ישיר ופרקטי, מהווה בחלקה תגובה לרלטיביזם הזה. כפי שהאמנית הקובנית טניה ברוגרה, אחת ממובילי התנועה הזו, מסבירה ב-'מבוא לאמנות שימושית' פרי עטה: "זמן רב מדי חלף מאז שהפכנו את המחווה של המהפכה הצרפתית להתגלמות הדמוקרטיזציה של האמנות. איננו צריכים להיכנס למוזיאון הלובר או לארמונות, אנו צריכים להיכנס לבתיהם של אנשים, לחייהם של אנשים. זה המקום שבו האמנות הינה שימושית".   

האם זו עדיין אמנות?

אין זה מפתיע, שקריאות כאלה מעלות מיד את השאלה הישנה אשר ליוותה את כל הזרמים האוונגרדיים והגדירה את השיח האסתטי של המאה ה-20: האם זו עדיין אמנות?

אך החזרה על שאלה זו היא דבר מיותר עוד יותר, מכיוון שרוב התשובות כבר ניתנו. פרקטיקות של אמנות מעורה, מעורבת ושימושית מבחינה חברתית מתבססות לעתים קרובות על האסטרטגיות האמנותיות של שנות ה-60 וה-70: אמנות מיצב, אמנות מיצג ואמנות קונספטואלית התמקדו כולן ביצירת מצבים ומציאות, במקום בייצוגם. צורות אמנות אלה שמו דגש על תהליכים ועל יחסים חברתיים, וחקרו לעומק את המושגים "אינדיבידואליות" ו"בעלות על יצירה", ובעשותן כן, ביקרו את ההיגיון של השיטה הקפיטליסטית. הרעיון של השתתפות והתערבות חולל שינוי רדיקלי בהבנה של קהל, והגדיר מחדש את ההבדלים העדינים (אשר לעתים קרובות לא הובנו כהלכה) בין השתתפות מרצון ושלא מרצון.

ללא ספק, הקריאה לשימושיות אינה חפה מבעייתיות– עושה רושם שהיא עולה בקנה אחד עם האינסטרומנטליזציה הסוציאל-דמוקרטית של האמנות, אשר מבקשת להפוך אותה לכלי לעשייה חברתית או לאסטרטגיית פיוס. אך חשש זה ממעיט מערכן של תכונותיה החתרניות של האמנות. הדוגמאות המובהקות ביותר של אמנות מעורבת מבחינה חברתית רחוקות מלמלא אחר הדרישות למחוות סמליות.

הפרויקטImmigrant Movement International של טניה ברוגרה התפתח למפלגה פוליטית ולארגון דמוי איגוד עבור מהגרים בלתי חוקיים בקווינס, ניו יורק. הארגון האמנותי והפוליטיNew World Summit שהוקם על ידי יונאס שטאל יוצר מרחבים פוליטיים אלטרנטיביים עבור ארגונים אשר הודרו מהשיח הדמוקרטי ושלטון החוק. המרכז הברלינאי ליופי פוליטי– בהשראת הפעילים הניו יורקיים המכונים "יס מן" –מעלה אל כותרות העיתונים נושאים שנזנחו באמצעות קמפיינים תקשורתיים ממוקדים, ומוציא פוליטיקאים מדעתם. קבוצת האמנות הווינאית WochenKlausur מוצאת כל הזמן דרכים חדשות להפניית כספים ותשומת לב משוק האמנות לפרויקטים חברתיים. סנטיאגו סיירה או ארתור ז'מייבסקי מצביעים בדרכים טורדות מנוחה על פצעים שהיינו שמחים להתעלם מהם, בעוד שפאבל אלטהאמר או כריסטוף שלינגנזיף המנוח מנסים להיות חלק מתהליך מורכב של החלמה.

יצירות אלה לא מציעות תשובות קלות; הן אינן מעניקות נחמה פשוטה. הן שימושיות לא רק דרך המעורבות הישירה שלהן, אלא גם באופן המעודן או הפולמוסי שבו הן מותחות ביקורת על הסטטוס קוו הקפיטליסטי. הן סמליות וממשיות כאחד. והן מעבירות את הדגש מהעמימות של יצירת האמנות לעמימות של חיינו שלנו. בדרכים שונות מאוד, כולן מדגישות את קריאתה של טניה ברוגרה: עלינו להחזיר את האסלה של דושאן לשירותים – המקום שבו היא יכולה לשוב ולהיות שימושית.