תיאטרון ופליטים ריקודי אבל ככלי לשינוי הפרספקטיבה

תיאטרון טליה בהמבורג: הצגת הבכורה Die Schutzbefohlenenשל אלפרדי ילינק עלתה בפסטיבל מנהיים Theater der Welt במאי 2014.
תיאטרון טליה בהמבורג: הצגת הבכורה Die Schutzbefohlenenשל אלפרדי ילינק עלתה בפסטיבל מנהיים Theater der Welt במאי 2014. | © קרפט אנגרר

כיצד יכול תיאטרון להיות פוליטי? כיצד הוא יכול להתערב בבעיות העצומות שחווים פליטים בגבולותיה של אירופה? התיאטרון מחפש תשובות.

בימינו נדרשת האמנות להתייחס לפוליטיקה. ישנה אף הנחה שהתיאטרון הוא פוליטי מטבעו, מרחב של מחשבה בורגנית והתבוננות עצמית, כפי שהיה בגרמניה במאה השמונה עשרה. אולם מזה זמן רב אין זה כך. ההנחה שיש לתיאטרון ולפוליטיקה מעמד שווה אינה מובנת מאליה, ויחסי הגומלין ביניהם עוברים הגדרה מחדש.

את "הפוליטי"ניתן לתאר כדבר המכתיב כללים משותפים ובכך יוצר קהילה. התיאטרון הפוליטי מתאפיין בכך שאינו עומד בכללים אלה, לא על הבמה וגם לא בעלילה מוכרת של הנושאים העומדים על סדר היום, אלא דווקא שבירה של אותם כללים. הפרת הכביכול מוכר מתקרבת לדבר הבלתי ניתן לתיאור: למשל, כיום יוצרי תיאטרון רבים שואלים את עצמם כיצד להתמודד עם העובדה שאירופה נועלת את שעריה בפני פליטים הנמלטים ממלחמה או מעוני. רבים מהמחזות שהם כותבים קרובים מאוד למציאות: הם משתמשים בחומרים אקטואליים דוגמת חדשות מן העיתונות או שהם יוצרים באולמות התיאטרון חוויות שהקהל יכול לחוות, כמו למשל קבוצת התיאטרון machinaeX שהפיקה את ההצגה האינטראקטיבית Right of Passage בחודש מארס 2014 בתיאטרון Forum Freies Theater בעיר דיסלדורף. בהצגה זו היה על כל אחד מהצופים לפלס את דרכו הקשה של הפליט בסבך הבירוקרטי של "מחנה קבלה" דמיוני. הנס-ורנר קרסינגר נוגע בנושא באמצעות התיאטרון התיעודי שלו. בדצמבר 2013 הוא עסק במחזה FRONTex SECURITY בתיאטרון הברלינאי Hebbel שעל גדת נהר השפרה בסוכנות האירופית לאבטחת גבולות מדינות האיחוד האירופי בהקשר ההיסטורי של מדיניות ההגירה האירופית. במארס 2014 העלתה הבמאית יעל רונן את ההצגה Common Ground בתיאטרון הברלינאי מקסים גורקי. הצגה זו מבוססת על חומרים ביוגרפיים: חמישה מבין השחקנים בהצגה נמלטו בשנות התשעים ממלחמת הבלקן לגרמניה. על הבמה הם חוקרים יחדיו את עברם ואת ההווה שבו הם נמצאים.  

הנשמות הטובות של המערב

העיסוק בנושא הפליטים אינו רק מורכב אלא גם טומן בחובו סוג של צביעות: אנו אנשי המערב הלבנים איננו מסוגלים באמת לדבר בשמם של אלה שלמדנו להגדיר כ"אחר". המחזות של machinaeX, קרסינגר ורונן מספקים מענה לקושי זה בכך שהם עובדים על בסיס חומרים תיעודיים או ביוגרפיים. מחזאים אחרים מדגישים את חילופי נקודות המבט מבחינה אמנותית. באופן זה, למשל, עובדת הסופרת האוסטרית אלפרידה ילינק. מקהלת הפליטים בהצגה שלה מדברת בשפת השיח של האדם המערבי הלבן ובעל העצמה. כך עולה בידיה להציג חילופי נקודות מבט על רקע המציאות שבה היא חיה: במאי 2014 עלתה הצגת הבכורה Die Schutzbefohlenen בפסטיבל מנהיים Theater der Welt. בהצגה זו שרה מקהלת הפליטים את דרמת הפליטים העתיקה ביותר, "מבקשות המחסה" של כותב המחזות היווני אייסכילוס. במחזה זועם זה נלחמים הפליטים על מקומם בעולם, על הזכות לדבר, על הזכות שיקשיבו להם, על הזכות להכרה כאדם ולא רק כבעיה. הם קוראים לנפשות הטובות של המערב בשם ההומניזם, זכויות האדם והדמוקרטיה – אלה קיימים רק עבור האנשים במערב ולא עבור הפליטים. ילינק מערערת באופן כלשהו את הזיכרון הקולקטיבי. היא מתייחסת להבטחות המערב ומשקפת אותן לאדם הלבן הסבור שהעצמה מגיעה לו ומדיר את האחר.

קומדיית ייאוש ואבל

מפנה דומה בהיסטוריה התרבותית האירופית בא לידי ביטוי בהצגה נוספת: באוקטובר 2014 העלתה קבוצת התיאטרון Andcompany&Co את הצגת הבכורה "אורפאוס בעולם החיים: אופרת המבריחים" בתיאטרון הברלינאי Hebbel. בהצגה זו מתקיים קשר בין מיתוס אורפאוס לבעייתיות הפליטים. שניהם נפגשים בנהר מריצה על הגבול הטורקי-יווני שבו צף בעבר ראשו הכרות של אורפאוס הממשיך לשיר. במקום זה נמצאת היום גדר בגובה של כמה מטרים שמטרתה היא לא לאפשר לפליטים להגיע לאירופה.

כדי להנגיש אתנושא מורכב זה נעשה שימוש במחזות בדמותו של המבריח, המתואר באמצעי התקשורת כאדם אכזר ונצלן העושה את הונו על גבם של הפליטים. קבוצת התיאטרון Andcompany&Co הופכת את הדימוי הזה ומציגה את המבריחים כלא מוסריים. במחזה מופיע המבריח דווקא כאיש המסייע לפליטים ומקשר בין שני העולמות. בגבולות המופע דבר אינו ודאי: אופרת המבריח מקשרת בין האופרה אורפיאו של מונטוורדי להנס אייזלר וקורט וייל. הקונטרה-טנור שר בו זמנית באופן קומי אך גם בעצב ובכאב, ואומר כי אין אדם שהוא בלתי לגאלי וכי הסוכנות האירופית לאבטחת גבולות מדינות האיחוד האירופי מחזירה את סירות הפליטים אל הים. מתוך אהבה, כפי שמכריז אלכסנדר קרשנייה על הבמה: האם אורפיאוס לא הביט לאחור מתוך אהבתו אל אורידיקה, למרות שבעשותו כך הוא איבד אותה? 

אלפי מתים בתיאטרון

קומדיה המבוססת על ייאוש משבשת את יכולת ההזדהות של הצופה ומדגישה בכך את הכללים שאין מדברים עליהם - כללי התקינות הפוליטית לכאורה. מדגישים כי גם כאן מדובר בתיאטרון, בסיטואציה מדומיינת, בעלילה מן הדמיון – אך בו זמנית גם בריקוד נוגע ללב של המתים ובשיר תלונה, שהופך את התיאטרון למקום שבו מתקיים טקס. כאשר השחקנים מתאבלים על אנשים המתים מדי יום מטביעה בים או בשל מחסור בשתייה או במזון, מתחילים הצופים בהצגה להיות מודעים לכך שברגע זה ממש מתים אנשים בגבולות אירופה.

לרשותו של התיאטרון עומדים האמצעיםלעיסוק בנושאים פוליטיים: כיצד ניתן לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? הדבר קורה בדרכים שונות, למשל על ידי כך שלמשך שעות ספורות מצליח הקהל להבין את חוויותיהם של הפליטים או על ידי דיון בסיפור חייהם של הפליטים הוצג על ידי השחקנים על הבמה. במחזה של ילינק וב Andcompany&Co יש נגיעה בטאבו של השיח הציבורי באופנים שונים – השאלה אם שחקנים רשאים בכלל לדבר בשמם של הפליטים או אם המבריח יכול להיות גם דמות המתווכת בין העולמות. כל ההצגות שהוזכרו עוסקות ללא הרף בתנאים של התיאטרון עצמו, של מה שמציגים ושל הדיבור על הבמה וכך מצליחות ההצגות להצביע על הנורמות ועל כללי ההתנהגות של החברה ולערער עליהם. הרי התיאטרון הוא פוליטי בכך שהוא חושב מחדש על המבנה שלו הנובע מאותה תרבות שתוקפה האוניברסלי כה מוטל בספק.