דיוויד בואי והפופ הגרמני גיבורים ליום אחד

David Bowie 2015
David Bowie 2015 | Foto (Ausschnitt): Sony / Jimmy Katz

ברלין הייתה עיר מחולקת ומכותרת, סוציוטופ במצב פוליטי יוצא דופן. משנת 1976 ובמשך כמעט שנתיים הייתה העיר עבור דיוויד בואי מקום שאליו יכול היה לפרוש ומרחב של השראה; תקופה שהספיקה כדי להקנות לפופ הגרמני הצעיר וההיולי דחפים מעצבים ומתמשכים. 

קליפורניה לא היטיבה עם דיוויד בואי. לאחר הפקת האלבום station to station שהופיע בלוס אנג'לס בשנת 1976, נראה בואי סחוט, והצריכה המופרזת של קוקאין גמרה אותו סופית. בספרו הנודע Waiting for the Sun המתאר את סצנת הפופ בחוף המערבי של ארה"ב, דיווח הסופר הבריטי BarryHoskins על ההתמוטטות ועל יצר האובדנות של הלונדוני הצעיר והאקסצנטרי שתר אחר ההצלחה בעולם הישן של אמריקה. אולם לא רק הוסקינס צפה במתרחש. בסיום המסע העולמי שנשא את הכותרת Isolar, לאחר תחנות אחדות באירופה, הגיע בואי לאדגר Frozes, מייסד להקת המוסיקה האלקטרונית Tangerine-Dream ומובילה שהתגורר ברובע שנברג בברלין: מָעֳבר אל עולם הגמילה הקר ושינוי רדיקלי של הסצנריו האמנותי. מן השמים הכחולים והשמש הזורחת של הוליווד אל המלחמה הקרה.

לא במקרה הייתה התחנה הראשונה של אוונגרדיסט הפופ דיוויד בואי חדר האורחים של פְרוֹזֶה שנמנה עם חלוצי המוסיקה האלקטרונית הגרמנית. למעט ה-Kraftwerk, Can ולהקות רוק אחדות, לא היו באמתחתה של מוסיקת הפופ הגרמנית של שנות השבעים חלופות רציניות שיכלה להציע לכוכב בינלאומי כמו בואי. לזמר שהתגורר עד 1978 ברחוב הראשי של שנברג, הייתה מערב ברלין המוקפת חומה פרישה אל האנונימיות של הסצנה המחתרתית המקומית. כשאיגי פופ, חברו מימי לוס אנג'לס ושותפו להקלטות סטודיו רבות, הגיע בעקבותיו לברלין, כבר נראו ניצנים ראשונים של תא יצירתי בהתהוות. שנברג כמרכז ה-Glam, ה-“Raw Power” והאוונגרד. 

יצירתיות מתוצרת שנברג

בימיו הראשונים בברלין נסוג בואי לתוך אובך הפחם שנישא ממזרח גרמניה. ביקורים קצרים בגלריות, שהייה בחברת עולם הציור של רפובליקת ויימאר,מפגשים בסלון הטרנסג'נדר רומי האג ולבסוף פריצה מוסיקלית בזכות שלושת האלבומים החשובים Low, Heroes ו-Lodger שהקליט בסיוע מענקים מטעם עיריית ברלין בעיקר באולפני Hansa – שצפו על חיילי המשמר המזרח גרמניים באלכסנדרפלאץ המחולק והמאיים. בואי ספג את הרשמים החדשים בשקיקה ובחסות המפיקים שלו הקנה להם אסתטיקת צליל חדשה. חילופי אווירה אלו הגיעו לשיאם באחד הסינגלים החשובים ביותר שלו, Heroes: רובדי מוסיקת סינטיסייזר קרירים המלווים את "הגיבורים ליום אחד".

מגזין הפופ מוזיק-אקספרס, שבאותם ימים עדיין הופיע בהמבורג, פרסם כבר ב-1978 "כתבה מיוחדת" על תקופת שהותו של בואי בברלין, סיפור שהתפרש על פני עמודים אחדים ושאותו אפשר לסכם בקצרה: בואי ואיגי פופ ולצדם גאוני ההפקה ברייאן אנו (Eno) וטוני ויסקונטי הכינו את הבסיס לאוונגרד הפאנק הגרמני. בואי עצמו מעולם לא שיתף פעולה ישירות עם הגיבורים שקמו לימים ל"גל הגרמני החדש". אולם עצם העובדה שכוכבי הפופ הגדולים יכלו לצוץ בדיסקוטקים המקומיים של הגל החדש, כמו למשל הג'ונגל, הצמיחה לסצנה כנפיים. וממש לא חשוב אם יש או אין אמת בעובדה שמפיק העל מאזור הריין קוני פלאנק (Can, Neu, Kraftwerk) דחה בנונשלנטיות הצעה של בואי לשיתוף פעולה באולפן: הכוחות המובילים הגרמניים זכו לאישור ולהכרה. לפתע החלו איגי ובואי לשתות בירה קניג פילזנר בפאבים שבפינות הרחוב ולקנות סרבלים גסים אצל ספק בגדי העבודה לפועלי הבניין ג'ון גְלֶט שמכר את מרכולתו בMehringdamm-. 

תרבות ניסיונית כמקור השראה

התרבות הניסיונית שצצה בעיר המבודדת והמחוספסת הקנתה לרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה מוקד משיכה חדש. מרכז שזכה גם לממד פוליטי חברתי הודות לרב המכר Wir Kinder vom Bahnhof Zoo (אנו ילדי תחנת הרכבת צו) שכתבה כריסטיאנה אף. ושראה אור באותם ימים. בואי שבסרט תעודה טלוויזיוני הגדיר את מערב ברלין כ"בירה העולמית של ההרואין", זכה להופעת אורח בגרסה הקולנועית של הספר. ומקץ זמן לא רב זכו סצנת הסמים הקשה ונטולת הרחמים, הלך הרוח המתפשט No Future, ו"הריקוד על סף התהום", לביטוי צלילי קצר ונוקב בידי אנשי הפאנק והגל החדש ובסופו של דבר להתפרצות במציאות של קרבות הרחוב שבהם נטלו חלק פולשי הבתים, פרק לא ידוע בתולדות העיר. 
 

היה זה דור ההמשך לשיר משנות ה-60 "The street fighting Men" של להקת האבנים המתגלגלות. כשמתקפות הצליל האטונליות של להקת ה- Einstürzende Neubauten (הבניינים החדשים הקורסים) פילסו לעצמן דרך, כבר יצא דיוויד בואי לדרכו. בריאיון שנתן זמן רב לאחר שעזב את ברלין, שיבח את Die Tödliche Doris (דוריס ההורגת), Sprung aus den Wolken (הקפיצה מן העננים) ואת הגרוב הקריר של להקת הנשים מלריה כשלם גדול. בשנת 1978 לקראת סוף שהותו בגרמניה מילא בואי ברוך הכישרונות את התפקיד הראשי בסרטו של דיוויד המינגס ג'יגולו יפה, ג'יגולו עני ומסכן, הסרט האחרון שבו שיחקה מרלן דיטריך: פרישה מסוגננת מן התקופה הפופית שלו, שהקפיצה אותו לפרק זמן ארוך וממושך לראש מצעדי הפזמונים.

למעשה, במשך הכמעט שנתיים שבהן שהה בברלין, הצליח בואי באופן אינטואיטיבי לחבר את המיתוסים של תרבות הפופ הגרמני. הוא מיצב תמיד את מוסיקת הפופ בהקשר רחב יותר ובעזרת סגנונו האישי ודמותו הבימתית הציג אותה כאמנות לכל דבר. משהו מרוחם של אנדי וורהל, Velvet Underground וניו יורק נשב בברלין. אפשר אף לומר כי בואי הקנה לברלין מעין פופ-אפיל. לזכותו ייאמר שהוא היה זה שנתן לקהילת היוצרים המנמנמת והאפרורית במערב גרמניה את הדחיפה המכרעת, גם אם לא זו הייתה הסיבה שלשמה בא לברלין. ומכאן ואילך, לא רק הסצנה הברלינאית יכלה לפנות לדרך עצמאית.