ילדים יהודים וערבים בכיתה אחת ללמוד ביחד - לחיות ביחד

בית הספר יד ביד לחינוך דו לשוני ע"ש מקס ריין
בית הספר יד ביד לחינוך דו לשוני ע"ש מקס ריין | © יד ביד

במסגרת הסמינר לתולדות מערכת החינוך בישראל באפריל 2014 ביקרה קבוצת סטודנטים מן המחלקה להוראה באוניברסיטת קאסל ב"בית הספר יד ביד לחינוך דו לשוני ע"ש מקס ריין" בדרום ירושלים. 

בית הספר הוא חוליה אחת ברשת של חמישה בתי ספר דו לשוניים ורב תרבותיים הפועלים בישראל. בבתי הספר לומדים יחד תלמידות ותלמידים מוסלמים, יהודים ונוצרים כשההוראה מתנהלת בעברית ובערבית.

בראיון שלפנינו מדווחת רכזת התקשורת נועה ימר על שגרת היומיום בבית הספר היהודי-ערבי, על האתגרים הפדגוגיים ועל מטרות עתידיות של תנועת יד ביד בישראל. את השאלות הציג יקוב באייר, מרצה ועוזר מחקר בתחום המחקר ההיסטורי של ההשכלה והחינוך במכון למדעי החינוך באוניברסיטת קאסל. 

במה שונה יום הלימודים בבית הספר יד ביד מיום לימודים בבתי הספר הממלכתיים בישראל?

בית הספר נבדל בבירור מבתי ספר אחרים בישראל, שכן מערכת החינוך בישראל מונה בתי ספר בהתאם לזרמים השונים בחברה הישראלית – ערבים, יהודים, דתיים, וחילונים. כלומר, יש תכניות לימודים שונות, חופשות וחגים שונים ושפה שונה בזרמים השונים של בתי ספר בארץ. השוני הזה מכבדת את שוני האמתי בין התרבויות והקהילות, אבל בו-זמנית גם מחזקת את ההפרדה בין אותם הקהילות. בתי הספר של יד ביד באים לגשר על ההפרדה הזאת בין יהודים וערבים ולבנות אזרחות ולימוד משוטף ודו-לשוני. 
 

בית ספר יהודי-ערבי 

בית הספר שלנו הוא בית ספר דו-לשוני יהודי-ערבי שבו מתנהלים הלימודים בעברית ובערבית עם שתי מורות בכל כיתה, אחת יהודייה ואחת ערבייה מטרום חובה עד כיתה ו'. בבתי הספר חוגגים את החגים של היהודים, המוסלמים והנוצרים לומדים גם על החגים הלאומיים של ישראלים ופלשתינים. אגף החינוך של העמותה גם מפתחת תוכניות לימוד מיוחדות לבתי הספר שלנו ומכשירה מורים ומורות לחינוך דו-לשוני. בהיבטים האלה, נבדל בית הספר שלנו מבתי הספר האחרים ומן הזרמים השונים במערכת החינוך בישראל. 

האם תוכלי לתאר את הרקע שממנו מגיעים התלמידים לבית הספר שלכם?

בבית הספר שלנו התלמידים פוגשים בילדים ונוער שבאים מרקע וממקומות שונים – מבחינה אתנית, דתית ותרבותית. יש כאן יהודים וערבים. לרבים מן התלמידים הערבים אזרחות ישראלית ולאחרים אישורי תושבות קבע בירושלים. המוסלמים מהווים את הרוב בקרב התלמידים הערבים והערבים הנוצרים מהווים 20% מכלל התלמידים. לעומת זאת מוצאם של התלמידים היהודיים מאתיופיה, אירופה או ארה"ב ובאוכלוסיית התלמידים אנו מזהים הבדלים ניכרים בכל הנוגע לרקע החברתי-כלכלי. יש ילדים רבים שבאים מן המעמד הבינוני-גבוה וגם תלמידים מן השכבות החלשות, כמו למשל ממזרח ירושלים או משכונות מסוימות במערב העיר.

הלימודים בבית הספר הם בתשלום, כ-1,000 יורו דמי לימוד שנתיים, אבל יש מלגות בשביל הילדים הנזקקים. רוב התלמידים אינם צריכים את המלגות. 

איך פועל מנגנון המלגות? איך ממנים את המלגות?

כספי המלגות מגיעים לרוב מתרומות. בכל רחבי תבל, לדוגמה ארה"ב, ואירופה יש אנשים שעוזרים לנו ומבקשים לסייע ולאפשר לכל ילד שמבקש ללמוד אצלנו להגשים את משאלתו. חשוב לנו שכסף לא יהיה מה שמונע מתלמיד ללמוד בבית הספר. 

מהם האתגרים שאתם יש להתמודד בחיי היומיום בבית הספר?

יש לא מעט אתגרים. כמה מהם נובעים מן ההתנהלות הרגילה של יום לימודים בכל בית ספר, למשל מחסור במקום או משאבים או העדר זמן כדי לממש את כל מה שהצבנו לעצמנו. אלה הם אתגרים שאתם צריכים להתמודד גם בבתי ספר אחרים. אבל אנחנו צריכים להתמודד גם עם אתגרים ייחודיים משום שאנחנו יוצרים שיטות ומערכות שאינן קיימות במסגרות אחרות. דוגמה לכך משמשים ימי הזיכרון הלאומיים שאותם ציינו רק בחודש שעבר. אלה הם הרגעים שבהם באים לידי ביטוי ההבדלים בין יהודים ובין ערבים, בין ישראלים ובין פלשתינאים. זהו אתגר אדיר שניצב בפנינו מדי שנה בשנה: איך לציין את המאורע? איך מדברים על זה? איך נוכל לעזור לילדים ישראלים-יהודיים לחזק את ההזדהות עם מולדתם וההשתייכות אליה ובו זמנית לכבד ולהוקיר את ההיסטוריה הפלשתינית, על מנת להציב אותה באותו מישור. זוהי רק דוגמה אחת מני רבות. 

בואו נשים את הדברים על השולחן! בואו נדבר על זה! 

זה וודאי יכול להוביל למתיחות בנושא עצמאות ישראל ויום העצמאות, שכן הפלשתינאים, שרבים מהם גורשו במהלך מלחמת השחרור ולאחריה, קוראים ליום סיום המנדט הבריטי – ל-15 במאי יום הנכבה שפירושו האסון. איך מתמודד בית הספר עם אותה סתירה?

זה באמת קשה מאוד ואני לא בטוחה שמצאנו את הפתרון המושלם. בכל שנה אנחנו מנסים להתמודד עם זה מחדש. לצורך זה אנחנו מזמינים הורים, מורים ומחנכים כדי לדון בנושא ולהחליט: איך לציין את היום? באיזה נושאים יש לדון? המטרה שלנו היא באופן מתמיד להיות עם היד על הדופק, לחשוב ולמצוא דרכים חדשות שמכתיבות את ההוראה באותו יום. עיקרון הברזל שמנחה אותנו: בואו נשים את הדברים על השולחן! בואו נדבר על זה! אנחנו לא מבקשים להסתיר משהו. אנחנו לא מתכוונים ליצור בועה מלאכותית. אנחנו לא מתכוונים לומר: "הניחו להיסטוריה. בואו נתחיל מהתחלה!" ההיסטוריה שלנו חשובה ויש לה משמעות על. 

אנחנו מאוד שונים ומתבוננים בעיניים אחרות על ההיסטוריה וזה בגלל המוצא השונה. אז בואו נדבר על זה ונדבר למה זה קשה לנו. לפעמים יש מחלוקות וזה קשה למורים כי הם מלמדים בזוגות, מורה יהודי ומורה ערבי. ולפיכך במיוחד בכל הנוגע לימי הזיכרון והחגים הלאומיים הגישה שלנו היא: בואו נדבר על מדינת ישראל כפרק מכונן בהיסטוריה היהודית, אבל בו נדבר גם על 1948 וההשלכות של אותן התרחשויות על הפלשתינאים.

בימים אלה מרבים לדבר בתקשורת הגרמנית על חטיפת שלושת הנערים הישראלים וגם על התגובה של הממשלה הישראלית. האם בעקבות ההתפתחויות האחרונות נוצרת בבית הספר או בין התלמידים אווירה חשדנית? אם כן, איך בית הספר מתמודד עם זה?

לא קל לי לענות על זה, משום שעוד לא דיברתי על זה עם המורים ולכן אני גם לא יודעת איך מדברים על זה בכיתות.* אין ספק שזה נושא מרכזי. היו ויכוחים בכיתות ומחוץ לחדרי הלימוד והתגובה הייתה: שימו את הדברים על השולחן! בואו נדבר על זה! אבל בואו נעשה את זה במסגרת מגוננת ובונה.

משיחה שניהלתי הבוקר עם כמה מתלמידי כתה ט' למדתי קצת על מה התלמידים חושבים על זה. הדעות היו חלוקות. הם לא דיברו על חשדנות או על ריב וברוגז עם חברים. כל התלמידים שאתם דיברתי חושבים שהחטיפה הייתה מעשה מזעזע וכולם הביעו תקווה שהנערים שנחטפו ישובו הביתה בשלום. אבל כמה מן התלמידים רתחו על התגובה של ממשלת ישראל, וחשבו שהיא לא מידתית והיא בעצם עונש קולקטיבי שהטילו על פלשתינאים רבים על לא עוול בכפם. ולכן היו דיונים סוערים לגבי הדעות השונות והמשמעות של אלה. אבל זה שוב הבהיר לנו שמדובר בפרק בחיים והתלמידים מתיישבים ומדברים על זה.

איך מתבוננת החברה בישראל על הרעיון שמייצג בית הספר יד ביד? האם תומכת הממשלה בבית הספר?

להרחיב את בתי הספר הקיימים

משרד החינוך הישראלי תומך בנו כלכלית – כמעט כל בתי הספר שלנו הם בתי ספר ציבוריים. נדמה לי שבישראל יש רבים – ערבים וגם יהודים, שיש להם מסיבות שונות בעיה אתנו. אבל בערים רבות בישראל יש תושבים רבים שמבקשים להקים עוד בתי ספר של יד ביד ולהרחיב את בתי הספר הקיימים. בחיפה וביפו יש גני ילדים שיורחבו. יש בערך 200 משפחות המבקשות לשלוח את ילדיהם לגנים שלנו, אבל חסרים לנו המשאבים או האישור של העירייה לפתיחת מספר רב של כיתות חדשות. 

מה המטרה של יד ביד לעתיד הקרוב?

המטרה שלנו היא להרחיב ולפתח את מה שכבר יש לנו. יש לנו שלושה בתי ספר ושני גנים וכל אחד מן המוסדות שלנו מוקף בקהילה פעילה. לנו חשוב שהמבוגרים – מעבר להוראה – יקבלו על עצמם אחריות. זוהי אפשרות להרחיב את מעגל ההשפעה שלנו מעבר לקהילה העוטפת את בית הספר, אל העיר והסביבה שבה פועל בית הספר. 

בית הספר יד ביד לחינוך דו לשוני ע"ש מקס ריין © יד ביד מטרה שלנו היא להרחיב ולפתח את מה שיש לנו ובנוסף לפתוח עוד חמישה עד עשרה בתי ספר שבכל אחד מהם תתמוך קהילה פעילה. אנחנו רוצים שהאנשים ידעו שאנחנו קיימים, שכן עצם הידיעה שאנחנו קיימים יכולה להשפיע. אנחנו מקווים שתוך עשר שנים נוכל לאפשר לכל אחד שיגלה בנו עניין להיות חבר בעשייה שיתופית קהילתית. 
 
יעקב באייר
היה מתלמד במכון גתה בתל אביב בשנת 2012.
כרגע הוא מרצה באוניברסיטת קאסל בגרמניה

במסגרת הסמינר שלו "מערכת ההשכלה בישראל ותולדותיה" הוא ארגן סיור לישראל באפריל 2014. מיזמי חינוך ומיזמי מפגשים יהודים ערבים היוו נושא חשוב בסיור.