בית ספר לתיאטרון בתל אביב הסטודיו לאמנויות הבמה מיסודו של יורם לוינשטיין

תלמידים ישראלים למשחק בסטודיו לאמנויות הבמה בעת מעגל תיפוף משותף
תלמידים ישראלים למשחק בסטודיו לאמנויות הבמה בעת מעגל תיפוף משותף | Foto: © Deutschlandradio / Sigrid Brinkmann

תל אביב היא בת דמותה הישראלית של ברלין, העיר בעלת הרוח התרבותית ההרפתקנית. מסיבה זו, בין היתר, מציעים הסטודיו לאמנויות הבמה מיסודו של יורם לוינשטיין ובית הספר הגבוה לאמנות המשחק ארנסט בוש סדנאות משותפות. 

בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין נמצא בשכונת התקווה, אחת מהשכונות העניות ביותר בתל אביב. מהגרים מסודן, אתיופיה ואריתריאה, נשים דוברות רוסית וגברים מבוגרים עם סלי קניות בלויים פוסעים ברחבי השוק, שאותו יש לחצות כדי להגיע לבית הספר. .

ורם לוינשטיין עומד בחצר הפנימית של הבניין חסר הייחוד ומתמוגג מעוגת השוקולד שתלמידיו אפו לכבוד האורחים מברלין. מחיאות כפיים נשמעות כאשר נחתכת החתיכה הראשונה. בקבוק יין נפתח ונמזג לכוסות פלסטיק קטנות, אשר מורמות בברכת "לחיים", ואז עוברים הנוכחים לקומה השנייה. 25 ישראלים צעירים ו-4 סטודנטים גרמנים מתיישבים על הרצפה ומציגים את עצמם בפני האחרים.

שרי כבר הספיקה ללמוד לימודי הוראת חינוך גופני ועבדה שלוש שנים בקרקס, הדס פדר מגיעה מירושלים, רון מקיבוץ בדרום הארץ, ושאדי מרעי מכפר ליד נצרת. שאדי שיחק ב-2013 בתפקיד ראשי בסרט המתח הפוליטי "בית לחם – כאשר האויב שלך הוא החבר הכי טוב שלך", ואסף חנן, אשר יושב לצדו, הפגין אומץ לב רב כאשר החליט לעסוק באמנות. אסף גדל בקהילה חרדית, ובחירתו המקצועית הביאה ליציאתו הסופית מהעולם הדתי. ואז מגיע תורו של פל

"אני מתגורר מזה 5 שנים בברלין, אבל אני מגיע מהאלה, עיר קטנה במזרח. אני מנגן בצ'לו, ובעבר שיחקתי כדורסל במשך תקופה ארוכה".   

אווירה משוחררת בבית הספר לתיאטרון  

רוברט שוסטר, אשר מנחה את הסדנה, מבקש מהמשתתפים היושבים במעגל הגדול לתופף במקצבים שונים. מי שטועה בקצב, מוצא עצמו מחוץ למעגל. האווירה הופכת להיות משוחררת יותר ויותר. נעשים אלתורים של סצנות ראשונות, וההבדלים בולטים לעין. אופיר צועק מחוץ לחלון לעבר הסמטה.

נועם ברוסילובסקי, אשר לומד בימוי זו השנה הרביעית בבית הספר הגבוה ארנסט בוש, ממלא במסירות את תפקיד המתרגם.

"בישראל האנשים מדברים האחד עם השני בו זמנית, בעוד שבגרמניה נהוג להמתין לשאלה ולתשובה של האדם שאיתו משוחחים. בניגוד לגרמנים, לישראלים אין עכבות כשהם משחקים. הם מוכנים לעשות הכל על הבמה. הוא לא שואלים את עצמם, 'האם אני פוגע במישהו' או 'האם זה נראה מטופש', הם פשוט עושים זאת".

בהפסקה ניגשים הישראלים מיד אל הסטודנטים לבימוי מברלין. הם מעשנים מתחת לעץ ומפטפטים באנגלית. שרי והדס מספרות על סצנה שאותה הן רוצות לשחק: איך ייראו החיים בתל אביב בשנת 2020? שרי מאמינה שהפערים החברתיים רק יילכו ויעמיקו. הדס חולמת על היום שבו יהודים, נוצרים ומוסלמים יערכו יחד מסיבות חוף, ושלתל אביב תהיה ראשת עיר ערבייה.

שניר אירגרקין חלה בסרטן כשהיה בן שמונה. קבוצת תיאטרון לילדים עזרה לו להסיח את דעתו לאחר הטיפולים. מאז, הוא אוהב את הבמה. 

"מאז אותו זמן, זו האג'נדה שלי לחיים, אתם יודעים. להביא אושר, שמחה ורגשות לאנשים שלפעמים שוכחים את מהות הקיום שלהם".  

כישרון ונכונות לסייע למצוקות של האחר

שניר, וכל יתר התלמידים למשחק בסטודיו לאמנויות הבמה, התקבלו ללימודים בשל כשרונם ומשום שהם מוכנים לסייע למצוקות הדחופות של תושבי שכונת התקווה. בשכונה יש סכסוכים אתניים, אלימות במשפחה, קשישים נזקקים וסחר בסמים. יורם לוינשטיין עצמו הוא בן למהגרים, אשר גם לאחר עשר שנים בגלות באנגליה לא הצליחו ללמוד עברית כהלכה. וכך הוא גדל עם השפה הגרמנית.

הוא שולח בקביעות את תלמידיו החוצה אל השוק, שם הם מאלתרים סצנות ופוגשים אנשים שאינם מבינים אותם. כאשר הוא מספר כיצד התגלגל לעולם התיאטרון, מבינים מיד מדוע הסטודיו לאמנויות הבמה, אשר נוסד בשנת 1988, נחשב לבית הספר למשחק המבוקש ביותר, וכיצד הסטודנטים הגרמנים המאופקים כבר עומדים במרכז המעגל וצוחקים עם הישראלים, לאחר שעות בודדות בלבד.

"הייתי בן 27, ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם חיי. למדתי סינית, פילוסופיה ופסיכולוגיה, ולמדתי היסטוריה ואנתרופוסופיה. למדתי הכל. אמרתי לעצמי, שעדיין לא למדתי משחק, ולכן כדאי שאנסה זאת. בתי הספר הגדולים הזמינו אותי ללמד, ואז כולם זרקו אותי החוצה (צוחק). הם לא הבינו אותי. ואז שאלתי את עצמי: 'מדוע אני ממשיך לחפש?' (השקעתי) את כל מרצי בסדנאות שלי, וכעת בית הספר שלי לתיאטרון הוא הטוב ביותר בישראל. החיים מוזרים. אני תמיד אומר לתלמידים שלי: אם אומרים לכם 'לא', יש מקום אחר שבו תשמעו 'כן'. אתם רק צריכים לחפש אותו. ולכו עם ה'כן'. לשמוע 'לא' זה חלק מהחיים".