הדימוי של גרמניה בישראל. רשמים לאחר שנה.

הקיר הנעלם בכיכר רבין
הקיר הנעלם בכיכר רבין | Foto: Cedric Dorin © Goethe-Institut Israel

ישנו מאמר יפה של פרידריך דירנמט על מסעו לישראל. באותו הזמן היו מתוכננות הצגות של המחזאי בערים רבות ברחבי הארץ. לפני הנסיעה הוא הכין הרצאה. לאחר ההצגה הראשונה לא היה מרוצה מהרצאתו ובילה את כל הלילה בשינויה. בבוקר, כך נדמה היה לו, הצליח ליצור גרסה משופרת. אולם החוויות מהעיר הבאה בההוצג מחזהו גרמו לו לחזור שוב ושוב אל הטקסט שכתב. הדבר חזר על עצמו גם בעיר השלישית שאליה הגיע. חוויות חדשות אילצו אותו לשכתב את הטקסט כל הזמן. 

מבט מחודש

אני כבר שנה בארץ וגם אני נאלץ לשנות את השקפותיי באופן תמידי. אך למרבה המזל על מאמר זה לענות על שאלה קונקרטית למדי: מהו יחסם של הישראלים לגרמניה? כדי לא למתוח אתכם אענה מיד: מדובר ביחס חיובי באופן מובהק. יחס שמרשים אותי. ומרגש אותי. והופך אותי לחסר אונים. אין ספק שלזמן יש קשר לכך. הזמן אינו מרפא את פצעי השואה. אלה אינם ניתנים לריפוי. אך לצד הנרטיב המפלצתי הזה מתחיל לחדור נרטיב אחר, הניזון מחוויות אחרות.

פגשתי כוריאוגרפית, שסבה וסבתה שרדו מחנות ריכוז שונים. זמן רב לאחר תום מלחמת העולם השנייה נסעו הסב והסבתא ביחד עם ילדיהם לשוויץ וצילמו את עקבותיהם שם בדיוק בגבול בין שוויץ לגרמניה: לעולם לא לנסוע שוב לגרמניה. הכוריאוגרפית אמרה לי שהיא מבינה אותם. עם זאת היא אינה חולקת איתם את אותן התחושות. "גרמניה היום היא אחת המדינות החופשיות ביותר. אני עובדת שם לעתים תכופות." יש לה אפילו חבר גרמני. ומה אומרת על כך המשפחה? "המפגש הראשון היה קשה עבור כולם. אבל בינתיים כולם אוהבים אותו מאוד."

והינה היוצר, שהתגורר בברלין במשך כמה שנים. "בברלין אף אחד לא שואל אותך מי אתה ומאין אתה בא." אני משיב לו שזו גישה די מוגבלת. הוא מושך את כתפיו. "כך חוויתי את זה. פה בישראל אני תמיד מישהו: אשכנזי או ספרדי. דתי או חילוני. יהודי או ערבי. ימני או שמאלני."

הנשיא ראובן ריבלין הגיע לפתיחת שנת ישראל-גרמניה לרגל ציון יובל ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. הוא עומד במרפסת ביתו של שגריר גרמניה בישראל ונואם נאום. "לפני 50 שנה הייתי אחד ממנהיגי המחאה נגד כינון קשרים דיפלומטיים עם גרמניה." אני מהנהן באופן בלתי רצוני. גם אני הייתי מתנגד, אני חושב לעצמי. "והיום" ממשיך ריבלין בחיוך "אני שמח שלא הצלחנו אז."

הקיר הנעלם

המיצג שלנו ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים היה אטרקציה גדולה: קיר ענקי (גדר עשויה זכוכית אקרילית) בגובה של 2.5 מטרים וברוחב של 5 מטרים המורכב מ 6000 כפיסי עץ ועליהם ציטוטים גרמניים שונים של משוררים ואנשי רוח גרמנים בתרגום לעברית ולערבית. הקהל מוזמן לקחת את הכפיסים עם הציטוטים הביתה. זהו מראה יפה לחזות באנשים בכל הגילים קוראים את הציטוטים ודנים בהם. בתום היום הקיר נעלם.

פניה עוז-זלצברגר הביאה לדיון שני כפיסים עם ציטוטים. "ציטוט זה מתאר את תחושותיו של אבי." היא מחזיקה בציטוטו של היינה "החשיבה על גרמניה בלילה גוזלת לי משנתי". "אבי מבקר את חבריו הגרמנים לעתים תכופות. אך בלילה, בלילה בגרמניה הוא אינו מצליח לישון." אצלה זה שונה. היא רואה בברלין הרבה יותר מאשר את שנות הטרור. היא חשה גם את שנות העשרים, גם את המאה התשע עשרה. גם השפה אינה מתקשרת אצלה לאסוציאציות שליליות. "שפה היא המקלט האחרון של החופש." ציטוט מפיו של היינריך בל. זהו הכפיס שלה. השפה הגרמנית.

עד לזמן האחרון לא לימדו את השפה הגרמנית בבתי ספר ישראליים (פרט למקומות בודדים). כעת מתוכנן להציע לימודי גרמנית כמקצוע בחירה. מחלקת השפה שלנו עושה פרסומת באוניברסיטת תל אביב. ממרכז מכון גתה, המעמיד לרשותנו חומרי שפה שונים, קיבלנו תערוכה בצורה של 26 אותיות הא"ב הגרמני, הנותנת מבוא כללי אירוני משהו. גרמניה למתחילים, זהו שמה של התערוכה. איני יכול לומר שאני מרוצה לחלוטין מכל מה שנמצא בתערוכה. אבל ככה זה. בסופו של דבר אפשר לעשות דבר כזה. המפגין בכניסה לתערוכה חולק על דעתי. הוא מחזיק בידו פוסטר שהוא הדביק עליו תמונה של הררי גופות ממחנות ריכוז. אף אחד אינו מתייחס אליו. אני הולך אליו. הוא בסביבות גיל 30. הוא רוצה לדעת מאיפה אני, אם אני יהודי. אנו מתחילים לשוחח זה עם זה. אם כי בעצם רק הוא מדבר, והוא מדבר על כל דבר אפשרי. רבים מהדברים שהוא אומר נראים לי שוביניסטים. אני מנסה להתנגד לדבריו. "תפסיק" הוא נכנס לדבריי. "תפסיק כבר עם השטויות של הברמאס. קראתי את כל השטויות האלה, דמויות המופת השמאלניות שלך, אני אגיד לך דבר אחד: זה שהלאומיות שלכם נגמרה באסון לא אומר שלאף אחד עכשיו אסור להיות לאומי. או שאתם שוב רוצים להחליט ולקבוע איך יתנהלו העניינים?"

השיחה הסעירה אותי. בדרכי הביתה אני משוחח ארוכות עם חבר ישראלי על כך. "תשכח מהעניין" הוא אומר. "לעשות תערוכה כזאת אין זה אומר לעשות רלטביזציה של השואה. אבל עם אחד כזה אי אפשר לדבר. זה לא עוזר. דרך אגב: לפני עשרים שנה אי אפשר היה להראות תערוכה כזאת בכלל. הזמנים השתנו."

הומור

את הפרויקט האהוב עליי אני עושה ביחד עם אתגר קרת, אחד הסופרים המצחיקים והרציניים ביותר שאני מכיר ובאופן כללי אדם חביב ביותר. אביו שרד את השואה במשך 600 יום בבור באדמה, אימו שרדה את מרד גטו ורשה. כשאנו, צוות הפרויקט, יושבים שוב יחדיו אני מעלה הצעה, כנראה לא טובה במיוחד. כולם מרימים עליי את הקול. לבסוף נעשה שקט. ואז אתגר אומר בפנים שובבות: "ככה זה. אתם הגרמנים משלמים את הכסף. ואנו היהודים בכל זאת צועקים עליכם." "ואם אני גם רוצה לצעוק עליך?" "זהירות" עונה אתגר ומעווה את פניו "אני דור שני. הוריי שורדים." ואז הוא פורץ בצחוק רם. אני מהסס. ו... כן, גם אני צוחק איתו.

נ.ב. : על פי סקר שנעשה לאחרונה ל 70% מקרב הישראלים יש דימוי חיובי על גרמניה. לעומת זאת רק ל 35% מהגרמנים יש דימוי חיובי על ישראל. ערכים אלה לא השתנו כמעט מאז שנות התשעים.