תיאטרון גרד הרטמן – תיאטרון "תקווה"

Gerd Hartmann
Gerd Hartmann | Foto: TheaterstudioKroogIIMoskau

"תקווה", שמו של התיאטרון המשלב, מקורו בשפה העברית ופירושו "תקווה". השנה מופיע התיאטרון הברלינאי לראשונה בארץ. בד בבד הוא מציין 25 לפעילותו. במדיטק חולון יקיימו השחקנים מופע מחול על פי הסונטות של שקספיר המתרגמות מחדש מושגים דוגמת אהבה, געגועים ובגידה ומלוות את השחקנים בהתמודדותם עם תשוקה ועם חלוף הזמן. שוחחנו עם במאי ומנהל התיאטרון גרד הרטמן.  

התיאטרון המשלב "תקווה" קיים מאז שנת 1990 ואתה, מר הרטמן, מנהל אותו משנת 2012. כיצד הגעת לתיאטרון תקווה?

גרד הרטמן: אני מכיר את תיאטרון "תקווה" מרגע היווסדו. אני גם ותיק וגם חדש בתיאטרון. כריסטינה פוגט הקימה את התיאטרון. היכרותי איתה החלה כבר בסוף שנות ה-80 כשעבדנו יחדיו. היא הזמינה אותי להצגה הראשונה. נדהמתי והתרשמתי מאוד מההצגה מכיוון שלא ראיתי מעולם דבר כזה וכך זה החל בשנת 1991. פוגט שאלה אותי אם אוכל לביים הצגה עבור תיאטרון "תקווה". ברגע הראשון לא הייתי בטוח כלל וכלל שאוכל לעשות זאת אך הסכמתי לקפוץ למים הקרים. בשנת 1993 ביימתי את ההצגה הראשונה עבור התיאטרון. מאוחר יותר ביימתי הצגות נוספות בתיאטרון "תקווה" לצד עיסוקיי האחרים. כמו כן ניהלתי במשך שנתיים את התחום הפדגוגי בתיאטרון. בשנת 2012 הייתי למנהל האמנותי של התיאטרון עם ניקול הומל. אין לי רקע טיפולי אלא רק אמנותי. אני בא בעצם מהתיאטרון הרגיל, אך העבודה ב"תקווה" קסמה לי ולכן נשארתי. 

כיצד מתקבל בגרמניה תיאטרון שבו עובדים יחדיו שחקנים בעלי מוגבלויות וללא מוגבלויות?

זו שאלה קשה מאוד. נראה לי שמצד אחד תיאטראות כאלה זוכים להערכה רבה. הדבר בא לידי ביטוי למשל לפני שלוש שנים כאשר ההצגה שביים הכוריאוגרף ג'רום בל עם תיאטרון הורה – קבוצה של שחקנים מאותגרים מנטלית - הוזמנה למפגש התיאטרון הברלינאי השנתי. אני מוכרח להודות שהדבר עורר דיון סוער. ואז זכתה יוליה הויסרמן, אחת השחקניות, בפרס אלפרד קר במסגרת מפגש התיאטרון הברלינאי וזה כמובן דבר מדהים. מדהים ששחקנית בעלת מוגבלויות, שחקנית מאותגרת מנטלית, זוכה בפרס יוקרתי כל כך. אם כן, תיאטראות שבהם שחקנים בעלי מוגבלויות, תיאטראות משלבים, כבר שייכים לסצנת התרבות בגרמניה. התיאטרון מממן את עצמו כמעט לחלוטין. אנו רואים בתיאטרון חֵלֶק – שונה אמנם אך אינטגרלי - מסצנת התיאטרון החופשית והרגילה ואיננו מבקשים לעצמנו מעמד מיוחד. יש לנו זכויות שוות כמו לתיאטראות האחרים.

אם משהו שאנו עושים אינו מוצא חן בעיני חבר השופטים, איננו מקבלים תקציבים ואם זה מוצא חן בעיניהם, אנו מקבלים כסף. בעניין זה איננו זוכים ליחס מועדף. בתיאטרון "תקווה" אנו עובדים עם שחקנים מעולים. ניסיוננו בשנים האחרונות מעיד כי השחקנים מגיעים אלינו ולא להפך. הם מעוניינים עד מאוד לעבוד איתנו ולחוות חוויות חדשות. היבט אחר הוא הקהל ושם אני רואה קשיים. כמובן שיש לנו קהל קבוע, אך זו עבודה קשה לשכנע אנשים חדשים בכלל להגיע אלינו. עדיין קיימת התחושה בקרב חלקים רבים באוכלוסייה שצפייה בתיאטרון משלב או מכיל היא יותר חוויה סוציאלית ופחות חוויה תיאטרלית גרידא. יש צורך לשכנע את האנשים כי הצגות אצלנו יכולות להיות טובות יותר או פחות, כמו בכל תיאטרון אחר.  

כיצד החל שיתוף הפעולה עם רוני פינקוביץ' (המנהל האמנותי של תיאטרון המדיטק חולון) ועם "נא לגעת" (תיאטרון בתל אביב, שעובד עם אנשים חירשים ועיוורים)?

וולף אירו ואני עבדנו יחדיו במוסקבה. ואז וולף אירו הגיע לתל אביב ופגש את רוני פינקוביץ'. לתיאטרון המדיטק יש מסגרת ייחודית לילדים עם אוטיזם. זו אינה תכנית אמנותית אלא מסגרת של "תיאטרון ידידותי לילדים עם אוטיזם". הילדים רשאים לזוז וללכת בזמן ההצגה ויש גם חדר מנוחה. מכון גתה הזמין את רוני פינקוביץ' ואת רעייתו לשהות שבוע בברלין ולבקר בתיאטרון "תקווה". יש לנו מכון הכשרה בתיאטרון, שם השחקנים שלנו לומדים משחק. ובמשך שבוע שלם חוו פינקוביץ' ורעייתו את התכנית הרגילה שלנו. הייתה זו חוויה ייחודית עבורו ולכן הוא חשב על הרעיון להזמין אותנו להופיע בתיאטרון שלו. הוא גם יזם את הקשר עם מרכז "נא לגעת", שם נציע סדנאות. זה הסיפור של המפגש בינינו.

ב"ארור הלב" מתורגמות הסונטות של שקספיר למופע מחול. כיצד אפשר לאפיין את העבודה עם השחקנים והצוות 

נקודת המוצא הייתה טקסטים של שקספיר. בשנת 2011, השנה שבה חגגנו 20 שנה להיווסדו של התיאטרון, ביימנו את "חלום ליל קיץ". בהזדמנות זו ראינו כי השחקנים שלנו בעלי המוגבלויות רצו מאוד לעסוק בטקסטים המורכבים מאוד עבורם. בשל כך ניסיתי ב"ארור הלב" לצעוד עוד צעד אחד קדימה באמצעות הסונטות של שקספיר. מצד אחד מדובר בהתמודדות עם שפה מורכבת מאוד, שתיאטרון "תקווה" מיישם בחספוס מכוון. מצד שני הסונטות הללו טומנות בחובן קשת רחבה של נושאים אוניברסאליים: אהבה, תשוקה, תאווה, פרידה, געגועים, הזדקנות, חלוף הימים. אכן קשת רחבה של נושאים שהתקרבנו אליהם. וכך נוצר המיזם כולו. שירים שאנו מצטטים ומיצגי וידאו, שבהם נראים אברי גוף ופרטי גוף מעלים את השאלות: מהי תשוקה? האם זאת האוזן, האם זה האף? או אולי העין? האלמנטים האלה מתמודדים עם הדברים האלה. המחול והתנועה הם חלק מהמופע.