בריחה והגירה וזו הסיבה לכך שבחרתי לשתף אתכם במחשבותיי

הפעם אין לי עבורכם תמונה של שמש-ים-וחיוכים מתל אביב. הסיבה לכך היא שבביקורי האחרון בעיר צללתי עמוק אל תוך סוגיית הפליטים בישראל. עמוק מאוד. במסגרת תוכנית החילופין בין הארגון הברלינאי Migration Hub Network והיוזמה התל אביבית Microfy מיקרופיי המסייעת למהגרים, הזדמן לי להיות חלק ממסע מרתק ולהתוודע לישראל מנקודת מבט שלא הכרתי עד כה.

לאחר שאכלנו ארוחת צהריים מסורתית וטעימה ב- Kuchinate – קולקטיב של נשים מהגרות מאפריקה , המשכנו אל מרכז נשות הקהילה האריתראית / ማ’እከል ደቂ-ኣንስትዮ ኤርትራውያን , שם פגשנו את הלן מאריתריאה ואת אדם מדארפור. אדם הוא סופר אשר כותב על זיכרונותיו מהמולדת שממנה נאלץ לברוח. הוא אדם עדין ומאופק מאוד שנחשב למנהיג הקהילה, והוא מספר לנו כיצד שוב נתפס לאחרונה על ידי המשטרה והיה עצור במשך שבוע ללא כל סיבה. הלן מספרת לנו על עבודתה כמנהלת במרכז לנשים ועל קשיי המימון שאיתם היא מתמודדת כדי שמקום המקלט החשוב הזה לנשים אריתראיות ימשיך להתקיים.

זה אחד מאותם רגעים שלעולם לא אשכח.

לאחר מכן, פעילת זכויות האדם פאדומו (בעצמה פליטה אשר מתגוררת בברלין) מציגה את עצמה ושואלת את הלן באופן מלא אמפתיה אם היא מכירה מקרים של זנות, לאור העובדה שנשים שהן אימהות מוכנות לעשות הכל כדי לפרנס את ילדיהן. הלן מנסה לענות על השאלה, אך פורצת בבכי. בחדר משתררת דממה. פאדומו ממהרת אליה, מחבקת ומנחמת אותה. דמעות מציפות את עיניי, וגם את עיניהם של שאר הנוכחים בחדר. איש לא מעז להפר את השקט. ברור לכולנו שמתרחש כאן משהו שקשה להבין או לתאר במילים. לעולם לא אוכל לשים את עצמי בנעליהן של הנשים הללו, ובכל זאת הסיטואציה מרגשת אותי מאוד. זה אחד מאותם רגעים שלעולם לא אשכח. אני מרגיש חוסר אונים מוחלט, כאילו אני בחלום שבו אני נופל מבלי לדעת מתי תגיע ההתנגשות. ולמרות זאת, זה לא חלום. אני יושב בדרום תל אביב, במרכז קהילתי של נשים אריתראיות, וזו שנת 2016. מולי יושבים אנשים בשר ושם – כמוני וכמוכם. אנשים שיכולים לחוש את אותם רגשות, כמו פחד, אהבה ותקווה.

לפתע ממלאת אותי תחושת בושה. אני מתבייש בכך שאני "לבן", ושהמוצא שלי הופך אותי לבעל "זכויות יתר". כנראה שפשוט היה לי "מזל" להיוולד בגרמניה ולהחזיק בדרכון שמעניק לי חופש תנועה מוחלט, ושאנשים רבים בימים אלו היו מוכנים למסור את נפשם עבורו. מעולם לא הייתי עד לפני כן לחוסר צדק בצורה כה ברוטלית, מוחשית וישירה, כמו באותו חדר קטן ומלא משמעות, אשר מעלה בי עכשיו כל כך הרבה שאלות, קטנות וגדולות כאחד.

הלן ואדם הם מנהיגים קהילתיים. הם מסייעים לעמיתיהם במגעים שלהם עם הרשויות ובקשיים הבירוקרטיים שאיתם הם מתמודדים, ומעניקים להם אוזן קשבת. הם מקריבים את עצמם למען רווחת הקהילות שלהם, ונתקלים מדי יום בסיפורי חיים שאת חלקם הם חוו בעצמם בתור פליטים.

שני האנשים הללו הם גיבורים, שכן הם מעניקים תקווה לקהילות שלהם ויש להם עוצמה פנימית אשר מעוררת השתאות לאור התנאים המאתגרים שאיתם הם מתמודדים, בעיקר כשחושבים על העובדה שלהלן ולאדם – כמו לכל שאר חברי הקהילות שלהם – אין שום מעמד. הם מחזיקים אך ורק באישור שהייה שאותו הם צריכים לחדש כל חודשיים בהליך ממושך ומורט עצבים. אין להם אישור עבודה, מעמד או זכויות כלשהן, גם כאשר הילדים שלהם נולדים בישראל. לכך מתלווים הפחד המתמיד מפני מעצר שרירותי (במתקן המעצר הידוע לשמצה "חולות"), אי-הוודאות בצל סכנת הגירוש, אפליה יומיומית וניצול בשוק העבודה ככוח עבודה זול.

ממה בדיוק אנחנו פוחדים?

בדרך חזרה להוסטל עולות בראשי אינספור מחשבות. אני עדיין מרגיש חסר אונים, קטן וחסר ישע. מה אני, בתור אינדיבידואל, יכול לעשות על מנת שאנשים כמו הלן, אדם, 42,000 מבקשי המקלט בישראל ו-60 מיליון בני האדם שמחפשים היום אחר עתיד שלוו ברחבי העולם, יוכלו למצוא את מקומם ולא יצטרכו להרגיש כמו נטע זר ומסיגי גבול?

מדוע ממשלת ישראל לא מחוקקת חוקים שמכירים באדם, בהלן ובחבריהם כפליטים, שמספקים להם ביטוח בריאות, שפותחים עבורם צוהר להצלחה בעתיד ומעניקים להם זכויות תעסוקה אנושיות, שהיו צריכות להיות שלהם כבר מזמן? ממה בדיוק פוחדת הממשלה? גם כאשר הם לא "פליטי מלחמה", כפי שטוענת הממשלה לעתים קרובות, לאף אדם לא מגיע להיות חשוף לדיכוי שכזה. מדוע הממשלה מייצרת בפעולותיה את אי-הצדק הזה שבקושי ניתן לשאת אותו? האם ישראל עצמה לא נבנתה גם על ידי פליטים?

ההיצמדות לאידיאולוגיה של מדינה יהודית לחלוטין, אשר בפועל איננה כזו לאור העובדה ש-20% מאוכלוסייתה הם מוסלמים, כבר לא מתאימה לשנת 2016. לא כאשר אנו יודעים על כל מה שמתרחש בעולם, ולא כאשר היא מובילה לדיכוי והדרה של אנשים, ומונעת מהם את האפשרות להתקדם בחיים על ידי רכישת השכלה, כמו במקרה של טאג', שאותו הכרנו במהלך הביקור. טאג', שהגיע לישראל בתור פליט מסודן, נאלץ לוותר על ההזדמנות ללמוד באנגליה משום שהמעמד שלו לא מאפשר לו לנסוע לשם.

אנחנו יושבים בארוחת שבת בהוסטל. אני מסתכל מסביב ומבין שהגעתי לישראל עם אנשים שהם בעצמם גיבורים. לצדם קיימות יוזמות כמו Start with a Friend, Bantabaa e.V., Migration Hub Network, Kiron Open Higher Education, Refugee Academy, Refugee Law Clinic Berlin, Über den Tellerrand kochen, Give Something Back To Berlin אלה אנשים שפועלים יום יום ועם אנרגיה בלתי נדלית למען צדק עבור אלה שזה מקרוב באו, ואשר מסייעים להם בראשית דרכם במולדת החדשה. אני מלא הערצה אליהם, ואסיר תודה על כך שהייתה לי ההזדמנות לקחת חלק בחילופין החד פעמיים הללו.

לסיום שאלנו את הלן אם יש לה משאלה כלשהי. לצד התקווה למקורות מימון חדשים שיאפשרו למרכז שלה להמשיך ולהתקיים, היא הוסיפה שהיא מייחלת לכך שהעולם יידע מה מצבם של הפליטים בישראל.

ולפתע היה לי ברור מה אני, כאינדיבידואל, יכול לעשות: האפשרות להחליף נקודות מבט גרמה לי להבין שמוטלת עליי האחריות להמשיך וללכת בעולם עם חושים מחודדים, להתבונן ולראות היכן אנשים נאבקים למען זכותם הבסיסית לחיות חיים אשר הולמים את כבוד האדם. וזו הסיבה לכך שבחרתי לשתף אתכם במחשבותיי.

אני חש ענווה ומרגיש אסיר

תודה על כךשקיימים אנשים כמו הלן ואדם, לצד יוזמות כמו אלה שהזכרתי, שלא מפסיקים להיאבק. ולקוות.