בריחה והגירה על הזכות לתקווה

פליקס היידנרייך
פרטי

אפשר שהמושג הזכות לתקווה יישמע תחילה תמוה. חנה ארנדט הציגה את התיזה הנודעת שיש למעשה רק זכות אחת ויחידה והיא הזכות לזכויות. באמצעות אותה תיזה ביקשה חנה ארנדט להצביע על שטח מת בשיח האוניברסלי בנושא זכויות אדם.

אפשר שהמושג הזכות לתקווה יישמע תחילה תמוה. חנה ארנדט הציגה את התיזה הנודעת שיש למעשה רק זכות אחת ויחידה והיא הזכות לזכויות. באמצעות אותה תיזה ביקשה חנה ארנדט להצביע על שטח מת בשיח האוניברסלי בנושא זכויות אדם.

זכויות אדם, על פי ארנדט, אינם אלא הבטחת שווא, כל עוד לא זכו להגנה של כוח ממשי. על פי רוב, מדינות הלאום מגוננות על אזרחי ואזרחיות המדינה ויש באפשרותן להופיע כערבות לאותן זכויות. ומכאן שעל פי ארנדט זכויות אדם בסיסיות מעוגנות בזכות לאזרחות; השייכות הבסיסית מקנה את הרשות לתבוע עוד זכויות. אצל ארנדט הניתוח של מערכת היחסים המורכבת שבין אזרחות וזכויות אדם מתבצע על רקע הניסיון שדווקא מדינות לאום יכולות לפגוע באופן בסיסי בזכויות אדם. ואולם, מסיבות שונות ומובנות בישראל- הרבה פחות בגרמניה, חנה ארנדט היא אישה שנויה במחלוקת. ועם זאת יש מקום להמשיך ולעסוק במחשבה שלה בדבר הפרשנות הפוליטית של זכויות אדם. ברוח זו, הניסיון לחשוב על זכות לתקווה/לקוות מהווה ניסיון אינטואיטיבי בסיסי להמשיך ולפתח את רעיונה של ארנדט.

את העובדה שהנוסח נראה לנו מוזר אפשר להסביר באופן היסטורי. אנחנו מכירים שלל רב של זכויות אדם גם בקידוד בינלאומי: הזכות לחיים ולביטחון (שלמות הגוף), זכות הקניין האישי, חופש הדיבור, השוויון בין המינים. ואפילו לזכויות יסוד משניות לכאורה כמו למשל חופש העיסוק יכולות להיות השלכות מעשיות – כמו למשל באמנת זכויות האדם של האיחוד האירופי. בניגוד לזכויות ההגנה הממשיות האמורות להקנות לנו ביטחון מפני אפוטרופסות של המדינה או יחס אי שוויוני, הזכות לתקווה – נראית לנו על פניה כסוגיה שאינה במקומה וזאת למרות שהנושא מועלה שוב ושוב בשיח הפוליטי: דוגמה לכך מצאנו במסעי הבחירות של הנשיא אובמה. ואולם בהתאם להבנה הליברלית, תוכנן של התקוות שלנו הוא העניין האישי של כל אחד ואחת מאתנו.

אפשר לייחל לבריאות ואריכות ימים, לקוות להצלחות בספורט, להארה רוחנית, או להיות חדורי תקווה שילדינו יזכו לכל טוב. אך בהתאם לדעה הרווחת, מדינת חוק ליברלית צריכה רק להיות אחראית לכך, שהיא לא תערום קשיים או תשים מחסומים למימושן של התקוות. התקוות, או הצלחתן של אלה – הן עניין אישי. ומה הסיבה לכך?

ממתי התקוות שלנו הן עניין אישי?


היום, כאשר אנחנו מדברים על תקווה – וכך זה על כל פנים במרחב הדובר גרמנית – אנחנו על פי רוב נעים במישור הדתי. כשקנט ניסח את השאלה "מה מותר לי לקוות?" הוא התייחס לנושא האלוהות והסוגיה בדבר החיים לאחר המוות. והכוונה הייתה: האם מותר לי לקוות שיש אלוהים? האם מותר לי לקוות לחיים לאחר המוות? האם מותר לי לקוות לצדק אלוהי אולטימטיבי, שיסלק את העוולות הארציות ויתקן דרכי עולם? היום אנחנו מדמיינים לעצמנו את הצדק השליט בעולם הבא, את בית הדין של מעלה והבטחת הגאולה בעיקר לנוכח ההשלכות הרות הגורל והאסונות שאנו עדים להן בעולמנו. לא אחת מבצעים עוול וטרור בשמו של הצדק האלוהי. ההפרטה, הפשטת האצטלה הפוליטית מאותן שאלות, היא ככל הנראה המענה ההגיוני. ההפרטה של התקווה המטפיסית מלווה את ריבוי התקוות בעולם הזה: בחברות פלורליסטיות מותר לכל אחד לטפח את התקווה הפרטית, האישית ביותר, ואפילו היא יוצאת דופן, מוזרה וגובלת בטירוף. ומזווית ראייה זו, דווקא השוני והגיוון מאפשרים חיים סבירים במרחב הצר. רק משום שאנחנו האזרחיות והאזרחים בעלי שלל התקוות השונות זו מזו סרים מדרכו של האחר, אנחנו יכולים לחיות זה לצד זה מבלי להיות מחויבים לחיות יחד. אם נמנע מטיפוח תקוות משותפות נוכל למנוע את ההסלמה בתחרות על כמות מצומצמת של סחורות. ועוד: האם מה שאפיין את התנועות הטוטליטריות של המאה ה-20 לא היו ההבטחה לתקוות משותפות וההלאמה של אלה?

ההפרטה העקבית של התקוות הייתה אם כן תשובה נבונה על סכנות מוחשיות. את תוצאותיה אנו מוצאים בכל מקום שבו תעשייה שלמה של מאמני-מוטיבציה, מבטיחים צמיחה של התקוות האישיות. את הצד האפל של אותה מגמה אפשר לראות בעובדה, שחסרי התקוות נאלצים לראות במצבם, דבר מה אינדיבידואלי, בעיה אישית לחלוטין.

אבל האם ההפרטה של התקוות היא תפישה מתקבלת על הדעת?


ודווקא אירופה, למעט אולי יוצאי דופן כמו נורבגיה ודנמרק, מאופיינת על ידי חסך מקיף של תקווה. ובייחוד גרמניה וצרפת בולטות כמדינות שתושביהן מגלים מידה רבה של פסימיות. לא רק הסקרים מצביעים על כך שבגרמניה למשל 55% מן האוכלוסייה צופים לעתיד גרוע. יש גם אווירה שמשדרים רבי מכר המתארים את החורבן ומנתחים אותו. בצרפת נולדה סוגה ספרותית חדשה זו המכונה déclinisme.

לתרחישים הקודרים יש כמובן סיבות טובות. שלא כמו בישראל, פיגועי הטרור בגרמניה ובצרפת הם תופעות חדשות. החברות האירופאיות אינן יודעות מהי תגובה מידתית, ומתנודדות בין היסטריה, הרגעה ופיוס. לאלה מצטרפות המגמות הגלובליות הגדולות הזורעות אי ביטחון בחברות הביניים האירופיות: גלובליזציה, הגירה, תקשוב. ומזה זמן רב, השינוי באקלים מסתמן יותר ויותר כאיום מוחשי. בשעה שדנמרק מגיבה בשאפתנות ובבטחה (קופנהגן הייתה למודל הגלובלי), אין בצרפת או בגרמניה תכנית קוהרנטית לחברה בתר פחמנית. אי הוודאות שנוצרת כתוצאה מן המצב הנוכחי משתקפת בבירור בהשוואה הבין-דורית. הצעירים כבר אינם יכולים לרכוש לעצמם דירה, שכן מחירי הנדל"ן מרקיעי שחקים ושוק העבודה מאופיין על ידי חוסר ודאות.

ייתכן שההתדרדרות של מעמד הביניים אינו משתקפת במספרים, ועל זה מצביעים שוב ושוב המבקרים של תיאוריית ההתדרדרות: נתונים סטטיסטיים השוואתיים מצביעים על כך שהמצב הממוצע של הגרמנים טוב. אבל התקוות מפוזרות בצורה לא שוויונית. כאשר רק למעטים מאוד יש סיבות טובות לצפות באופטימיות לעבר העתיד, שכן הם יכולים להתבונן בנחת בהונם הצומח מעצמו, על כל האחרים נגזר לראות את התקוות שלהם נשחקות באופן שיטתי. רק מעטים יכולים לטעון: Time is on my side כמו שהיו ה-Rolling Stones אומרים. אבל רבים מאוד מרגישים שהם אינם מסוגלים להתמודד עם המבנה, שהם במרוץ עכברים כמו שאומרים בגרמנית. הם יודעים שעליהם להילחם אך הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. הסוציולג הרטמוט רוזה תיאר מצב זה בעצמה רבה.

לשיעור הילודה הנמוך ביותר בגרמניה לא מעט סיבות: אחת מהן היא ודאי העובדה שבשביל ילדים צריך אמון ובטחון. בקרב רבים הצטמצמה התקווה והם רק מייחלים לכך שהפסדי הרווחה והקשיים שאינם בני אומדן לא יפגעו בילדיהם פגיעה קשה, שממנה הם חוששים. למיעוט הילדים השפעה עמוקה על החברה: לא אחת אנו רואים בגרמניה שתי סבתות ושני סבים המלווים רק נכד אחד. אבל כל האתגרים שנמנו, כך לדברי התזה, הם אתגרים קיבוציים, ועל כן יהיה זה שגוי להכריז על תקווה, אופטימיות או אפילו אמון מפוכח כעל פרויקט פרטי גרידא, שיהיה באחריותם של כל אחת ואחד.

יש לפעול למען השבת ההבנה הפוליטית של התקווה – למרות הקולקטיביזציה הטוטליטרית של התקווה שחווינו במאה ה-20.

הזכות לתקווה עשויה לתרום לא רק למניעת חלוקת הון שערורייתית ואי שוויונית, כי אם גם להעלות לדיון את נושא החלוקה האי-שוויונית של התקווה. ואז יסתבר שיש מרחבי תמרון, שיש לנו אפשרות לבחור איך אנחנו רוצים לחלק את האופטימיות. אם האזרחיות והאזרחים יצאו מנקודת הנחה שיש להם זכות לתקווה, ייתכן שיחדדו את מבטם גם על מוסדות והליכים המקנים אופטימיות או לחלופין מקצצים אותה. דוגמה לכך יכול לשמש הבנק האירופי המרכזי ומדיניות הריבית שלו. ריבית אפס הנהוגה היום, הורסת את האופטימיות של החוסכים המבקשים להגן על סכומים קטנים מפני אינפלציה; בה בעת היא מאפשר לבעלי ההון, לקחת הלוואות, כמעט ללא עלות, כדי לבצע השקעות ענק. ואפילו החלטה לכאורה שולית כמו זו בדבר 'ריבית פריים' יכולה לתרום לחלוקת אופטימיות אי-שוויונית.

מערכת בתי הספר בצרפת יכולה גם היא לשמש דוגמה לחלוקת אופטימיות אי שוויונית בשלב מוקדם ביותר: הגימנסיה הנכונה ברובע החמישי בפריז סוללת את הדרך ללימודי יחסים בינלאומיים ב-ENS (Ecole Normal supérieur), או מתישהו אולי ל -ENA (Ecole National d’Administration ). אולי כדאי לבדוק מהי מידת התסכול שהמערכת משדרת כבר בשלב מוקדם לכל אלה שבשבילם המרוץ אבוד מראש?
עלינו לדעת שבנושא חלוקת התקווה והאמון לא מדובר רק, ואפילו לא בעיקר על חלוקת משאבים. מדינת רווחה פטרנליסטית יכולה לחלק בו זמנית כסף וחוסר תקווה. ולהפך, אפשר לטפח תקווה עם מעט כסף, למשל כסטודנטים או סטודנטיות.

בסתיו 2015 כשמאות אלפים עשו את דרכם לגרמניה, אפשר היה להבחין בבירור בהבדל. ברוב המקרים הגיעו הפליטים והמהגרים כשעין הפרוטה מצויה בכיסם. למעשה היו חסרי כול – אבל הם האמינו שמכאן ואילך הדרך למעלה פתוחה עבורם. האם ייתכן שחלק מן התרעומת של הגרמנים כלפי הזרים שהגיעו ניזונה מן האופטימיות של אלה? בגרמנים רבים קננה התחושה שהזמן ניצב לצדם של האחרים, בשעה שהם ראו את עצמם כאילו אבד עליהם כלח. היבט שאינו עושה את 'שנאת הזרים' לפחות דוחה. ואולם הוא משנה את ההתייחסות לשאלה, מה דרוש על מנת להילחם באותה שנאה.מה היה קורה אילו היינו יוצאים מתוך הנחה שקיימת זכות לתקווה?

ראשית, היבט זה היה מכיל את התזה, בדבר איסור מתן אופי רשמי לזכויות יסוד, וחובה ליצוק בהן תוכן. או בקצרה, לא מדובר רק בזכויות הגנה ליברליות האמורות להגן על האזרח מפני המדינה, אלא גם בזכויות השיתוף הרפובליקניות. זכות התקווה אינה זכות שאנו, בדומה לילדים, באים לתבוע ממדינה פטרנליסטית, אלה מחויבות: מחויבות ליטול חלק בהתפתחות תקוות שיתופיות ובתרחישים חיוביים ממשיים.

הזכות לתקווה אינה דבר מה שאליטות פוליטיות כנציגות ציבור אמורות להקנות לאחרים, אלא זכות שאנחנו כקהילה של האזרחיות והאזרחים חייבים האחד לשני. וזה מחייב אותנו להבהיר במפורש באיזה עתיד אנחנו רוצים לחיות – ומה אנחנו מוכנים לעשות למען זה. עם זכות הבחירה אנו רוכשים את החובה המוסרית לבחור. עם הזכות לקוות, אנו כאזרחים ואזרחיות, במובן החזק והחיובי, היינו מרגישים אחראיות, לא רק לביטחון ולאימון האישי. ואז, את מקומה של החרדה – מכשיר אינסטרומנטלי פופוליסטי, יוכל לתפוס משהו שנשמע מעט נאיבי בעידן של ספקנות בקדמה, חזון חיובי של העתיד. נכון את הזכות לתקווה אי אפשר לתבוע כמו למשל את זכות חופש העיסוק. ולמרות זאת עשויה המחשבה עליה לקדם ולפרוס את השפעתה.

"הזכות לתקווה" חוזרת להרצאה שנשא הפילוסוף פליקס היידנרייך במסגרת "לילה של פילוסופיה" הגרמני-צרפתי שהתקיים בחודש מאי. גם בשנה הבאה תהיה לנו הזדמנות נוספת לדבר לאורך לילה שלם על הדברים החשובים באמת בחיים. המועד לכך כבר נקבע: בתאריך 25.5.2017 יתקיים האירוע הבא של "לילה של פילוסופיה"!