דומיניק גרף עם הגב לקיר

הבוקר הרטוב כבר הפציע כאשר השוטר ליווה את רעייתו של מזכיר המדינה לחדרה. אך בראשם היה זה עדיין לילה. הם רקדו, דיברו ושתו, ותוך כדי כך היא שכחה מה השעה, והוא שכח את כללי השירות. הם עמדו מול דלת החדר, והוא לא ידע אם הוא רשאי לנשקה כעת. היא לא ביקשה את רשותו כאשר פתחה את רוכסן מכנסיו ושלחה את ידה בין רגליו. וכשנאלץ להישען על הקיר, מבלי שהצליח להחניק אנחה, היא חייכה ותו לא. מדוע היא עשתה זאת, הוא שאל, לאחר שהצליח להסדיר את נשימתו. היא ענתה: "אני רוצה שיישאר לך ממני זיכרון טוב".   

כך מתחיל לו סיפור אהבה סוער בסרט המתח הגרמני "המנצחים" (Die Sieger). ולמרות שהבמאי דומיניק גראף חוזר וטוען שהדמויות, הפרטים והדיאלוגים בסרטיו עומדים בפני עצמם, בכל זאת מסתתר בסצנה הקצרה הזו עיקרון הפעולה השלם שלו.

גראף, 42, לוקח בחשבון את המציאות הגרמנית ויודע שלא ימצא כאן גיבורי קולנוע אמריקאים או שוטרים קשוחים, רק עובדי ציבור קורקטיים, ולמרות זאת הוא מוציא מהם את המיטב. בנוסף, גראף מרשה לעצמו למלא את הסצנות בריגושים מסוכנים, מעין זיכרון מאותם זמנים שבהם הסרטים הגרמניים עדיין הסעירו והלהיבו את הקהל. בכל מקרה, גראף נלחם נגד השכחה, גם אם פירוש הדבר הוא לפרוץ את כל הגבולות.

גראף לא יצר הרבה סרטים מאז שזכה בשנת 1979 בפרס הקולנוע הבווארי על סרט הגמר שביים במסגרת לימודי הקולנוע. חמש שנים חלפו מאז שהקומדיה המשעשעת שלו "נמר, אריה, פנתר" הוקרנה בבתי הקולנוע בגרמניה, ושבע שנים מאז שביים את המותחן "החתול". בין לבין התמקד גראף בפרויקטים טלוויזיוניים, כמו הסדרות "הסוכן", "מורלוק ו"זירת הפשע" (Tatort), אך הדבר לא נובע מכך שאזלו לו הרעיונות. למרבה הצער, המרדף אחר תקציב עבור יצירת סרטים עלילתיים בגרמניה היא משימה הרבה יותר מורכבת מאשר עבודת בימוי ועריכה.

12 מיליון מארק עלתה הפקת הסרט "המנצחים" (Die Sieger), ההפקה הגרמנית היקרה ביותר מאז "בית הרוחות". וכשחברת ההפקה הודיעה, מספר שבועות לאחר אירוע הירי בבאד קליינן, שמותחן זה מספר על צוות משטרתי למשימות מיוחדות ושהקרב המכריע מתרחש בהרים המתנשאים מעל העיירה מיטנוואלד, הגיעו למקום כל כך הרבה עיתונאים שביקשו לצפות בצילומים, כאילו דומיניק גראף בעצמו מתנשא גבוה מעל הממוצע הגרמני, ממש כמו רכס הקרוונדל מעל לעמקים בבוואריה.

עובדה זו כנראה נכונה, אך יש לכך קשר מועט בלבד לעלות של סרטו החדש או לנפיצות הפוליטית שלו. קודם כל, התקציב של גראף לא היה מספיק בהוליווד אפילו לתשלום משכורות לשחקנים. ושנית, הטענה המובעת בתסריט, שהיחידות המשטרתיות המיוחדות טייחו את השגיאות שעשו בשירותם של פוליטיקאים מושחתים, הייתה יכולה לעורר שערורייה רק אם הסרט היה נוקב בכמה שמות מפורשים. 

עובדה זו נובעת בעיקר מהמבט שבאמצעותו מתבונן גראף בנסיבות החיים הגרמניות, אותו מבט מדויק ולעתים אף חסר רחמים, שלא נרתע מתחושת מחנק וייאוש ושלא רק מצלם את הסביבה הגרמנית, אלא גם משתמש בה כחומר גלם עבור יצירת סיפורים בדיוניים. זהו מבט שאינו זקוק לפורמט בינלאומי כדי להציג את זירות ההתרחשות שלו או לספר את סיפורם של אנשים בעלי מיתוסים מושאלים ועמדות גנובות.

כך, למשל, גיבור סרטו של גראף נקרא קרל סימון (אותו מגלם השחקן הרברט קנאופ). סימון אינו אדם קשה או נחמד במיוחד. הוא אוהב את אשתו, מפנק את ילדיו, ובכל זאת מבקש להימלט בכל הזדמנות מעולמו הקטן והצר. במסגרת שירותו במשטרה למד כיצד לירות ולהכות, אך למרות זאת הוא מתקשה להתבונן ללא רתע בפניו של יריב. וכאשר העניינים הופכים רציניים ומסוכנים, הוא מחפש קודם כל אחר היגיון ונתקף הססנות.

המצלמה היא זו שמספקת "אקשן" ברצף האירועים הברוטלי, וחיתוך הצילום הוא הדבר היחיד שמאיץ את הקצב. הגיבור, לעומת זאת, נרתע מהמכות שהוא עצמו מנחית על יריביו, ונראה כי הוא חושש מאצבעו שלו המונחת על ההדק. לגיבור זה אין שום דבר במשותף עם עמיתיו הקולנועיים מארצות הברית, אשר ברגעים כאלה יוצקים משמעות לקיומם, תוך שהם שומרים אמונים למוטו "האופי מתגלה דרך המעשה". כשקרל, לעומת זאת, מחזיק בידו אקדח, אין גרמני ממנו לעומת שאר הגיבורים.

ה"מפיסטו" שלו נקרא היינץ שפר (אותו מגלם הנס ז'אניקה), שהיה פעם עמיתו וחברו הטוב ביותר של קרל. אך אז שפר הכה למוות את תינוקו שזה אך נולד, משום שלא היה מסוגל לשאת את נכותו. הגופה המרקיבה שנפלטה זמן קצר לאחר מכן אל גדת נהר הריין זוהתה מעל לכל ספק כגופתו של שפר.

עם זאת, במהלך מבצע שמשתבש מזהה קרל אל פניו של שפר. מסתבר שהרוצח הערים על אשתו וחבריו ושרד את הלווייתו שלו, רק כדי לצוץ מחדש כחבר בארגון פשיעה. כמו ד"ר מבוזה או ד"ר קליגרי בשעתם, גם שפר הוא כפיל של עצמו ובה בעת בן דמותו של אח תאום מרושע: הוא עושה את כל הדברים המפתים והאסורים שקרל סימון תמיד נרתע מלעשות בעצמו.

לאחר שקרל מרחרח מעט, הוא מגלה ששפר עובד כמודיע משטרתי ומשמש כצינור להעברת כספים עבור פוליטיקאים מושחתים. עם זאת, הממונים על קרל מכחישים זאת, משקרים ומטייחים. נראה שרק מזכיר המדינה דסאול (תומס שוקה) מגלה נכונות לחקור את העניין. כאשר השקרים כבר לא מועילים, קרל מושעה מהשירות יחד עם כל חבריו ליחידה. שפר, אשר נדחק לפינה, חוטף את מזכיר המדינה ודורש כמה מיליונים תמורת שחרורו כדי שיוכל לברוח למדינה רחוקה ובטוחה.

אך קרל וחבריו עוקבים אחר אשתו של דסאול אשר אמורה להעביר את הכסף, החל מהכביש המהיר לבוואריה, דרך מרכז העיר מינכן ומשם אל האלפים. קרל עושה טעויות משום שהוא נותן לרגשותיו לבלבל אותו. הוא אוהב את האישה, והדבר מעוור לפעמים את עיניו. הוא לא רוצה להרוג את חברו לשעבר, רק להתעמת איתו פנים אל פנים, לכן הוא אף פעם לא הראשון לירות. וכאשר הוא סוף סוף מגיע מספיק קרוב לשפר כדי לשמוע אותו, ליריבו יש כדור בבטן והוא גוסס. גם בן הערובה מת, וכמה מחבריו של קרל נותרים מאחור.

הגיבור הוא אדם עצוב ומסוכסך. גם חבריו לא נמצאים במצב יותר טוב משלו. הם התגייסו ליחידה מיוחדת משום שזו הייתה האפשרות היחידה שלהם להימלט מחייהם הקטנים, אך התפקיד מציע להם רק ריק ושעמום רב, בעוד שלשעות נוספות יכולה להיות תוצאה קטלנית. הדבר שממנו הם חוששים יותר מכל הוא חזרה לשירות רגיל, אך גם במקום שבו הם נמצאים הם לא מגיעים רחוק. הם קוראים לעצמם "מנצחים", אך בעצם מאמינים שהם מפסידנים. הם נופלים במלכודת מבלי שיוכלו למלט את עצמם ממנה באמצעות ירי באקדחיהם. בסתר ליבם הם מקנאים בעמיתם לשעבר, שסיכן הכל לפני שאיבד הכל.

זהו עולמם של השוטרים, כפי שמציגים אותו גראף והתסריטאי גינטר שוטר, אשר נעזרו בשני יועצים מומחים בשלב הכתיבה והתסריט. את גראף ושוטר פחות מעניינים הניסים והנפלאות שתמיד קורים בסרטי השוטרים האמריקאים כשהמציאות מאיימת לסגור על הגיבור. רק אצל הנשים יש משהו פלאי בסרטיו של גראף. קטיה פלינט זהובת השיער (שמשחקת את אשתו של הפוליטיקאי) עוברת חולפת לה לאורך הסרט, כאילו הגיעה מעולם אחר: עולם שקיים רק בחלומותיהם של הגברים.

זה הדבר שדומיניק גראף מסוגל לעשות הרבה יותר טוב מאשר מרבית עמיתיו הגרמנים: אמנם הוא רוחש כבוד למציאות ואינו מבקש ליפות את העובדות, אך בה בעת הוא רואה וממחיז את נופי המיתוס והחלום, משום שהוא יודע שאילו היה מציג רק את המציאות שבה שרויים גיבוריו, ללא הכמיהה והאשליה, היה חסר בהם משהו.

גראף מצלם בצורה ריאליסטית מדי, כאילו שהוא מבקש לעצב את הכביש המהיר מדיסלדורף למינכן בדמותו של כביש 66 האמריקאי, המוביל אל המערב ואל החופש. אך ברגעי הנסיעה מהדהדת הידיעה שנתיב זה מוביל לדרום, אל אותן ארצות שטופות שמש שעוד בזמנים קדומים היוו יעד לתאוות הנדודים של הגרמנים.

כאשר גראף בוחר למקם את סצנת הסיום בפסגות האלפים, לא רק השחקנים ניצבים על קרקע תלולה ומסוכנת. גם גראף עצמו חוזר לשם, אל המקום שבו שאף הקולנוע הגרמני בשלביו המוקדמים להשיג פאתוס, יופי וטוהר. אך שם בהרים גראף אינו משתמש בנימה גבוהה, אלא נותן לאקדחים להשמיע קול נפץ ולפצועים לזעוק בכאב. ואז מתפוצצת פצצה, ורכבל עולה באש. על מנת להמחיש את עוצמת ההרס של דמויותיו, גראף יוצר הרס גדול כמעט כמו זה של הבמאים ההוליוודיים: מה שנחצה אינו רק הגבול הפיזי עם אוסטריה, אותו חוצים הגברים שם למעלה, אלא גם החסמים העצמיים של הקולנוע הגרמני החדש.

כאשר הסרט מגיע לסיומו, התמונה הולכת ונעשית בהירה. זהו בוקר יפה וקריר, וקרל סימון שתמיד רצה לברוח מעולמו הצר זוכה סוף סוף במבט חופשי. הוא משקיף על פסגות מרוחקות, כשמעליו רק השמיים. אך לצדו הוא רואה אדם מת, והוא יודע שלמטה בעמק מוטלות עוד כמה גופות. ההר הזה אינו פתרון, לא עבורו וגם לא עבור הקולנוע הגרמני. כפי שקרל סימון יירד למטה ויתמודד עם אשמתו, כך גם דומיניק גראף ימשיך גם להבא להישיר מבט נוקב אל הסביבה הגרמנית. ובכל זאת, המבט אל התהום הגרמנית לובש צביון שונה כאשר האופק נמצא אי שם במרחקים, מעבר לקצה המטבח הקרוב או תחנת המשטרה הסמוכה. דבר אחד בטוח: דומיניק גראף נמצא אי שם גבוה, לפחות כשמדובר בקולנוע הגרמני.