שנת המהפכה 1917 – שנת המפתח של המאה ה-20

יורן לאונהרד
צילום: הנס פטר תרפצר

כל אחת מהשנים שבהן התחוללה מלחמת העולם הראשונה מאופיינת במאורעות דרמטיים ודינמיקה ייחודית, אך בשנת 1917 הגיעו לשיא התפתחויות ותהליכים שהניעו והאיצו את עצמם בהיקף שכמעט לא נראה כמותו בשנים אחרות. אף על פי שהדרך החוצה מהתפתחויות אלה  נותרה באותה עת בסימן שאלה, ולמרות שלא ניתן היה לצפות מראש את תוצאותיהן, בני התקופה חשו שהדברים נמצאים בתנועה.

כל אחת מהשנים שבהן התחוללה מלחמת העולם הראשונה מאופיינת במאורעות דרמטיים ודינמיקה ייחודית, אך בשנת 1917 הגיעו לשיא התפתחויות ותהליכים שהניעו והאיצו את עצמם בהיקף שכמעט לא נראה כמותו בשנים אחרות. אף על פי שהדרך החוצה מהתפתחויות אלה  נותרה באותה עת בסימן שאלה, ולמרות שלא ניתן היה לצפות מראש את תוצאותיהן, בני התקופה חשו שהדברים נמצאים בתנועה.

מלחמה מודרנית ובריתות חדשות

ראשית כל, המשברים ששררו לאחר הקרבות הגדולים של 1916 – קרב ורדן והקרב על הסום במערב אירופה, לצד הקרבות בחזית המזרחית, בגליציה – אילצו את הצדדים הלוחמים למצוא פתרונות חדשים ב-1917. בהיבט הצבאי והטכני, פתרונות אלה כללו את פיתוח הלוחמה האווירית, שהקשר בינה לבין "מלחמת פרשים" כמעט ולא היה קיים עוד, התפשטות של מלחמת הצוללות נגד שיירות אספקה, והתפתחות של כוחות השריון המודרניים, אשר הופעלו בסוף השנה בפעם הראשונה על ידי בעלות הברית בקנה מידה המוני נגד החזית הגרמנית, על מנת להכריע את הקיפאון ששרר בלוחמה בחזית המערבית. כל אלה ביטאו במובהק את המלחמה המודרנית של המאה ה-20.

בהיבט הפוליטי, כל הצדדים חיפשו אחר בריתות ובעלי ברית חדשים: בין אם באירופה - עם כניסתה של יוון למלחמה, במזרח התיכון ובמזרח הקרוב - שם תפיסתה של ירושלים על ידי הגנרל הבריטי אלנבי בדצמבר 1917 המחישה גם את הצלחתם של המורדים הערבים נגד השלטון העותומאני, באסיה – עם הכרזת המלחמה של סין על הקיסרות הגרמנית, או בדרום אמריקה, עם כניסתה של ברזיל למלחמה לצד מדינות נוספות.  

ההתפכחות מאשליות הובילה למחאה

אך שנת 1917 יצרה גם זיקה חדשה בין החזית הצבאית לעורף. בצרפת, המאמצים הכבירים לצאת להתקפה גדולה אחרונה בחזית המערבית בתחילת 1917 הובילו לציפייה מצד החיילים שהדבר יוביל לסיום המלחמה. אך כאשר מתקפת נִיוול (Nivelle) שלוותה בתקוות כה גדולות נכשלה תוך אבדות כבדות, האכזבה וההתפכחות המרה הובילו למרידות ולמחאה. במאי ויוני 1917 אירעו התמרדויות ביותר מ-60 דיוויזיות בחזית המערבית, ובמקביל אלפי פועלים ועובדים – ובפרט הנשים שנמנו עם שורותיהם – פתחו בשביתות בעורף. עם זאת, לא מדובר היה בתנועת המונים פציפיסטית, וגם לא במהפכה סוציאליסטית של חיילים ופועלים. החיילים נלחמו בעיקר למען תנאים נאותים שיאפשרו להם להמשיך במערכה נגד התוקפן הגרמני שפלש וכבש את אדמתם.  

מהפכת פברואר 1917

בעוד שהחיילים הצרפתים והפועלות הצרפתיות נשענו במעשיהם על הערכים של הרפובליקה הדמוקרטית והשוויונית שלהם, ההמונים של ערי רוסיה הטילו ספק עמוק בסדר המיושן של שלטון הצאר, כאשר השילוב שבין תבוסות צבאיות ותשישות פנימית הלך והחריף בתחילת השנה. העובדה שמלחמה ומהפכה היו כרוכות האחת בשנייה, ושהודח מכיסאו שליט שבקיץ 1914 עוד סימל כלפי פנים אחדות לאומית וסדר – ואשר 17 חודשים בלבד לאחר מכן נרצח יחד עם בני משפחתו - חשפה ממד חדש של אלימות ותהפוכות.

כאשר המשטר הזמני שצמח מתוך מהפכת פברואר 1917, בראשותו של שר המלחמה אלכסנדר קרנסקי בפטרוגרד, המשיך את המלחמה לצד בעלות הברית, הדבר העניק לבולשביקים תנופה משמעותית. באפריל 1917, המנהיג הבולשביקי ולדימיר איליץ' לנין הוברח לרוסיה מציריך, בעזרה פעילה של גרמניה. הבולשביקים פנו לחיילים בחזית ולפועלים במפעלים עם הבטחה משולשת לשלום, לחם ואדמה. לאחר כישלונה של מתקפת קרנסקי התפוררה לכידותו של הצבא. יותר ויותר חיילים העדיפו להיות בביתם בעת פתרונה של בעיית הקרקעות, וערקו מהצבא באלפים. 

מערך כוחות חדש במזרח אירופה

התפוררות המבנים הצבאיים והמדינתיים היוותה שעת כושר מכרעת לבולשביקים, ואלה ניצלו אותה באוקטובר 1917. התוצאה של מהפכת אוקטובר הייתה קודם כל היווצרות מערך כוחות חדש במזרח אירופה: כלפי חוץ, הבולשביקים סיימו את המלחמה שהחלה בקיץ 1914, ויצאו מהברית נגד מעצמות המרכז עם חתימת הסכם השלום של ברסט-ליטובסק, שהסב לצד הרוסי אובדן טריטוריאלי עצום. בעוד שלאון טרוצקי שאף לכך שהמהפכה העולמית תתחולל בהקדם גם במערב אירופה, לנין הכיר בצורך לבסס קודם כל את עוצמתם של הבולשביקים כלפי פנים. התוצאה הייתה מלחמת אזרחים עקובה מדם, שבה מתו עד תחילת שנות ה-20 יותר בני אדם מאשר במהלך המלחמה נגד מעצמות המרכז מאז 1914.

כניסתה של ארצות הברית למלחמה

אך תחילת 1917 סימנה שינוי מכריע לא רק במזרח אירופה. עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה הפכה המלחמה לגלובלית עוד יותר. ההחלטה בוושינגטון על הכניסה למלחמה לא הייתה רק תגובה אמריקאית להחלטתה של ההנהגה הגרמנית לנהל מלחמת צוללות בלתי מוגבלת שתביא להכרעה צבאית ושתהווה מענה למצור הבריטי, אשר עלה בחייהם של מאות אלפי אזרחים גרמנים. כאשר הנשיא האמריקאי וודרו וילסון הוביל את ארצו למלחמה, הייתה לו אג'נדה משלו אשר העמידה בשאלה את נטייתה המסורתית של ארצות הברית להתכנס בחצי הכדור הטרנס-אטלנטי והפסיפי שלה.

ב-1917 היו בריטניה וצרפת תלויות מזה זמן רב בהון ובציוד הצבאי שסיפקה להן ארצות הברית. דבר זה הפך את ממשלות "ההסכמה הלבבית", בהנהגת דיוויד לויד ג'ורג' וז'ורז' קלמנסו, לתלויות הרבה יותר מבעבר במדיניותו של וילסון. סדר היום שלו בנוגע לפוליטיקה הבינלאומית הכתיב כעת עמדות ועקרונות שקראו תיגר על הביטחון העצמי של בריטניה וצרפת בתור מעצמות אירופיות וקולוניאליות עולמיות.   

עיקרון ההגדרה העצמית הלאומית

עוד בינואר 1917 הגה וילסון חזון מפורט של סדר עולמי חדש אשר היה מבוסס על העיקרון של הגדרה עצמית לאומית. על פי חזון זה, העמים הקטנים אמורים היו לעמוד בדרגה שווה לזו של המעצמות הוותיקות. דרישה זו הייתה קשורה להשקפתו של וילסון בנוגע לסיבות למלחמה, שאותן הוא זיהה בדיכוי של לאומים רבים ביבשת אירופה. במסגרת זאת, הוא מתח ביקורת גם על המסורת הקלאסית של הדיפלומטיה החשאית האירופית, שבה הוא ראה סיבה עיקרית נוספת למלחמת העולם.    
 
את השבר הקיצוני ביחס לעבר סימלו, כמעט במקביל ותוך תהודה בינלאומית גדולה, הבולשביקים. הם לא רק פרסמו, זמן קצר בלבד לאחר עלייתם לשלטון ובניגוד גמור למסורת של הדיפלומטיה האימפריאלית החשאית, את כל ההסכמים שעליהם חתם משטר הצאר עם מדינות ההסכמה, אלא גם הצהירו על תמיכתם בעיקרון ההגדרה העצמית, דבר שהעניק תנופה לתנועות לאומיות רבות והחיש את נפילתה של הקיסרות הצארית שאכלסה קבוצות אתניות רבות. נוסף על כך, הם הצביעו על ההזדמנות לפתוח במאבק שחרור אנטי-קולוניאלי בכל רחבי העולם.

תחרות בין אוטופיות חדשות

לאור החלופות הללו – התערבות דמוקרטית בשם הקפיטליזם ושיתוף פעולה בינלאומי ליברלי, או מהפכה עולמית ומלחמת אזרחים בינלאומית – שנת 1917 ביטאה תחרות בין  אוטופיות חדשות. בסוף 1917 התברר עד כמה חשש וילסון שהרעיונות הבולשביקיים יצליחו לזכות בהגמוניה גלובלית. ארבע עשרה הנקודות המפורסמות של וילסון מינואר 1918 נוסחו כמענה לאפשרות הזו, והיוו מתקפה אידיאולוגית שתסייע לרתום את דעת הקהל לתכנית שנוסחה בוושינגטון. בעוד שהבולשביקים נאלצו קודם כל לנהל מלחמת אזרחים, "השלום של וילסון" הפך למושג שבו נתלו כל התקוות לסדר עולמי חדש, שמאפייניו יהיו שלטון עצמאי דמוקרטי והגדרה עצמית לאומית.

ההתפשטות הגלובלית של המלחמה

תוכניתו של וילסון פעלה כחומר בעירה שתרם להתפשטות הגלובלית של המלחמה. הגל של הכרזות מלחמה בשנת 1917 היה קשור לציפיות חדשות שהתרחקו יותר ויותר מההקשר האירופי, אך בכל זאת עתידות היו לחזור ולהשפיע בטווח הארוך על אירופה.

האידאלים החדשים היוו הבטחה לא רק לקבוצות הלאומיות שאכלסו את המונרכיה ההבסבורגית והאימפריה העותומאנית, והיו תקפים לא רק לפולנים, לצ'כים ולסלובקים, אלא גם לאירים, לערבים, להודים, לסינים ולקוריאנים.

העקרונות החדשים העניקו תנופה לתנועות אנטי-קולוניאליסטיות בהודו, אסיה ואפריקה. וילסון עצמו הפך תוך זמן קצר לסמל להזדמנות לשינוי פוליטי לאחר סיום המלחמה הממשמש ובא, אשר כרע תחת העומס של ציפיות סותרות שהתנגשו זו בזו בפריז בשנת 1919. בעוד שתעמולת המלחמה האמריקאית בשנת 1917 זכתה לתהודה ניכרת בהודו ובמספר רב של חברות באסיה, הלכו וגאו המתחים בין השותפים החדשים בוושינגטון, לונדון ופריז, דבר שהיווה מעין סימן מקדים לבעיות שצצו בוועידת השלום בפריז ב-1919.

קריסת המשטרים

שנת 1917 הייתה גם השנה של גישושים לשלום – הן ברייכסטאג הגרמני במהלך הקיץ והן  ביוזמתו של הקיסר ההבסבורגי החדש קרל, דרך האפיפיור בנדיקטוס ה-15. אך כל מאמצי השלום נידונו לכישלון, משום שהמצב המלחמתי ב-1917 נותר פתוח ואף אחד מהצדדים לא רצה להחליש את עמדתו על ידי עשיית ויתורים לצד השני.  
 
הביטחון בניצחון הממשמש ובא, שבאותו זמן עוד נראה היה בהישג יד, הוביל לציפיות גדולות לסיים את המלחמה בהקדם. אך במקביל, הדבר טמן בחובו את הסכנה שהציפיות הללו יתבדו, באופן שיוביל לקריסת המשטרים. המשטרים והחברות המלחמתיות דמו יותר ויותר  לבתים שלאחר ארבע שנות מלחמה רק קירותיהם החיצוניים נותרו עומדים על תילם, ושהמהלומה הבאה תגרום להם לקרוס לחלוטין אל תוך עצמם. לפיכך, רבים סברו כי הדבר החשוב ביותר היא התשובה לשאלה, מי יחזיק מעמד לאורך המטרים האחרונים ויביא בכך לקריסה של יריבו.

המאזן של שנת 1917

1917 הייתה השנה שבה נגלה לעיני כל מנגנון ההמשכיות העצמית הפרדוקסלי של המלחמה: ככל שהמלחמה דרשה קורבנות רבים יותר, כך התמעט הסיכוי להגיע לשלום של פשרה, וגבר המאמץ להשיג ניצחון בתנאים שיוכלו להצדיק את כל הקורבנות שגבתה המלחמה. מנגנון זה הלך והתמיד עד לקריסתו הצפויה של אחד הצדדים תחת העומס המתמשך, אך עד ספטמבר 1918 לא היה ברור מי מהצדדים יהיה זה שיקרוס.

בתחילת 1918 שרטט ראש ממשלת צרפת בזמן המלחמה, ז'ורז' קלמנסו, את המאזן של שנת 1917: רוסיה יצאה ממעגל הלחימה, אך ארצות הברית עדיין לא הייתה נוכחת ביבשת אירופה בעוצמה שתביא להכרעה במלחמה. בעיני קלמנסו, היכולת לנצח הייתה תלויה כעת בקשר הגומלין הקיומי שבין עורף וחזית, בנאמנות ובלכידות של האומה במלחמה. קלמנסו הבין עד כמה הניצחון והתבוסה קרובים זה לזה כחוט השערה. לשיטתו, במצב כזה ינצח הצד שיצליח לגייס את כל הכוחות המוסריים לזמן קצר נוסף: "ככל שהמלחמה תימשך עוד ועוד, כך יתגלה יותר ויותר המשבר המוסרי שהוא סימן ההיכר של כל המלחמות... המנצח הוא זה אשר מצליח להאמין, למשך רבע שעה אחת יותר מיריבו, שהוא בלתי מנוצח".