ראיון עם אילן ספירא שתעבור רק ברמזור ירוק

אילן ספירא
קורין ארז

כצלם, מה הוביל אותך לרעיון לצלם פליטים או מהגרים? 

בשנת 2001 הגעתי לבית הספר ביאליק בתל אביב, מקום היחיד בו למדו ילדים של עובדים זרים. מה שהתחיל בצילום הילדים בבית הספר, המשיך לצלם ימי הולדת, חתונות ובהמשך גם הלוויות, אלימות משטרה ועוד.

מהי התפיסה שלך לגבי האנשים שאתה מצלם, וכיצד אתה מצליח לזכות באמונם?

אני מאמין שאם אני מגיע בגובה שווה ולא מתנשא, האמת שלי נראית לעין. יודע שאני מגיע במטרה לעזור. מאמין בצילום שלי ככוח לעשות הבדל בחיים של אנשים ואחרי זמן אנשים ראו שכך הדבר ושאפשר לסמוך עלי.

אמרת לי שאתה לא יכול לשאת את חברתם של אנשים לא נעימים. עד כמה האנשים שמופיעים בצילומים שלך שונים מכך?  

טוב ליבם כבש אותי. תמיד הוקירו תודה. לא לקחו דבר כמובן מאליו. בעולמי האחר כישראלי אני נתקל בחברה אלימה ואגרסיבית. לי אישית לא כייף לחיות בעולם שכזה. נהנתי מהשוויון שנוצר ביני לבין קהילת הזרים. הרגשתי שהם מבינים את חשיבות הצילום עבורי ובתמורה הצילומים הצליחו לשנות ולעזור להם כך שנוצר מצב שכל הצדדים "מנצחים".

בעבודותיך קיים פוקוס מיוחד על ילדי מהגרים. מהי המשמעות שלהם עבורך? מה לדעתך בא לידי ביטוי באמצעות הילדים האלה?  

הכל התחיל עם ילדי הזרים. העובדה שהם קיבלו אותי אל עולמם ונתנו לי לעשות שם כראות עיני ולצלם כל מה שחשבתי לנכון היה מעל ומעבר. לא ידעתי בעבר מה חלקי בחיים עד שלאחר שנים שנפגשנו שוב הבנתי שהם זוכרים אותי לטובה כאחד שהיה שם בשבילם בכל מה שהיו צריכים. הילדים מסמלים עבורי את נקודת הממשק לנושא הכללי של "תופעת הזרים". עבורי הילדים מסמלים את אי השוויון ואת אי הצדק הקיומי בהם חיים.

המפגשים האלה לא מסתיימים מבחינתך בתמונה עצמה. העניין שלך במצולמים חורג מגבולות הצילום.

עם הזמן הצילום הפך לחלק שולי בהכרות. היינו הולכים ביחד לים, לליל הסדר בפסח, טיולים ועוד. זמן הצילום הפך למשני ביותר ועדיין חשוב ביותר.
 
כיצד המפגשים וסיפורי החיים הללו השפיעו על חייך?

ללא ספק, כל מפגש השפיע על חיי. במיוחד מיד אחרי וכמובן כשאני עובד על הצילומים ומתעכב על כל צילום. אז החוויה עולה וצפה. מאמין שהצילומים מחדדים את הנושא בו עוסק ומבדיל אותו משאר העולם. בכל פעם חיי השתנו קצת. לא יכולתי לראות את העוולות ולצלם אותם ולעמוד מנגד ולא לעשות דבר. לכן ניצלתי את העבודה שלי גם כעיתונאי על מנת לפרסם חלק מהסיפורים ובכך לעזור לאלה שאין איש רוצה בהם.

אתה חווה מקרוב מאוד את האנשים האלה ואת סיפוריהם. איך אתה מתמודד עם זה? מהיכן אתה שואב כוחות להמשיך ולעשות זאת? 

איני יכול לעמוד ממול ולא מהצד. תמיד חשוב לי כצלם וכאדם להתקרב כמה שיותר קרוב. מין יצר שכזה שהצילום הוא סיבה או תירוץ להתקרב. אני רוצה להרגיש את חיי, רוצה לגעת ולהריח וזה לא ניתן כשעומדים רחוק ורק מסתכלים. היכולת שיש לצילום היא גדולה כי היא מקרבת ומצמצמת פערים ויכולה להביא לתשומת לב ובכך לעורר עוד ועוד אנשים לראות את הנושא בצורה אחרת שלא ראו או ידעו קודם. העובדה שתמיד האמנתי בצדקת דרכי נתנה בי את הכוח להמשיך קדימה. תמיד אמרתי לאלה שעזרתי להם – ש"במלחמה הזאת אנחנו לא מפסידים". וכך תמיד היה.

מהו המפגש שהכי השפיע עליך או נגע בך במיוחד?

מפגשים רבים ריגשו אותי. חברות יקרה לי היתה עם וורה, עובדת זרה מניגריה שלטענתה נדחפה על ידי המשטרה ונפלה מחלון דירתה והפכה לנכה. הכרתי אותה בבית לוינשטיין. הצלחתי להתקרב אליה והיינו חברים טובים. הייתי מוציא אותה בימי שישי אל חבריה בתל אביב כדי שתוכל ללכת לכנסיה ולשהות עם מכריה. עם הזמן נגמר הביטוח ועברה בין כל מיני מוסדות עד שגורשה חזרה לניגריה. שם מתה כתוצאה של טיפול כושל.

כיצד אנשים מגיבים לסיבות או למניעים שעומדים ברקע לעבודות שלך? יש לך הרי כבר ניסיון רב שנים בתחום.   

לרוב התגובות אוהדות אך לעיתים קרובות גם מציינים בפני שבתורה כתוב: "עניי עירך קודמים לכל" ואז אני עונה להם שגם כתוב שם: "וכי יגור אתך גר בישראל ולא תונו אותו". אני תמיד דואג למה שהחיים שלי מובילים אותי. כל מה שאני פוגש בדרכי מאפשר לי לעשות משהו, בעיקר בעזרת הצילום, אני עושה. ואין זה משנה אם זה ילדי זרים, ניצולי שואה, ילדים חולים בסרטן, בעלי חיים ועוד.

האם אתה או משפחתך הייתם פליטים בנקודת זמן מסוימת?

המשפחה של אבי כולל אבי עצמו ניצולי שואה מפולין. תמיד חונכתי לחמלה ולעזרה למי שאפשר לעזור לו. בנוסף אחרי העוול שנעשה למשפחתי בעבר, כיצד אני יכול להתנהג ברוע כלפי אחרים שלא עשו לי דבר? איני משווה בין מעשי הנאצים ליחס של הישראלים לעובדים הזרים. אני לגמרי מבין את ההבדל. אני רק מאמין בעולם אחר. אני רוצה לחיות בעולם שלא נעשה עוול שלא בצדק.

האם אתה יכול לתאר לעצמך מצב שבו תיאלץ להפוך בעצמך לפליט?  

אני לא פוסל את העובדה שיום יבוא ואהיה זר במדינה בה אחיה. יש לי דרכון ארופאי ואולי ביום מן הימים אחליט לעבור. אני יכול לתאר לעצמי שארגיש נורא להיות החלש ולחוות אנטישמיות ושנאה. ימים יגידו.

מה היית מאחל לעצמך?

שאלה קשה. מניח שכיהודי טוב אאחל לי ולקרובי ומכרי רק בריאות ואושר. בעולמי אושר בחיים אמור להעשיר אותי, במקום שכסף יביא לי עושר.