תערוכה: "צרובים בזיכרון" "לקחת צעד אחורה כדי לראות את הדברים כהווייתם"

Eingebrannte Bilder/Museum on the Seam
Goethe-Intitut Israel

זהו יום שישי בבוקר, תחילת ינואר 2017, ואני מוצא את עצמי בדרך אל ה"מוזיאון על התפר" שבין מזרח ומערב ירושלים. ממש מאחורי המוזיאון, בצד המערבי, שוכנת מאה שערים, אחת השכונות הוותיקות בירושלים מחוץ לחומות העיר העתיקה, שבה מתגוררת כיום אוכלוסייה חרדית. בעוד מספר שעות תיכנס השבת, וברחוב עוד ניתן לראות כמה משפחות הממהרות להשלים קניות אחרונות. ממזרח למוזיאון נשקף נוף אחר לחלוטין: מוסכים, בתי מגורים, הבניין שבו שכנה בעבר הקונסוליה האמריקאית, מטה האו"ם בירושלים ומתחם מלונאות רחב ידיים ושוקק תיירים.

כאן, ממש בצמוד למסלול הרכבת הקלה של ירושלים הנוסעת בין מזרח ומערב העיר, שוכן המוזיאון החברתי-פוליטי לאמנות, בביתה של משפחת ברמכי. מבחוץ ניתן עדיין לראות את הנזקים שנגרמו למבנה ב-1967 במלחמת ששת הימים והושארו כך במתכוון, כפי שמסביר אוצר המוזיאון רפי אתגר. במבנה זה, שעבר גלגולים שונים במהלך שנות קיומו, שואף המוזיאון לעודד דיאלוג, דו-קיום והבנה בין עמים. במסגרת זאת מוצגת במקום מאז נובמבר 2016 התערוכה "צרובים בזיכרון" של האמן הברלינאי ארנסט פולנד.

על גג הבניין שטוף השמש, המשקיף על ירושלים, אני משוחח עם מספר מבקרים ומבקרות על האופן שבו השפיעו עליהם היצירות בתערוכה.

מהו הרושם הראשוני שעולה בך בעת התבוננות בתערוכה?

"זה ממש כמו להוריד משקפיים – פתאום רואים הכל מטושטש. זה מאלץ את המתבונן להתקרב אל היצירות כדי להתבונן מהן ממרחק קטן יותר, משום שרק כך ניתן להבחין בפרטים נוספים. מצחיק לחשוב על כך שדווקא הטשטוש של התמונות גורם למתבונן להתאמץ יותר כדי לזהות את הפרטים." – קצין לשעבר בצבא ארה"ב (57)

"התערוכה מראה כיצד עובד הזיכרון שלנו", כך סבורה מבקרת מגרמניה שחיברה עבודת דוקטורט בנושא תרבות הזיכרון, זיכרון קולקטיבי ומבני זהויות. "הרעיון הוא להציג צילומים אייקוניים באופן שבו הם נחקקו בזיכרוננו ונצרבו בתודעתנו בחלוף הזמן. כלומר, בצורה מעורפלת ובאופן המתמקד בפרטים מסוימים."  

סטודנטית לאמנות מארצות הברית אומרת שהתערוכה ריגשה אותה מאוד. "הצילומים בתערוכה מבקשים להפוך למזוהים על ידי המתבונן, כדי שניתן יהיה להפוך את התוכן לממשי ולהשיג עליו בעלות. צלמים שואפים בדרך כלל להציג את תמונותיהם בחדות ודיוק מרביים, אך האמן ארנסט פולנד הפך את השאיפה הזו על פיה. הוא מעורר אצל המבקרים את הרצון לזהות את הצילומים, להבין ולתפוס אותם, ועל ידי כך להפוך אותם לשלהם."

התערוכה נושאת את הכותרת "צרובים בזיכרון". כיצד ומדוע משפיעים הצילומים המטושטשים על זיכרונותינו – על תרבות הזיכרון שלנו? האם קיימת בכלל תרבות זיכרון כוללת ומקיפה?   

"המתבונן מזהה את הצילומים רק כאשר הוא מתרחק מהם, וזה דבר מעניין – הרעיון שחייבים לקחת צעד אחורה כדי לראות את הדברים כהווייתם, אחרת נמצאים יותר מדי בתוכם." – חוקרת ספרות מגרמניה (31)  

"אני זוכרת שעוד בתור תלמידת בית ספר יסודי ראיתי את תמונת כריעת הברך של קנצלר גרמניה לשעבר וילי ברנדט. ככל שהתבגרתי, כך יכולתי להתחבר יותר לתמונה. רק לאחר שסיימתי את לימודיי התיכוניים הבנתי מה בדיוק רואים בתמונה, למרות שכאמור הכרתי אותה עוד קודם. תהליך הלמידה הזה, והעובדה שאנו מתבוננים בתמונות בצורה שכל הזמן משתנה, בהתאם לציפיות ולחוויות שיש לנו מהן, כל אלה מהווים דוגמה לתרבות הזיכרון שלנו", כך מתארת מבקרת מגרמניה.   

הסטודנטית האמריקאית לומדת להכיר את המגוון של ירושלים במסגרת סמינר בן שבוע מטעם האוניברסיטה שלה, וה"מוזיאון על התפר" נכלל כבר מההתחלה בתכנית הביקור. היא מסבירה שהסטודנטים והסטודנטיות שלומדים איתה בקורס מזהים תמונות שונות בהתאם לרקע המשפחתי שלהם. "למרות שכולנו אזרחים אמריקאים, אנחנו משתייכים לדתות שונות ומחזיקים בהשקפות שונות לחלוטין זה מזה. מעניין שגם הדבר הזה משתקף ביכולת הזיהוי של היצירות, וממחיש את המגוון והאינדיבידואליות שלנו כבני אדם: בזיכרון שלי יש תמונות, זיכרונות ורעיונות מסוימים שמתארים אותי כאדם. אני יכולה לחשוב על התכנים האלה ולזהות אותם באופן שאדם אחר לא יוכל לעשות. לכן, שני אנשים יכולים להתבונן באותה תמונה, באותו זמן ובאותו המקום, אך למרות זאת להיות רחוקים מאוד זה מזה מבחינת עולמם הפנימי, אשר מתעצב על ידי הזיכרונות והאסוציאציות האינדיבידואליים שלהם."  

אילו רגשות מעוררים הדימויים האייקוניים? מהן האסוציאציות שמתקשרות לתכנים המוצגים ביצירות?
  

קצין יהודי לשעבר בצבא האמריקאי, שעלה לישראל בשנת 2002 כדי להימנע משירות צבאי בעיראק, מתאר את התמונה עם הילדה הקטנה ממלחמת וייטנאם כתמונה שהותירה רושם עז בתקופת ילדותו. בצילום ניתן לזהות ילדה רצה עירומה על הכביש, זמן קצר לאחר שקרעה מעליה את בגדיה הבוערים. "ראיתי את התמונה הזו בחדשות, ולכן גם הצלחתי לזהות אותה. התמונה המשיכה להיות מוצגת בטלוויזיה, גם עשר שנים לאחר שהמלחמה הסתיימה." הוא משוכנע שבגלל השינויים שביצע ארנסט פולנד בצילומים המקוריים, המבקרים בתערוכה יתבוננו ביצירות כשהם משוחררים יותר מדעות קדומות. "כאשר אדם בעל רקע יהודי מתבונן בתמונה שבה מוצג ערפאת, הוא תופס אותה אחרת מאשר, למשל, נוצרי או מוסלמי. לכן, התמונות המטושטשות שבתערוכה מציגות תכנים רגשיים באופן פחות אמוציונלי."

לעומתו, המבקרת הגרמנייה מתארת את תהליך גילוי הזהות באמצעות ההתבוננות בתמונות כתהליך מרגש מאוד. זאת, משום ש"התמונות האייקוניות הללו, אשר חקוקות בזיכרוננו כאוצר מילים חזותי של המאה האחרונה, מוצגות בפנינו בדרך כלל רק בתור מוצר מוגמר בספרי ההיסטוריה."
בסופה של התערוכה ניצב מסך שעליו מוצג תהליך גיבוש היצירות מאת ארנסט פולנד, ובו צופים המבקרים במוזיאון גם בתמונות המקוריות שבהן השתמש האמן.
 
איליה מירסקי הוא סטודנט למדעי הקוגניציה באוניברסיטת טיבינגן ושימש כמתמחה במחלקת התרבות של מכון גתה ישראל.