ראיון עם ארנסט פולנד/"צרובים בזיכרון" "רק מבעד לערפל מתגלים דימויים איקוניים כפי שהם באמת"

צרובים בזיכרון
מכון גתה ישראל

הוא מטשטש צילומים איקוניים, תמונות שאותן מכירים מיליוני אנשים. הוא נוטל ממושאי הצילום את חדות התמונה, מצמצם אותם לקווי מתאר ועל ידי כך מאתגר את המתבונן: האם הוא מזהה את המקור? ומהו הדבר שמחבר אותו באופן אישי לזיכרונות ורגשות? עד סוף חודש מרץ ניתן לבקר בתערוכה "צרובים בזיכרון" שיצר ארנסט פולנד, אשר מוצגת ב"מוזיאון על התפר" בירושלים. בריאיון עמו מספר פולנד כיצד נוצר החזון האמנותי שלו.

 המדיום שבו אתה פועל הוא הצילום, אך למעשה מדובר בצילומים שצילמו אחרים. האם מעולם לא התעורר בך הרצון לאחוז בעצמך במצלמה?  

ארנסט פולנד: לא. מה שבאמת מעניין אותי מזה עשורים אלה צילומים 'משומשים' שכבר פורסמו. צילומים אלה מהווים עבורי חומר גלם. מאז 1970 אני מפיץ ומוכר עבודות פוטו-מונטאז' וקולאג'ים שהרכבתי בעצמי כפוסטרים וגלויות. כך, אני מרכיב חלקי תמונות ליצירה חדשה בעלת אמירה עצמאית. הפוסטר הפך עבורי למדיום בפני עצמו. אני מפיק את הכל, החל משלב הרעיון ועד להבאה לדפוס, ובנוסף מארגן בעצמי גם את ההפצה והמכירה. נסעתי ברחבי הארץ ומכרתי את עבודותיי באירועים ובקונצרטים. כך התאפשר לי גם להתפרנס מיצירותיי.  

היום אפשר למצוא תמונות באינטרנט תוך מספר שניות, אך בעבר לא היה כמובן פשוט כל כך לאתר חומרים מתאימים.

נכון. האתגר הזה הוביל אותי לבצע חיפושים בארכיונים של עיתונים וכתבי עת, ביניהם גם מגזינים גרמניים מובילים כמו ה"שטרן" ו"דר שפיגל", שם מצאתי חומרים ששימשו אותי ליצירותיי. במהלך החיפוש בארכיונים שמתי לב שאין קטגוריה ספציפית לתמונות משעשעות או מוזרות. בעקבות זאת הקמתי בשנת 1987 סוכנות משלי תחת השם "Voller Ernst" ("במלוא הרצינות"), עבור תמונות לא שגרתיות. באמצעות הסוכנות יצרתי קשר עם צלמים רבים, כמה מהם אף ידועי שם. אחד מהם היה הצלם הרוסי יבגני חאלדיי, אשר צילם את התמונה המפורסמת של חייל הצבא האדום שהניף את הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג ב-2 במאי 1945. תמונה זו הפכה לאייקונית, סמל לסוף המלחמה, קץ הפשיזם וקיצו של היטלר. שיתוף הפעולה והחברות הקרובה עם חאלדיי עוררו בי השראה לעבוד עם צילום כמדיום אמנותי. זה התחיל בערך לפני 24 שנים.

"מה מעניין אותי בצילום? העובדה שהוא מכתיב את הזיכרון החזותי שלנו מזה למעלה מ-100 שנה"

התערוכה שלך נושאת את הכותרת "צרובים בזיכרון". מה לדעתך הופך צילום מסוים לכזה ש"נצרב בזיכרון"?  

בעיניי, מדובר בצילום שבמהלך ההיסטוריה התקבע בזיכרון הקולקטיבי, כמעט "נצרב" בו, באמצעות שכפול והפצה חוזרים ונשנים. תמונה שהפכה לדימוי אייקוני. חשיבותו של הצילום מניעה אותי לעסוק בו בפן האמנותי. שכן, הצילום הוא זה שמכתיב את הזיכרון החזותי שלנו מזה למעלה מ-100 שנה.

ביצירותיך אתה נוטל מאותם דימויים אייקוניים את חדות התמונה. מדוע?

אתה יכול לראות בעצמך מה קורה כאשר אדם כלשהו עומד מול התמונות הללו: הוא מביט בתמונה הגדולה והמעורפלת, רואה משטח בעל אסתטיקה הפכפכה ומנסה למצוא מבעד לערפל הזה תמונה אחרת, מוכרת. אך כדי שהמתבונן יוכל לתפוס קוגניטיבית את אותה תמונה נסתרת, היא צריכה להיות שמורה בזיכרונו משלב קודם בחייו. הסיכוי שאותה תמונה תצוף למודעות היא כמובן גבוהה יותר כשמדובר בתמונה אייקונית. וכשהמתבונן מזהה אותה, יש בכך בדרך כלל משהו משחרר: בין הצופה והתמונה שעל הקיר נוצר דיאלוג. המתבונן נזכר בהקשר ההיסטורי, ברקע הפוליטי, בעבר שלו עצמו, במחשבותיו ובתחושותיו באותה נקודת זמן, ורואה כיצד התפיסה שלו השתנתה מאז ועד היום. ניתן גם לומר שחוסר החדות גורם למתבונן לשוב ולראות את אותו דימוי אייקוני בצורה צלולה. כל התמונות בתערוכה מופיעות ללא כותרת. הן אנונימיות ומזוהות רק באמצעות אותיות וספרות, כמו E4 או E5. השאיפה שלי היא שהמתבונן ייגש לתמונות ללא השפעה מוקדמת.  

לפי אילו קריטריונים אתה בוחר את מושאי הצילום

כאשר התחלתי בעבודה על "צרובים בזיכרון", חיפשתי אחר התמונות שבעיניי הן הכי מכאיבות וטורדות מנוחה. עבורי, אלו הן התמונות מהשואה. התמונות הללו שוכפלו בתדירות גבוהה מאוד, אך בכך טמונה גם הסכנה של אינפלציה חזותית. הרושם שלי הוא שזה בדיוק האפקט שלהן: כבר לא רואים את התמונות הללו כפי שהן. אך באמצעות השינוי האסתטי אני מחזיר אותן לזיכרון הקולקטיבי.

במה שונה התערוכה המתקיימת בירושלים מתערוכות אחרות של "צרובים בזיכרון"?

"בעיניי, תמונות השואה הן התמונות המכאיבות ביותר"

 התערוכה בירושלים היא הראשונה שמוצגת בצורתה הנוכחית. עיצבתי במיוחד עבור ישראל צילומים אייקוניים חדשים לחלוטין הקשורים למדינה. הזיכרון החזותי משתנה ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת. הייתי שמח להוציא לפועל תערוכות דומות גם בתרבויות אחרות, למשל בדרום אמריקה או במרחב האסיאתי.  

אילו זיכרונות יש לך מפתיחת התערוכה בירושלים? באילו תגובות נתקלת? 

במהלך האירוע התאפשר לי לשוחח עם מבקרים רבים, דבר ששימח אותי מאוד. אחת מהשיחות שניהלתי הייתה עם טייס שבירך אותי בחום וסיפר לי שהוא היה חבר קרוב של טייס אחר, שמאוחר יותר נהרג במסגרת תפקידו כאסטרונאוט. לאחר מכן הוא ביקש ממני לעמוד יחד אתו ועם אשתו מול אחת מתמונות הזיכרון, תמונה מס' I3. זו הייתה תחושה מיוחדת במינה, שכן מתוך קווי המתאר והצבע של התמונה התהוותה דמות שיכולה הייתה להיות דמותו של אסטרונאוט. הטייס חשב שבתמונה התלויה על קיר המוזיאון מופיע חברו שנהרג בתאונה, ואז התברר שאכן כך הוא: מבעד לערפל הסתתרה תמונתו של האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון, שנספה בתאונה בשנת 2003, כאשר מעבורת החלל "קולומביה" התפרקה בעת כניסתה לאטמוספירה.

אילו צילומים מהשנים האחרונות צפויים להפוך לדעתך לאייקוניים?  

עדיין איני יכול לדעת, את השאלה הזו תצטרך לשוב ולשאול אותי בעוד מספר חודשים. אבל בשנת 2015 הייתה תמונה שהתפשטה במהירות באינטרנט והפכה לאייקונית: תמונת גופתו של הפליט הסורי בן השלוש איילאן כורדי, אשר ניספה במהלך ניסיון הבריחה, כשהיא מוטלת על חוף העיירה הטורקית בודרום. אין ספק שהתמונה הזו נצרבה עמוק לא רק בתודעתי, אלא גם בתודעתם של רבים אחרים.