סרטים מתחת לרדאר "היער לפני העצים" מאת מארן אדה

היער לפני העצים
Komplizen Film

מלני, גיבורת סרט הביכורים העלילתי המבריק והגאוני של הבמאית מארן אדה, עושה את צעדיה הראשונים כמורה בעיר קרלסרוהה. היא רחוקה מעיר מולדתה וממשפחתה אך היא חדורת מוטיבציה ורצון לעשייה. התנהגותה יוצאת הדופן אל אנשים מובילה לאינספור מקרים של אי הבנה. בשל התנהגותה זו מלני מבודדת את עצמה, אך היא אינה מבינה זאת.

אנו הצופים מבינים עד מהרה מדוע אנשים מעדיפים להתרחק ממנה ואנו חשים בושה ומבוכה על דרכה – תחושה שאינה נעימה לנו, תחושה הגורמת לצחוק במקום הלא נכון. באולם הקולנוע החשוך נוצרת אווירה של צופים שאינם מבינים את הגיבורה. קורה הדבר ההפוך ממה שאמורים לצפות לו: הזדהות עם הגיבורה. ההזדהות עימה אינה שלמה מהרגע הראשון. מלני תישאר כלואה בתוך עצמה, אין לה לאן להימלט. היא שאפתנית וחסרת מזל, היא אינה מיוחדת אלא כל כך רגילה. כמוה יש רבים, לפחות אחדים. מהו יחסנו בחברה לאותם אנשים חסרי מזל?

"היער לפני העצים" הוא סרט עקבי ובעל אמירה משלו. כשיצא הסרט לאקרנים בשנת 2003 היה ברור כי הוא הקדים את זמנו. רק בשנות האלפיים החלה האסכולה הברלינאית בקולנוע הגרמני לפרוץ לתודעה העולמית. מארן אדה שוברת את "כללי" האסכולה הברלינאית ומביימת את סרטה זה בריאליזם המוכר שלה. הסרט הופך לפואטי משהו, ואדה פותרת את הטרגדיה באמצעות שירה. הסרט מסתיים במצב של חוסר בהירות – זהו סיום לסרט שהוא בד בבד קולנוע וגאולה. גאולה גם עבור הצופים. הבחירה בתמונת סיום מסוימת זו מבהירה כי אדה אינה מעוניינת אך ורק בתיאור המציאות. סוף הסרט מוכיח כי הנה מופיע לו קול חדש בנוף הקולנוע הגרמני – קול ייחודי ומשכנע ביותר.

מארן אדה מביימת את סרטה באופן כה תיעודי עד כי הגבול הדק מיטשטש – רק הידיעה הברורה כי מדובר פה בפיקציה הופכת את הסרט לנסבל. סרטיה הם מראה לחברה הגרמנית בימינו יותר מכל סרט אחר. באמצעות הבימוי התיעודי שלה והכרתה את האדם עולה בידה לשלב בין החיים לסרט. סרטיה נוגעים בנו באופן ישיר ומעוררים דיונים כנים ורציניים.

בסרט "טוני ארדמן" מתארת אדה שוב שלב חדש וחשוב. גם פה היא עוסקת בשאלות של אושר ומשמעות בחיים, הפעם מזווית הקונפליקט הבין-דורי. זהו הדבר המהפכני בקולנוע של מארה אדה: היא יצרה קולנוע המעוניין לחדור לחברה וזו בתורה מצליחה לזהותו. עם פריצת גבולות הקולנוע בשני הכיוונים הופך חלום קולנוע עתיק יומין למציאות. טרנסצנדנטיות והכרה אלו בקרב הצופים הופכות את הקולנוע של אדה לכך כך ייחודי.