טקסטים ותנועות פאלק ריכטר

פאלק ריכטר

פאלק ריכטר נולד בשנת 1969 בהמבורג. הוא נחשב לאחד מבמאי התיאטרון והמחזאים החשובים בדורו. מחזותיו תורגמו ליותר משלושים וחמש שפות והם מועלים בתיאטראות בכל רחבי העולם.

 ריכטר כותב ומביים מחזות. כמו כן הוא מעלה על הבמה את הטקסטים שלו עצמו. ריכטר היה במאי תיאטרון שאוביהנה ברלין משנת 2000. הוא עבד גם בתיאטראות ובפסטיבלים נחשבים אחרים למשל בורגתיאטר בעיר וינה, שאושפילהאוס בהמבורג, שאושפילהאוס בציריך, פסטיבל זלצבורג, בית האופרה של וינה, פסטיבל אמנות בין-לאומי בחבל הרוהר, התיאטרון הלאומי בריסל, התיאטרון הלאומי המלכותי אוסלו, בית האופרה פרנקפורט, שאושפילהאוס וינה, שאושפיל פרנקפורט ותיאטרון מקסים גורקי ברלין.

לפני עשר שנים החל ריכטר לשתף פעולה עם הכוריאוגרפית אנוק ואן דייק. הם הפיקו יחדיו את
"Nothing Hurts"
(קמפנאגל בהמבורג 1999, ברלין 2000).
המשיכה שחשו זה לדרך היצירה המורכבת והייחודית של זה הובילה לשיתוף פעולה ביצירות "אמון" (שאוביהנה 2009), "הגן עליי" (שאוביהנה 2010), "שכרון חושים"   (שאושפיל דיסלסורף 2012) ו"מורכבות השייכות" (צ'אנקי מוב, להקת מחול ממלבורן 2014). יצירותיהם אלו הועלו כולן על במות בין-לאומיות. שיתוף הפעולה האחרון שלהם היה ביצירה "מקומות בטוחים" שהופעת הבכורה שלה הייתה בפרנקפורט בסתיו 2016.

פאלק ריכטר מחפש את החיכוך עם המציאות, עם עולמנו, עם המערכת המדינית והכלכלית הנוכחית שלנו הכוללת סתירות, ניגודים, אבסורדיות ודרישה בלתי פוסקת ליעילות ולצמיחה. עיסוק בעולם שלנו אין משמעו לדון בענייני היום יום כפי שעושה זאת העיתונות. הטקסטים של ריכטר כתובים מנקודת מבט ביקורתית על עניינים חברתיים, כלכליים ומדיניים. הם מתארים את השפעותיה של המערכת הניאו-ליברלית, של האידיאולוגיות ושל הטכנולוגיות על הפרט – על מחשבותיו, רגשותיו, שפתו והתנהגותו.     

ריכטר מתאר עולם שבו אידיאולוגיית השוק של יעילות, והתייעלות עצמית חדרה לכמעט כל פינה בקיום האנושי: עבודה, אהבה והחיים עצמם. הגיבורים ביצירותיו של ריכטר הם אנשים שחיים, עובדים ואוהבים באופן גלובאלי. הם מקושרים גלובאלית אך בה בעת נראה כי איבדו את שורשיהם או את תחושת השייכות שלהם. אנשים חיים באינטרנט, בעולם ויראלי, המשפר תדיר את שליטתו בהם. אנשים בודדים מחפשים הכרה, קרבה, אהבה וברגע האחר הם מיטלטלים, חוששים, נסוגים לבדידות רגשית או לחיפוש הנצחי אחר אפשרויות רבות וטובות יותר. קור, התמוטטות, קריסה, החשש להישאר לבד, להיות אדיש או חסר רגשות – אלה מוטיבים החוזרים על עצמם בטקסטים של ריכטר. השפה שלו דומה לא פעם לפרטיטורה המעוררת במקצבים שלה מצבים של לחץ וקריסה. בד בבד אירוניה, הומור ואבסורדיות מעוררים תסביך של ניגוד ולעתים אף גיחוך על עולמנו המתורבת יתר על המידה בתחילת המאה ה-21. יצירתו האחרונה של ריכטר מנתחת את השבר בחברה המערבית: מצד אחד שאיפה לעוד ליברליזם, פתיחות ושוויון  ומצד שני שינוי הנובע מפחד לעבר פופוליזם של הימין, שנאת זרים, הומופוביה, סקסיזם ופונדמנטליזם דתי.  
 
ההצגה "פחד" (שאוביהנה, 2015) משתמשת במטפורה של זומבי כדי לאפיין את הכוחות הרוחשים של לאומנות, גזענות והומופוביה ההופכים לפתע גלויים יותר בשיח הציבורי. ההפקה מותחת ביקורת על אישי ציבור מהימין הקיצוני דוגמת באטריס פון שטורך (סגנית הנשיא של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה) או פעילים דתיים קיצונים נגד שוויון בנישואין למשל הדוויג פון בוורפרדה (העומד בראש הארגון ההומופובי "הפגנה לכולם"). שניהם ניסו לתבוע את התיאטרון ואת פאלק ריכטר כדי לאסור הופעה אך ללא הצלחה.

בהפקות אחרונות בבינאלה של ונציה, בפסטיבל הפרינג' מדריד ובפסטיבל וינה שיתף ריכטר פעולה עם הכוריאוגרף ניר דה וולף ועם אנסמבל צעיר והטרוגני של מפיקים כדי לערער על השאלה של מושג הזהות מעבר לנורמות פשטניות של לאום, תרבות, מגדר ומין. רבות מיצירותיו האחרונות של וולף משלבות סוגות אמנותיות שונות. המוזיקה חשובה הן לטקסטים שלו הן כהיבט חשוב על הבמה. שירי פופ, לחנים ומקצב אלקטרוני מורכב – הקשת רחבה, אך מוזיקה היא המנוע, הדחף וההשראה ביצירותיו.  

כוריאוגרפיה, מחול ותנועה הפכו לחשובים ביותר בעבודתו של ריכטר לאחרונה. כל שיתופי הפעולה שלו עם אנוק ואן דייק או עם הכוריאוגרף ניר דה וולף מביאים יחדיו שחקנים ורקדנים, טקסט ותנועה ומטשטשים את הגבולות בין הדיסציפלינות: אפשר לקחת פיקוד, לשרת את האחר או לסתור אותו. שילוב התיאטרון והמחול אצל ריכטר מתאפיין הן בהרמוניה מושלמת הן בניגודים חריפים. 

ריכטר חיבר את הכוריאוגרפיה ביצירת התיאטרון-מוזיקה שלו
“FOR THE DISCONNECTED CHILD”
(שאוביהנה / בית האופרה ברלין, 2013) וביצירה
"Play Loud”
(התיאטרון הלאומי בריסל, 2011). במיזמים משולבים יחדיו טקסט ואמנויות אחרות וכך הופך חלל החזרות למעין מעבדה שבה נפגשות דרכי הבעה אמנותית שונות, מתקשרות זו עם זו, מערערות זו על זו ומשלבות כוחות כדי לחקור טריטוריה בלתי ידועה. ריכטר משתף פעולה עם אמנים מחוץ לגרמניה, למשל עם הבמאי והשחקן הצרפתי סטניסלס נורדיי שביים והפיק עימו את "הגן הסודי שלי" (פסטיבל אביניון, 2010) ו"אני פסבינדר" (התיאטרון הלאומי שטרסבורג, 2016). פאלק ריכטר כותב ומביים במקביל, משנה טקסטים ותנועות במהלך החזרות: טקסט יכול להשפיע על תנועה ולהפך, שחקן ורקדן יכולים להשפיע על טקסט ואימפרוביזציה יכולה להשפיע על סצנה.