טקסטים למען העתיד תום שגב –הסיגר האחרון

"Briefwechsel zwischen Sigmund Freud und Arnold Zweig 1927-1939"
Resling Verlag

ארנולד צווייג ידע לציין בדיוק מתי איבד את הקשר שלו עם אירופה: כשעישן את הסיגר האחרון שהביא משם. כשקראתי את המשפט הזה ראיתי מולי בבת אחת את סבא.

ארנולד צווייג מזכיר לי את סבא שלי, אמיל. כשהגיע לארץ ישראל, יחד עם סבתא אדית, הוא היה כבן 65. במזוודת עור קטנה שהביאו במטענם שמורים עד היום מסמכי השניים ובהם תעודת מסע בת 4 עמודים שהנפיק להם משרד הפנים של פורטוגל. על המסמך מצטופפות חותמות רשמיות לאין ספור ויש גם שפע של בולי אגרה: לפחות שש קונסוליות קטפו רווחים כלשהם מהמסע הזה. אני מזהה חותמות של מרוקו, מצרים ומשום מה גם של דרום אפריקה והודו. אבל סבא וסבתא ירדו בחיפה; בעמוד האחרון של המסמך יש חותמת המאשרת שמחלקת ההגירה של ממשלת ארץ ישראל מתירה להם להשאר כאן לתמיד.

אני מתאר לי את הטרטור הבירוקרטי שהיה עליהם לעבור עד שהשיגו את שלל החותמות האלה; מי יודע כמה פקידים היה עליהם לשחד בתוך כך. יותר מכל מדהים אותי התאריך: 4 באוקטובר 1943. תבוסת הצבא הגרמני כבר נראית לעין; ברלין סופגת הפצצות כבדות. אך מנגנון ההשמדה הנאצי עוד פועל. במיידנק רוצחים את אחרוני היהודים שנותרו שם; כחצי מיליון מיהודי הונגריה עוד צפויים לחיסול. ובינתיים, כאילו כלום, אניית נוסעים מפליגה לה לאורכו של הים התיכון, ממערב למזרח, עד שהיא מורידה את סבא וסבתא בחוף מבטחים. אין מנוס מהקלישאה הזאת.

אני מניח שלא באו בשמחה; הם נשארו בברלין ככל שיכלו ואחר כך התיישבו בליסבון. אין לי מושג מה מנע מהם להשאר שם; כך או כך, ארץ ישראל היתה העדפתם האחרונה. לפחות לא היו כאן לבד: בירושלים חיכו להם אבי, אמי ואחותי התינוקת. אני עוד לא הייתי. שבועות אחדים לפני שמלאו לסבא 70 הוא איבד את בנו, אבי, במלחמת העצמאות. אחר כך מתה סבתא אדית. אני זוכר אותו כאיש שתלטני קצת, בחליפה בת שלושה חלקים; לעולם לא יצא מהבית ללא מגבעת ותמיד נשא בידו מקל הליכה, זכר לימים טובים יותר שעברו עליו בברלין. גרנו בירושלים. אני זוכר שלקח אותי לגן ארלוזורוב, או אולי לכתה אל"ף. הייתי משקיע את ידי בתוך ידו ושמח שהוא איתי. דיברנו בגרמנית; הוא לא ידע עברית. ואני זוכר שהוא שידר מועקה כבדה; הוא היה אומלל כאן. בברלין היה איש אמיד; בירושלים היה חסר כל. הוא שתה הרבה ומת ב-1952.

במזוודה עם מסמכי הנסיעה הפורטוגזיים שמורים גם לא מעט מכתבים שקיבל סבא ממכרים שהתגלגלו לארצות אחרות. הם סיפרו לו את הקורות אותם והתרפקו בנוסטלגיה על זכרונות מברלין שלהם. יותר מ-50 שנה לאחר מכן למדתי מהמכתבים האלה משהו על הטרגדיה של הייקים. אין כמעט הגירות שמחות וכמעט לכל המתיישבים בארץ ישראל היה קשה והיו ייקים שהצליחו מאוד בארץ בכל תחום מתחומי החיים ומן הסתם היו שמצאו כאן את אושרם. אך נדמה לי שלייקים היה קושי מיוחד, כי במאה השנים שקדמו לעליית הנאצים החלו להאמין שיש להם חלק בחברה הגרמנית ועשו הכל כדי להשתלב בה. לסבא שלי היה 'צלב ברזל' שניתן לו על חלקו במלחמת העולם הראשונה, בצבא הקיסר הגרמני. רוב יהודי גרמניה לא היו ציונים ורצו להשאר בארצם. רבים מהם, אולי כמעט כולם, חשו בארץ כפליטים וכעקורים. כך חשו בכל ארץ: מבחינה זו לא היה הבדל אם התגוררו בוושינגטון הייטס ניו-יורק, כמו שטפן צוויג, או על הר הכרמל פלסטינה, כמו ארנולד צווייג.

***

בניגוד לצוויג הגדול לא נחשב ארנולד צוויג לאחד הדגולים בדורו, אך בחוגי הספרות הגרמנית היה ידוע למדי והרומנים שכתב יצאו גם בלשונות אחרות, לרבות עברית. הוא ביקר בארץ ואהב מה שראה; כאורח לא התקשה להעריך את מפעל ההתיישבות הציוני. עוד היה לו אז לאן לחזור. כמו סבי גם הוא ניסה למצוא מקומות אחיזה אחרים, קודם שבא ב-1934. אני מניח שהכורח להשאר פה מחוסר ברירה הציק לו יותר מעצם ההגירה. הקושי למצוא את עצמו בתרבות העברית הרס אותו; הוא נזקק לקוראים. מנהלי 'הבימה' לא הגיבו על מחזה ששלח לתיאטרון. הוא כתב להם פעם, פעמיים ושלוש אך לא קיבל תשובה. על כן חש שאינו שייך לכאן. הוא ידע לציין בדיוק מתי איבד את הקשר שלו עם אירופה: כשעישן את הסיגר האחרון שהביא משם. כשקראתי את המשפט הזה ראיתי מולי בבת אחת את סבא; לעת זקנתם קצת דמו זה לזה. כמו צווייג עשה סבא את ימי נעוריו בקטוביץ; גם הוא ביקר בארץ ישראל לפני שבא לחיות כאן. בברלין היה שותף במפעל לייצור כובעי נשים; כשביקר בארץ הגיע למסקנה שאין כאן די נשים בשביל מפעל שלם לכובעים.

***

צווייג העריץ את זיגמונד פרויד ופרויד העריך את צווייג. חילופי המכתבים בין השניים שופכים אור על חלק מעבודתם ורעיונותיהם. אני מוצא בהם ענין מיוחד מפני שהם חושפים גם חלק מהקשיים הפנימיים של האידיאולוגיה הציונית. בקריאה עכשווית בעברית, נראים השניים כחריגים, הקיטורים שלהם נשמעים טרחניים למדי. אך אנשים כאלה גילמו את האתגר העיקרי שעמד בפני הציונות: רוב היהודים לא היו ציונים; המאבק על תמיכתם היה קשה יותר מהמלחמה בערבים. רוב היהודים שהתיישבו בארץ לא עשו זאת מתוך בחירה חופשית, אלא באו כפליטים. לא הם היו היהודים שהציונות קיוותה לראות כאן. הם באו בלית ברירה והתקבלו בלית ברירה. הנה דילמה המלווה את השיח הציוני מאז ומתמיד; הוא עולה גם מהמכתבים בין צווייג לפרויד.

עברם של היהודים לא הכשיר אותם אל נכון ליצור להם מדינה משלהם, הרהר פרויד, אך יעץ לצווייג בכל לשון שלא לחזור לפי שעה לאירופה, כי בארץ ישראל הוא נהנה לפחות מביטחון אישי ומזכויות אזרח. פרויד עצמו יכול היה להתיישב בארץ ישראל, אך בחר להגר לאנגליה ושנא כל יום שעבר עליו שם. גם צווייג ידע ימים קשים; הטרור והמלחמה על ארץ ישראל מרטו את עצביו ודכאונו העמיק. רק תורתו של פרויד יכולה להסביר את המתרחש כאן, העריך.

***

וייתכן שרק תורתו של פרויד יכולה להסביר את מה שעשה צווייג אחרי המלחמה: הוא היגר לגרמניה המזרחית. הרודנות הקומוניסטית קבלה אותו בזרועות פתוחות וכך היה, סוף סוף, גיבור תרבות לאומי. ברלין המאוחדת והחופשית מקבלת כיום בזרועות פתוחות עשרות אלפי ישראלים הבוחרים לחיות שם, רבים מהם, אולי רובם, ילידי הארץ. ארנולד צוויג וסבא שלי היו מבינים אותם היטב.