נופר ברקול מארטהלר: "צריך ליצור את החדש שוב ושוב."

מארטהלר: "צריך ליצור את החדש שוב ושוב."
ציטוט דבריו של הבמאי כריסטוף מארטהל
[Marthaler] נאמר בחדר הפאנלים של הברלינר פסטשפילה [Berliner Festspiele] ונדמה היה שלולאה גדולה התהדקה סביב לחדר – אמנים, ותיקים וצעירים, תיאורטיקנים, חוקרים, עיתונאים ושוחרי אמנות מרחבי העולם ספגו את המילים שלכדו את רוחן של יצירות הרגע הנוכחי: רגע המתקיים בו זמנית גם עכשיו, גם ברגע הבא וגם ברגע החוזר על עצמו שוב ושוב.

פסטיבל התיאטרטרפן [Theatertreffen] ציין השנה חמישים וארבע שנים של כינוס עולם תיאטרון המדינות הדוברות גרמנית סביב תחרות של עשר ההפקות המרתקות של השנה האחרונה [2016] מרחבי גרמניה, אוסטריה ושוייץ, שנבחרו באופן דמוקרטי על ידי ועדה של שבע- ארבע נשים ושלושה גברים, שכל אחד מהם צפה ב- 60-100 הפקות בשנה האחרונה - ואינה כוללת את מנהל הברלינר פסטשפילה בו מתקיים הפסטיבל, ד"ר תומאס אוברנדר [Oberender] או את המנהלת האמנותית של הפסטיבל, איבון בודנהולצר [Büdenhölzer]. יש להבחין בקו המנחה של בחירת ההצגות בהתאם לניסוחן כהפקות"ייחודיות" [remarkable]  - ולא "הטובות ביותר" או"היפות ביותר" - כי יחד עם העובדה שמדובר בתחרות בין הצגות נבחרות, רוחו של הפסטיבל אינה מתווה היררכיה איכותית, אלא ממשיכה את הנחלת מורשתו של אירוע שכשמו כן הוא: מקום למפגש [=treffen] אמנותי ושיח, ששם את היצירה התיאטרונית כקפסולה של הרוח העכשווית של אמנות התיאטרון בארצות הדוברות גרמנית, ולא פחות מכך – של התשובה האמנותית במחוזות אלה לאירועי הווה, לתמורות ולכוחות פוליטיים שמשנעים, באופן מואץ מאי פעם, את מצב החברה והאדם.

הפסטיבל התקיים במשך שבועיים במהלכם אירח את עשר הפקות התחרות וכן קו-פרודוקציות בינלאומיות, מופעים קטנים, קריאות מבוימות, רבי-שיח, דיונים, קונצרטים ומסיבות. בחירותיו של הפסטיבל בשנה זו נסובו סביב המטען הפוליטי של היצירה התיאטרונית באופן מובהק, זאת גם אם בלאו הכי עקרונות הפסטיבל היו מציפים את רוח הזמן; אך הפעם התגובה או סימני השאלה שהציבו היוצרים ואנשי הפסטיבל כלפי תנועותיו הנוכחיות של העולם, ניסיונותיהם לדמות או לנבא את התזוזות העתידיות והפניית מבטם כלפי מה שכבר אבד או רוסק במו ידינו, היו לא רק תולדה של המפגש היצירתי, אלא יסודיים: לב ליבן של היצירות ומפתח השיח.

זו משימה בלתי אפשרית להעביר דרך המילה המוקלדת את רוחב היריעה, אך אני חשה שמן הראוי שלפחות אנסה להשית מעט אור על אירועי הפסטיבל:

הפקות התחרות

מבאזל נבחרה הפקת העיבוד מאת סיימון סטון [Stone] ובבימויו,  שלוש אחיות [Drei Schwestern] בעקבות צ'כוב, כאשר במשך ההצגה בית פרוזורוב מסתובב וחושף לנו, סיבוב אחר סיבוב, את פניה הנבובים של הבורגנות הלבנה והפריוויליגית, שמכפילה בחייה את סדרות הטלוויזיה אליה היא עצמה מתמכרת;

מדורטמונד נבחרה תהלוכת הגבוליות [[Die Borderline Prozession, הפקה מקורית בבימוי קיי פוגאֵס [Voges], שהוצגה בהאנגר בשולי העיר בו הוקם סט תלת מימדי, כאשר הצופים יושבים משני צידיו, מוקף במסילה עליה נוסעת מצלמה המצלמת לאורך כל ההצגה ותמונתה מוקרנת על שלושה מסכים גדולים המוצבים בשני צדי הסט. המצלמה מלווה בצלם ובבמאי ההצגה שמביים את הצילום ובוחר בזמן ההצגה אילו טקסטים, שירים וסאונדים, מהבנק שהוא וצוות הדמטורגים עיבדו עבור המופע או חדשות רלוונטיות, ינוגנו או יוקרנו על גבי התמונה המוקרנת על מסך מסוים – כך למשל תוצאות הבחירות בצרפת שפורסמו במהלך המופע הוקרנו גם הן. החוויה של פיסות החיים שעוברות תהליך של עיבוד ומועברות אלינו דרך המסך הגדול, בזוהר של קולנוע הוליוודי כלוא בתוך לולאה ההולכת וחוזרת על עצמה, הופכת לחוויה אישית ומדיטטיבית של הצופה, בה הוא נפגש בהרגלי הצפייה שלו בחיים אחרים המתווכים לו דרך אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות; 

ממיינץ, נבחרה ההפקה המקורית קוסמים עצובים [Der Traurige Zauberer] של הבמאי הצעיר תום לוץ [Luz], שכבר הוכרז כבמאי המבטיח לשנת 2015 על ידי כתב העת הידוע לתיאטרון Theater der Zeit, וביקר ביוני האחרון בפסטיבל ישראל עם הפקה שלו כיוצר עצמאי מ-2015. הפקה זו, הראשונה בקריירה שלו כבמאי בהפקת תיאטרון ממוסד, מושתתת על יסודות של תיאטרון מוסיקלי –אין הכוונה כאן למחזמר או לערב מוסיקלי- נגינה של פסנתר על הבמה, כאשר הסאונד והמקצב של המילים והתנועה של השחקנים מעוצבים באופן מדויק לפיה וביחס אליה בתוך תבניות תנועתם במרחב, שהן מעגליות ומוכפלות כמו השתקפות של מראה, בעוד הצופים יושבים בפודיומים על הבמה וצופים על השחקנים המופיעים בהמשך שלה ובאודיטוריום הרפאים הפרוש לפניהם;

מלייפציג נבחרה ההפקה  89/90, בבימויה של קלאודיה באואר [Bauer] על-פי עיבוד לרומן מאת פטר ריכטר [Richter] תחת אותו השם, שנוגע באחת נקודות הזמן הרגישות והטעונות עד היום של גרמניה. ההפקה עצמה לוקחת מן הרומן את נקודת מבטו של גבר שנזכר בשנות נעוריו בשנה הקריטית, 1989-1990, במהלך שיחה עם חברו ודרכה ניגשת באומץ לגעת בנדבך מתוך ההיסטוריה הצעירה של גרמניה המאוחדת דרך עיבוד למקהלה; שהוא רפטטיבי, וככל שהוא רפטטיבי כך הוא מסלים, ונמתח לכדי מנעד שבין מקהלות בית ספר, מפלגות קומוניסטיות וכנסיה. היה צורך בהרבה מאוד הומור במופע הזה, ללא ספק, בכדי להגיע ביושרה - בייחוד בהקשר של גרמניה של שנות ה-90 - ליכולת להציג נערים ששרים בקול אחד על הבמה הגדולה: "אני נאצי";

בשיתוף פעולה של תיאטראות ופסטיבלים מגרמניה, בלגיה, שוויץ, אנגליה, סינגפור וצרפת יחד עם המרכז האמנותי מיסודו של הבמאי מילו ראו [Rao], 'המוסד הבינלאומי לרצח פוליטי' [International Institute of Political Murder ], הוזמנה ההצגה בבימויו של ראו,  חמישה תרגילים פשוטים  [Five Easy Pieces], שעוסקת בחומר הדוקומנטרי של הרשעת מארק דוטרו [Dutroux] בחטיפה, עינוי ופשעי מין בילדות– פשעים ששיסעו את בלגיה והפילו את ממשלתה בסוף שנות ה-90, וקושרת אותם במבט עוד יותר קדום, להיסטוריה הקולוניאלית של בלגיה בקונגו. המעשה מתחולל בזמן שכל המשתתפים על הבמה הם ילדים-שחקנים וה'במאי' שלהם [שחקן שהוא למעשה מאמן המשחק שלהם], בוחן אותם לתפקידים מתוך מקרי העבר, מנחה אותם לפני כל סצינה ומביא אותם לכדי הביצוע שלה כאשר כל מונולוג מצולם בפריים קרוב לפניהם של הצעירים ומוקרן על מסך הקיר האחורי; בין הסצינות הוקרן על מסך זה שחזור וידאו של האירועים המבוצע על ידי שחקנים מבוגרים. פשעי העבר לא היו מוקד האירוע אותו עלינו לספר או לשחזר, אלא מסגרו את הבמה כאתר שבו הניצול, הכניעה והכוח הם חומרים אמיתיים שהפוטנציאל שלהם מצוי בכל רגע במפגש האנושי.  

מברן נבחרה ההפקה ההשמדה [Die Vernichtung] בבימויים של ארסן מונדטאג [Mondtag] ואולגה באך [Bach], שעטף את השחקנים ואת הבמה כולה בגן עדן שלם, שכמו צויר על-ידי מארק שגאל על ספידים, בעוד שהטקסט, אופן הביצוע שלו והנשימה של המבצעים מופקים מקוטב מנוגד לחלוטין, מתוך המאפליה של מועדון לילה גרמני היום, שכל כולו סמים, בדידות, וחוסר רצון להבין או להשתתף בפוליטיקה 'של הזקנים' כפי שהיא;

בשיתוף פעולה של קבוצת Forced Entertainment עם תיאטראות ומרכזי תרבות מאנגליה, גרמניה וארה"ב, קסם אמיתי [Real Magic] של הקבוצה, בבימויו של טים אטצ'לס [Etchells]. שלושת המבצעים שיחקו בפורמט שעשועון טלוויזיה מסויט בו המנחה מבקש מהמתמודד לנסות לנחש שלוש מילים עליהן חושב המתמודד השני –תמיד אותן המילים: חשמל, חור, כסף; המבצעים מחליפים תפקידים, מעבירים ביניהם תחפושת של תרנגולת, מבצעים את אותה תבנית הטקסט והכישלון הנחרץ חוזר על עצמו במשך שמונים וחמש דקות של קסם-לדראון-עולם.

לצערי הרב שתי ההפקות של הרזידנץ תיאטר [Residenztheater] ממינכן עם השודדים [Die Räuber]  מאת שילר, בבימויו ועיצובו של אולריך ראשה [Rasche] והתאלי תיאטר [Thalia Theater] מהמבורג עם  עובש הרוכב [Der Schimmelreiter], על פי הרומן באותו השם מאת תיאודור שטורם [Storm] בבימויו של יוהאן זימונס [Simons], לא יכלו להופיע בשל אילוצים טכניים, אך ההפקה ממינכן הוקרנה ומהמבורג הוקראה;

לבסוף מתיאטרון הפולקסבונה ברלין [Volksbühne ], חצי-של-רגע לפני שהשלטון שם התחלף, נבחרה ההפקה לְכַלֵב [Pfusch], בבימוי של הרברט פריטש [Fritsch] (יצירה שביעית שלו הנבחרת להציג בפסטיבל), שנתנה את אקורד הסיום: כמו ששורשיו של התיאטרון הגרמני, הנעוצים היטב באמנות הקרקס התקיימו ביצירה, הדיוק והאסתטיקה של הבלט הטריאדי של אוסקר שלמר [Schlemmer], כך גם המבט המסויט כלפי עתיד התיאטרון הלך ונפער עם האקורד האינסופי של הפסנתרים המרובים שפריטש הציב למרגלות הבמה, בליווי צחוקה המתרסק והמתענג של ליצנית הדראג. המסתורין הזה, שרק הלך והחריף את מרקם החפץ אליו הופך האדם, ככל שהוא מתגלגל, ומנסה, ומתאמץ, וכושל - נסגר בתנועה כבדה של המסך וכעבור שתי שניות - פיצוץ.

Shifting Perspectives

הפסטיבל השיק השנה מסגרת חדשה בשם פרספקטיבות משתנות אותה אצר דרמטורג הפסטיבל ומנהל הפורום הבינלאומי, דניאל ריכטר [Richter], שהיוותה מעבדה קולקטיבית לחקר ולחווית השילובים ההיברידיים שזמנים אלה מציעים בין אמנות, מדע וחברה. התכנית הציגה פורמטים מגוונים של מופעים, מופעי הרצאה, דיונים, שיחות פתוחות, ופאנלים שעסקו בסוגיות ובהשפעות שבין הפוליטיקה ואמנויות התיאטרון והמופע כיום והכילה את שוק המחזות ואירוח הפקות שיתופי הפעולה הבינלאומיים.

Stückemarkt

שוק המחזות, בשיתוף עם הסוכנות הפדרלית לחינוך פוליטי [bpb], הציג בקריאות מבוימות ומופעים קטנים חמישה מחזות חדשים מאת אמנים צעירים מרחבי אירופה שגם הוצאו על ידי הפסטיבל בחוברת מתורגמת לגרמנית. כמו כן התקיימו הקרנות של חמישה סרטים שהציגו פרספקטיבות שונות על תמורות פוליטיות עכשוויות, ושני כנסים, אחד מהם בשם אמנות הדמוקרטיה, שאיגד שבעה מושבים שעסקו בין השאר בחופש הביטוי, אובייקטיפיקציה בדיון הפוליטי, השוואת הדמוקרטיה בגרמניה ביחס למדינות אחרות, פעולות אמנותיות שיכולות להשתית יסודות לשינוי ועוד. 

International Coproduction Fund
בפסטיבל התארחו חמש מתוך הצגות הקרן של מכון גתה להפקות משותפות בינלאומיות פרי יצירתם של אמנים מרחבי העולם יחד עם אמנים גרמנים, שיצרו שיתופי פעולה אמנותיים נדירים, יצירות תיאטרון היברידיות ומורכבות מבחינת התוכן, ריבוי השפות המדוברות, נקודות המבט ומגוון האלמנטים האמנותיים המשולבים בכל יצירה. השער שנפתח במסגרת זו מציע גישה אל מרחב חדש של אמנות התיאטרון, אורגני ונובע מתוך העידן בו אנו חיים, כאשר המרחקים, הזהויות והשפות אינם מתבטלים, אלא נפגשים ובאים לכדי מימוש ביצירה מאתגרת שפניה הבלתי מזוהים מזמינים לגעת בחוויתם ובתפישתם של העולם ושל זהות הפרט כיום.

אני חייבת לציין כאן את החוויה המכאיבה והיפהפייה של היצירה מוסיקה לתיאטרון בלתי-יציג [Music for Unstageable Theatre] בבימוי עאדל אבדל ווהאב [Wahab] ממצרים, בשיתוף המוסיקאי אלכסנדר פאוליק [Paulick] מגרמניה, שעסקה בניסיון ליצור יצירה תיאטרונית בה כל מה שווהאב היה רוצה לומר ולהגיב למקום בו הוא חי– הוא בלתי אפשרי.

International Forum

מזה שלושים ושבע שנים מתקיים הפורום הבינלאומי בשיתוף פעולה עם מכון גתה, אליו נבחרים בכל שנה על בסיס יצירתם התיאטרונית שלושים ותשעה אמנים צעירים מכל העולם, שבמשך שלושה שבועות צופים ביחד במופעים, דנים בהם, נפגשים עם היוצרים, מתחלקים לסדנאות שונות עם אמנים ייחודיים בהן הם מפתחים את חומריהם, ובעיקר ומעל לכל נפגשים זה עם זה, ולומדים אודות מצב האמנות בעולם וחלחול התהליכים החברתיים והמדיניים אל המלאכה ועיצובה.

הפורום מנוסח כמעבדה החוקרת את תפקידו של התיאטרון כמרחב פוליטי ציבורי, וכך הפורום השנה שחבריו באו ממדינות קרובות למקום כמו שוויץ, בלגיה או צרפת, ורחוקות יותר, כמו לבנון, צ'ילה או טיוואן – או תל אביב– לא רק שהוצב כמפגש בין-תרבותי ובין-שפתי, אלא שעצם תהליך בחירת המשתתפים התמקד באמנים שמלאכתם מונעת מהנחת היסוד שהיצירה התיאטרונית היא חיה-פוליטית: במאים שתוכן העבודה שלהם עוסק או קורא תיגר על נושאים עכשווים באקטואליה המקומית, במאים שעבודותיהם שאובות מחומר דוקומנטרי, במאית החוקרת בעבודתה את פוטנציאל המופע כפעולה מחאתית, מעצבת במה בשלבי עבודה של מופע-סיור, דרמטורגית העוסקת בפרויקטים המשלבים מדע ואקולוגיה עם תיאטרון, פרפורמרית החברה בקבוצה שיוצרת פעולות החותרות ליצירת פרובוקציה במרחבים ציבוריים, מחזאי השוקד על פרויקט המחבר בין חקלאות באזורי ספר לחינוך לתיאטרון, חוקר העוסק בהשפעת תופעת השוק [shock] של ההמון על יצירות העוסקות בדיסטופיה; הדיונים נסבו בין השאר על הפוליטיקה של הייצוג בהצגות הנצפות, על שפת הדיון עצמה [במידה וצריך לדבר באנגלית כשמתכנסים בפורום מלא או לדבר בגרמנית ולהסתמך על המתורגמניות שנכחו בסטודיו ובתיאטרון], והתקיימו גם יוזמות עצמאיות של המשתתפים לדיונים סביב חינוך לתיאטרון במדינות מהן חברי הפורום מגיעים ומדיניות התערבות הממשלות בחופש הביטוי האמנותי.

בUffer Studios בצפון העיר, מוסך משאיות לשעבר שהוסב לחללי סטודיו יפהפיים, התקיימו ארבע סדנאות אליהן התחלקו חברי הפורום והושתתו כמעבדות למטענים הפוליטיים של יצירתם: אולה פרהאם [Frahm] וטורסטן מיכאלסן [Michaelsen], מחברי קבוצת ליגנה [Ligna] מגרמניה, שעוסקת בפוטנציאל של הציבור כיצרן של אפקטים בלתי נשלטים, חד-פעמיים העשויים לאתגר את המרחב הציבורי. הסדנה עסקה ביצירת אירוע המעורר את המטענים הקשורים בהיסטוריה של הפאשיזם באמצעות שידור רדיו באוזניות אישיות המגרות ביטוי תנועתי-המוני ואחיד;

אמן המופע איבו דמיצ'ב [Dimchev] מבולגריה, העביר סדנת מבוא, לפי טכניקת העבודה שלו הקושרת כתיבת טקסט אוטוביוגרפי ובחינת ביצועו ביחס לג'סטה. הטכניקה הכינה את היסודות לבניית מופע החוקר את זהות היוצר ואת הפוליטיקה של ייצוגה הגופני של הזהות;

היוצר קריס פרדונק [Verdonck] מבלגיה, יחד עם הדרמטורג איתו הוא עובד מזה שנים, קריסטוף פן בארלהBaarle] ], העביר סדנא בה עובד טקסט מתוך הספר מאת ג'יי.ג'י באלארד [Ballard], ההיסטוריה הסודית של מלחמת העולם השלישית [The Secret History of World War III ] לכדי יצירה אמנותית חדשה. הסדנא הבנתה צעד אחר צעד, בשלבים שונים של עבודה קבוצתית ופרטנית, את מתודת תהליך היצירה התיאטרוני של פרדונק, המעבירה את הטקסט טרנספורמציה אל עולם חזותי מוחלט. הסדנא אפשרה לכל משתתף להכיר מקרוב את כלי העבודה של המתודה ולהשתמש בהם בתהליך העבודה האישי שלו לקראת יצירה המשלבת אמצעים אמנותיים וחזותיים מגוונים, שאיכותה ואיפיוניה הם תולדה ייחודית של המפגש בין האמן המסוים ושותפיו לבין חומר הגלם אותו הוא מזהה בטקסט;

ולבסוף צמד הכוריאוגרפיות-רקדניות אידה אליזבת' לארסן [Larsen] ומארי לואיס שטנטהבירג [Stentebejrg]:  Two-Women-Machine-Show היוצרות בדנמרק, שיחד עם השחקן ג'ונת'ן בוניצ'י [[Bonicci העבירו לחברי הסדנא את הידע שלהן בשילוב תנועה ומדיטציה טיבטית לשם עבודה מעשית, בליווי מוסיקלי חי, העוסקת בחקר הייצוג הפיזיולוגי במימד הוירטואלי או הלא-ממשי.         

מצאתי את עצמי על שפת אגם, השמש הגיעה אל מעל הצמרות בגדה השניה כשבדיוק קראתי בנייד על טקס פרסי התיאטרון בתל אביב. "בגדה השמאלית קלייסט [Kleist] ירה בעצמו", הרמתי את המבט כשפלוריאן התחיל להתנגב –"קלייסט-קלייסט?", "כן, ממש שם",  הוא הזדקף "ובגדה ההיא זו וילה ואנזה. את יודעת." הריצוד של השמש על המים הזכיר לי את ה"חדש--שוב ושוב" של מארטהאלר, את כל הלוּפִּים, כל הלולאות האיומות של האז והעכשיו והאחר כך והמוכפל והוירטואלי. ואז חשבתי על כל התקופה הקצרה-גדושה הזאת, על הקהילה הקטנה שפתאום נוצרה בין אנשים כל כך שונים ממקומות מאפשרים ואפשריים הרבה פחות, על השפות וזויות המבט שלא בוטלו כדי לאפשר את "היחד", אלא נפגשו לכדי עולם קטן של הבדלים ושוניות. המפגש הקטן הזה, שלושה שבועות בסך הכל, הוא תוצר של אירוע שמבטיח הרבה יותר ממבט אל הלוּפּ שאנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו ובו בעת כולאים את עצמנו בתוכו - הוא מחזיק הזמנה משמעותית עבורנו של הינמסות הגבולות שבין אמנויות המופע, האמנות החזותית והמדע, של שמירה על הריבוי בתוך חווית הזמן, הזהות והשפה, כדי להיפגש וליצור –ביחד- את המרחבים האמנותיים הבאים שיאפשרו "שוב ושוב" לך, הצופה, להיכנס אל תוך המערבולת ולאפשר לה לקחת אותך.       

"הדלת לגן עדן סגורה ונעולה [...] עלינו לעשות מסע מסביב לעולם לראות אם ישנה דלת אחורית."

[היינריך פון קלייסט, On a Theatre of Marrionettes, 1810]
 


Nuphar Barkol Foto: Ilan Besor תקציר ביוגרפיה, נופר ברקול

במאית תיאטרון ומופע עצמאית.
שותפה לאוצרות  "אולם 3"- אולם רב תחומי לתיאטרון, תרבות ושיח, תיאטרון באר שבע.
בעלת תואר ראשון באמנות התיאטרון, מסלול בימוי, אוניברסיטת תל אביב.
בוגרת לימודי משחק ב"בית צבי".