"פרובוקציות בוטות לא באמת יכולות לרגש"

Respect
Foto:Cedric Dorin_Goethe-Institut Israel

האמן החזותי מיש שימש כמנהל האמנותי של פרויקט הקומיקס "Respect" בישראל. מה היה חשוב לו להגשים באמצעות הפרויקט, ומה כל-כך מיוחד במדיום הקומיקס? על כך הוא מספר בריאיון זה.  

מדוע רצית לקחת חלק בפרויקט זה? 

מיש: חופש היצירה שיש לנו בפרויקט הזה, כאמנים, היא משהו די חד-פעמי. אנחנו יוצרים קומיקס שניתן יהיה לשלב אותו בתכנית הלימודים בבתי הספר, אבל יחד עם זאת אנחנו לא חלק ממערכת החינוך, כך שמתאפשר לנו ליצור משהו שהוא מאוד אישי. אנחנו חופשיים לבחור את הנושא, ואת הדרך שבה אנו רוצים להוציא אותו אל הפועל. לדעתי, תלמידים ואנשים צעירים נדרשים רק לעתים רחוקות להתמודד עם נושאים כמו זכויות אדם וצדק חברתי. גם בישראל זה כך. לכן, יוזמות ומעורבות מחוץ לכותלי לבית הספר הן ללא ספק דבר הכרחי. אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה רציתי להיות מעורב בפרויקט. 

אילו עוד סיבות היו לכך? 

מיש: אני אוהב במיוחד לסייע להתקרבות בין בני אדם מרקעים שונים. זה בדיוק מה שקרה כאן, במהלך הסדנאות שקיימנו בישראל. האמנים שהשתתפו בסדנאות הגיעו מישראל ומגרמניה, ולכל אחד מהם יש כמובן סגנון אישי וגישה ייחודית משלהם. הסדנאות הראשונות הולידו יצירות נפלאות, וכעת אני סקרן לראות מה יתרחש בסבב הסדנאות השני. 

איך בדיוק ראית את התפקיד שלך כ"מנהל האמנותי" של הפרויקט? 

מיש: בעיניי, מהות התפקיד הייתה לוודא שכל הדברים מתחברים כמו שצריך. כדי שניתן יהיה להגיע לתוצאות הטובות ביותר, האמנים צריכים להרגיש שהם יכולים להביע את עצמם בחופשיות מלאה.
אך באותה נשימה אסור לנו לשכוח את המטרה שאותה אנחנו רוצים להגשים: להכניס אל בתי הספר את הנושאים המורכבים והחשובים הללו באופן שבו הקומיקס יצליח לגעת בתלמידים, אבל גם בדרך שלא תגרום לאנטגוניזם מצד מערכת החינוך. כדי להצליח בכך, צריך לפעול בצורה מחושבת וחכמה.  

איך אפשר להשיג את זה?  

מיש: המטרה הייתה בראש ובראשונה ליצור אמנות שיש לה אמירה ברורה וחכמה. אך בדרך לשם היינו צריכים להימנע משני דברים: מצד אחד, לא לעסוק בדברים שאינם ממוקדים מספיק ושממילא אין לגביהם מחלוקת, ומצד שני ביקשנו להימנע מפרובוקציות בוטות שלא עומד מאחוריהן רעיון מבוסס. דבר כזה לא מצליח לגעת, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה אינטלקטואלית. התחושה שלי במהלך הסדנאות הייתה שהרעיונות ההתחלתיים היו יותר מדי כלליים ויותר מדי בקונצנזוס. הם לא חדרו מספיק עמוק אל תוך הנושאים שרצינו לגעת בהם.  

למשל? 

מיש: למשל, הנושא "שלום". מעט מאוד אנשים בישראל ובשטחים הפלסטיניים יגידו "אנחנו לא רוצים שלום". במקום זאת הם יגידו "אנחנו רוצים שלום, אבל ..." החלק המעניין מתחיל עם המילה "אבל". משום שאז אתה צריך לשאול את עצמך כיצד אתה תופס את "האחרים" שבעינייך אינם מהווים פרטנר לשלום, וכיצד אתה מתייחס אליהם. האתגר הגדול היה טמון בשאלה, איך אפשר להעמיק כמה שיותר אל תוך נושא מסוים דרך קומיקס בן עשרה עמודים בלבד. מלחמה זה רע, שלום זה טוב – זו אמירה שאי אפשר להסתפק בה. צריך להגיד לפחות משהו אחד שיעורר מחשבה.
 
בהקשר הזה, רציתי לעזור לעצב את הסיפורים בצורה החדה והברורה ביותר, אך מבלי שהאמן יקבל את התחושה שזו כבר לא היצירה שלו. אני חושב שהצלחנו בכך. מתוך הפרויקט התהוו יצירות שגם מייצגות בנפרד כל אחד ואחד מהאמנים, וגם אפשר להשתמש בהן לצורך הגשמת מטרת הפרויקט.
 
עבור אמן זה לפעמים גם תרגיל טוב, לרתום את הכישרון שלו בשירות נושא מסוים ולהעמיד את האגו האמנותי שלו לבחינה ובדיקה. זה לפחות מה שאני למדתי במהלך הפרויקט הזה. 

מה מרתק אותך באופן אישי במדיום הקומיקס? 

מיש: יש משהו מאוד מיוחד בדרך שבה מספרים סיפור באמצעות מילים ותמונות. כוחו של המדיום טמון בחללים שבין התמונות הבודדות, ממש כמו שקורה בסרט טוב. הסוד הוא לא להראות הכל, אלא לגרום למוחו של הקורא לעבוד ללא הפסקה כדי להשלים את החסר. בקומיקס זה קורה אפילו בעוצמה עוד יותר גדולה. הקומיקס מטשטש את הגבולות הקשיחים שבין אמנות גבוהה ואמנות "נמוכה" לכאורה, בין בידור, ספרות ואיור. הוא מביס את ההגדרות האלה. לפעמים הקומיקס שם יותר דגש על ההיבט החזותי, ולפעמים הוא מתמקד במילים ובשפה, כשבחלק מהמקרים הטקסטים יכולים להיות מאוד דרמטיים. זה מדיום מאוד גמיש. 

מדוע בחרת ללכת בנתיב הזה, להיות אמן חזותי? 

מיש: מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי מוקסם מהאפשרות לספר סיפורים באמצעות תמונות ומילים.
כשגדלתי, תמיד אמרו לי שלא אוכל להתפרנס מזה. אך אז ראיתי שזה אפשרי, שיש אנשים שהפכו את האמנות הזו למקצוע, ושזו באמת יכולה להיות "עבודה מכובדת". זה מה שגרם לי לאזור אומץ בעצמי. לצד הקומיקס, עבדתי עד כה גם עם מדיומים נוספים, כמו אנימציה, איור וקולנוע. בימים אלה אני עובד על הסרט הראשון שלי באורך מלא. מושך אותי לגלות, באילו אופנים המדיומים האלה דומים או שונים, היכן טמונים החוזקות והגבולות שלהם. בעיניי, מה שחשוב בחיים זו היכולת להישאר סקרן כל הזמן. 

יש נושא שחשוב לך במיוחד שיבוא לידי ביטוי בפרויקט הזה? 

מיש: יש משהו אחד שנגע בי מאוד. לצורך הסדנה Michael MYSH Rozanov Foto:Cedric Dorin_Goethe-Institut Israel השנייה של הפרויקט, האמנים ואני נפגשנו עם נציגים מקרב קהילת הפליטים שמתגוררת כאן בתל-אביב, באזור גינת לוינסקי. זו הייתה חוויה מטלטלת, גם עבור האמנים הישראלים. ראינו כיצד האנשים האלה, שהגיעו לכאן לאחר שנמלטו ממדינות באפריקה כמו אריתריאה, עוברים דה-הומניזציה, וכיצד מתייחסים אליהם כאל טפילים. זה משהו שהדהד בתוכי.
 
בתור אדם שמשתייך לחברה שנוצרה על ידי פליטים בעקבות השואה, קשה לי לראות כיצד אותה חברה עצמה הפכה להיות כל כך חסרת חמלה לאנשים שנמלטים מגורל דומה בעת הנוכחית. בעיניי, דווקא ישראל צריכה להיות מקום שבו פליטים יכולים למצוא מקום מקלט. בתור חברה של פליטים לשעבר, מוטלת עלינו חובה מוסרית להבין את המצב שבו הם נתונים ולהזדהות איתם. לכן כל כך שמחתי כשאחת מהאמניות העמידה את הנושא הזה במרכז היצירה שלה. אני מקווה שאלה שיקראו את יצירת הקומיקס שלה, ואולי יעברו יום אחד דרך גינת לוינסקי או בקרבתה, כבר לא יראו את האנשים האלה בתור סכנה, אלא בתור מה שהם באמת: בני אדם. בני אדם עם קשיים, תחושות ורגשות. אני מאמין שלאמנות יש את הכוח להעיר ולטלטל אנשים.