קרל מרקס לקרוא שוב את "הקפיטל"

בשנת 2018 קרל מרקס היה חוגג את יום הולדתו המאתיים
בשנת 2018 קרל מרקס היה חוגג את יום הולדתו המאתיים | Foto (Ausschnitt): Johann Scheibner © dpa

בשנת 2018 מציינים את יום הולדתו המאתיים של קרל מרקס. ביקורתו על הקפיטליזם נראית אקטואלית מתמיד בעידן של משבר האקלים, האבטלה ההולכת וגוברת ואי השוויון הגלובלי. זוהי סיבה טובה לשוב ולקרוא קריאה מחודשת בספר.

קרל מרקס – מצד אחד הוגה היסטורי שאמירותיו ביססו את מעמדן עד היום במידה רבה. שכן כלי העבודה ואופן הייצור של החברה הם הקובעים את המבנה החברתי והמדיני שלה. החשיבה האנושית מעוצבת בידי השימוש בכלי עבודה וכך גם עמדות מוסריות מעוצבות בידי אינטרסים – תובנות אלו שמרקס ואנגלס הגיעו אליהן וכינו אותן מטריאליזם היסטורי חדרו אל תחומי דעת רבים: סוציולוגיה, חינוך, פסיכולוגיה, מדע הדתות, משפטים, ספרות, הנדסה, מדעי הקוגניציה ועוד. 

מצד שני היחס ליצירתו העיקרית של מרקס "הקפיטל" שונה בתכלית השינוי. אמנם שום יצירה בתחום מדעי החברה במאה וחמישים השנים האחרונות לא הציתה דיונים אינטלקטואליים ולא הייתה בעלת השלכות מדיניות מרחיקות לכת כמו "הקפיטל". תנועת הפועלים האירופית, המהפכנים הבולשביקים, תנועות השחרור של העולם השלישי – כולם התבססו על "הקפיטל" של קרל מרקס. הספר לא רק חוקר את המכניקה העדינה של הקפיטליזם אלא גם נראה כמי שמבשר את קיצו. אולם דווקא בשל כך התעלמו מ"הקפיטל" בעיקשות כה רבה, במיוחד בשנים של תחרות גלובלית בין שתי שיטות כלכליות.

"הקפיטליסטים הם פליטי השיטה הכלכלית"

היום, עם תום המלחמה הקרה ובעידן של משבר האקלים, האבטלה ההולכת וגוברת, אי השוויון הגלובלי, הספקולציות הכלכליות והיחלשות הצמיחה מתחילים להישמע שוב קולות בדבר קיצו האפשרי של הקפיטליזם – ולא רק בחוגי שמאל נידחים. במדע הכלכלה מתפשטת המילה קיפאון חילוני ובמפגש הפסגה של המעצמות הקפיטליסטיות נשמע המשפט: "השיטה הכלכלית הקפיטליסטית אינה מתאימה עוד לעולם הזה."

 בספרו "הקפיטל" מרקס טוען כי גילה את "חוק התנועה הכלכלי של החברה המודרנית". תחילה מדובר בחוק של קידמה: כפי שמנבא המניפסט הקומוניסטי "ייצרה הכלכלה המובלת בידי ההון כוחות ייצור בכמויות אדירות ומרשימות יותר מכל הדורות לפניה". היא קידמה טכניקה ומדע ויצרה את השוק העולמי. אולם אלו המניעים את הכלכלה, הקפיטליסטים, ניצבים בפני בעיה: כשקיימת סכנה של פשיטת רגל עליהם לפתח את אמצעי העבודה ואת כוח העבודה ומוטלת עליהם החובה לחדש. הם מנצלים את העובדים במידה הרבה ביותר וגם את המשאבים של העולם הזה באופן הרווחי ביותר והופכים אותם למוצרי צריכה.

כך הקפיטליזם יוצר את התנאים לעולם ללא מחסור וללא רעב. אולם עם ההכרח המובנה למקסום הערך המוסף ולצמיחה אופן הייצור הזה יכול "לפתח" את עושרה של החברה בטווח הארוך רק "בכך שבו בזמן הוא קובר את מקורות העושר של החברה: את הארץ ואת העובדים."   

קיצו האפשרי של הקפיטליזם

בסוף "הקפיטל" מרקס משרטט סוף אפשרי להיסטוריה הזאת: ריכוז ההון והדינאמיקה של הגלובליזציה הופכים את הפער בין עושר מנקר עיניים לעוני לבלתי נסבל. הקניין הפרטי כובל את האפשרויות המשחררות הגלומות בטכניקה. וכך פורצות מהפכות ומתקיים תהליך של הלאמת המשאבים. עודף פוליטי זה בתיאוריה עודד את הציפייה לתום המשבר במשך עשרות שנים בעיקר בקרב תנועת הפועלים.
 
התאריך שבו יבוא קיצה המהפכני של ההיסטוריה אינו מוזכר. זאת מאחר שביקורתו של מרקס על הכלכלה המדינית מנתחת גם את הכוחות המנוגדים שבאמצעותם השיטה הכלכלית המנצלת את ההון מצליחה להתאזן שוב ושוב: התרחבות השוק, חידושיים טכניים, התייעלות, ניצול חמור יותר, גלובליזציה של הייצור וגם אשראי כמאיץ צמיחה. מעל מאה שנה סיסמת ההלאמה הנשמעת לוחמנית או אף דיקטטורה פרולטרית הובילו חוקרי כלכלה בורגנים לדחייה מוחלטת של הישגיו המכובדים של מרקס בתחום המקרו-כלכלה – כך סבור הנס ורנר סין. הדבר נוגע במיוחד בתיאוריות שלו הקשורות לצמיחה, למשבר ולגלובליזציה.

מקורה של ההתלהבות מתיאוריית מרקס על הקפיטליזם הוא בשפע החומרים ההיסטוריים הקיימים אך בעיקר בנקודת המבט הרחבה על התהליך הכלכלי: המודלים של הזרם המרכזי של תחום מדע הכלכלה מתמקדים בד"כ אך ורק בתהליכי השוק. לעומת זאת בתיאוריה של מרקס הופכים את המכניזם של הרווח, את התפתחות הטכנולוגיה, את תנאי העבודה של הפועלים, את המתחים החברתיים וההשלכות התרבותיות של כלכלת המוצרים לסיפור משכנע של הדינמיקה הקפיטליסטית עד לקיצה האפשרי.  

אילוצים שמקורם בבני אדם

מנקודת מבטו של ה"קפיטל" לחפצים ולבני אדם בעולמנו יש משמעות רק כל עוד הם רווחיים: מאה וחמישים שנה מאז התפרסמה המהדורה הראשונה של החיבור "הקפיטל" ניתן לומר כי כך מלמד אותנו הניסיון ואמירה זו היא אקטואלית מעין כמוה. מדוע אם כן כדאי לקרוא שוב את "הקפיטל" אם התחזיות שבו הפכו לכה קרובות למציאות בעידן שבו אנו חיים? אם ריכוז התעשיות הגדולות, הפרטת אמצעי התקשורת ותיעוש החקלאות מקרבים את הפיקוח הפוליטי עליה? אם יש צורך להגן על המשאבים שאמורים להיות לטובת הכלל מפני ההפרטה הקפיטליסטית, אם הרס הטבע קורא לפיקוח גלובלי – ואם דרישות מעין אלו אינן נחשבות עוד לטאבו פוליטי?        

ואם מרקס שקוראים אותו כלא דוגמטי מעבר למטרות מופשטות – ניהול רציונאלי של העולם, פיקוח משותף על העושר, ייצור שיתופי המכבד את האדם, עושר בזמן במקום צריכה מופרזת – אומר מעט על ייצור "ממלכת החירות"?

השימוש המעשי ב"ביקורת הכלכלה המדינית" הוא בכך שאנו מתבקשים למדוד את הקרקע שאנו ניצבים עליה ולמתוח ביקורת על המושגים המטשטשים את יכולתנו להבין את המציאות. "עושרן של החברות שבהן קיים ייצור קפיטליסטי נראה כאוסף בלתי נתפס של סחורות." – זהו המשפט הראשון בספר וכבר במשפט זה אפשר להבין מהי ביקורת: להמחיש את המתח בין מה שאנו מבינים (או רוצים להבין) כשאנו מדברים על "עושר" ובין האופן הקפיטליסטי שהוא בא בו לידי ביטוי. 
 
"הקפיטל" חושף הן את האלימות המוסתרת שהקפיטליזם הביא הן את מקורותיו האמיתיים של העושר: העבודה האמיתית, שיתוף הפעולה, הידיעות והיכולות של החברה שצמחו ברבות השנים. התיאוריה של מרקס מדגימה לאילו משברים ואסונות חברות עלולות להוביל כאשר הן רואות את מקורות העושר רק מנקודת המבט של ניצול ההון. כלומר אין מדובר פה בגזירת שמיים או בעניין מכניסטי. בתום הקריאה אנו נותרים עם התובנה כי האילוצים הקיימים מקורם בעצם בבני אדם. על כן בני אדם הם גם אלה המסוגלים לשנותם. אנו חייבים לשנותם אם איננו רוצים כי הארץ תהפוך למדבר והאנשים לתוצרי לוואי של מכונה המייצרת רווחים, אם איננו רוצים כי החברות יחיו ברמה הפחותה מהאפשרויות הטמונות בהן.  
 
את הספר "הקפיטל. כלכלה מדינית במאה ה-21" הוציא לאור מתיאס גרפראט בהוצאת קונסטמן. כלכלנים, פילוסופים, אנשי מדעי החברה ופובליציסטים חוקרים אמירות וקטגוריות בספר "הקפיטל" (ניצול, אוטומטיזציה, מהפכה, מונופולים, ערך מוסף, התנגדות, אלימות, טבע, שיתוף פעולה וניכור) ובודקים כיצד ניתן להשתמש בהן על מנת להבין את ההווה באופן מעמיק יותר. המחברים המשתתפים בספר הם: אתיין בליבר, פול מייסון, מיכאל צוואנטי, שרה ואגנכנכט, הנס ורנר סין, אלמר אלטפאטר, ג'ון הולואי, רוברט מיזיק, דייויד הארווי, וולפגאנג שטריק.