שילוב מדיה דיגיטלית בתהליכי הוראה מדוע האמירה "חינוך לפני טכנולוגיה" היא טריוויאלית במקרה הטוב

מהו הערך המוסף של המדיה הדיגיטלית?
מהו הערך המוסף של המדיה הדיגיטלית? | פטר אטקינס © adobe.stock (קטע)

בכל הקשור לחינוך וליישומים דיגיטליים, אחת האמירות הרווחות כיום היא  "חינוך לפני טכנולוגיה". במבט ראשון, עושה רושם שמדובר בדרישה הגיונית. אך כאשר בוחנים זאת מקרוב, מתברר כי במקרה הטוב מדובר בסיסמה טריוויאלית, ובמקרה הרע בקביעה שמונעת שימוש מועיל באפשרויות הטמונות במדיה הדיגיטלית.
 

יש לפחות שלוש דרכים שבהן ניתן לפרש את האמירה "חינוך לפני טכנולוגיה":

  1. הטכנולוגיה אמורה לשרת את האדם, ולא האדם את הטכנולוגיה.
  2. יש להתמקד תחילה בעשייה החינוכית המהותית לפני שמשלבים טכנולוגיה בתהליכי הוראה.
  3. יש לקבל החלטות חינוכיות לפני שמקבלים החלטות הנוגעות לשימוש בטכנולוגיה.
במאמר זה יועמדו שלוש הפרשנויות הללו לבחינה ביקורתית.

פרשנות 1: טריוויאליות

נציג בולט של הטענה, שהטכנולוגיה צריכה להכפיף את עצמה לשירותו של האדם, הוא קלאוס צירר, חוקר של שיטות הוראה באמצעות יישומי מדיה מהעיר  אאוגסבורג. הספר פרי עטו "ללמוד 4.0" (2017) אף נושא את כותרת המשנה "חינוך לפני טכנולוגיה". מי שמייצג את התזה שטכנולוגיה נועדה לשרת את האדם (ולא ההפך) יכול להיות סמוך ובטוח שיזכה להסכמה רחבה, אך להסכמה זו יש מחיר גבוה, משום שאין למעשה אפילו איש חינוך אחד שיסכים לייצג ברצינות את ההשקפה הנגדית, שהאדם צריך לשרת את הטכנולוגיה. טענה שכולם מסכימים עמה, ושאיש אינו חושב שהטענה המנוגדת לה היא הנכונה, הינה חסרת משמעות. לפיכך, הפרשנות הזו לאמירה "חינוך לפני טכנולוגיה" איננה טענה בעלת תוכן רב שניתן לחלוק עליה בכלים מדעיים, אלא אמירה טריוויאלית ונדושה.

עם זאת, אין זה אומר אוטומטית שמדובר בטענה חסרת ערך, שכן גם אמירות טריוויאליות יכולות למלא תפקידים חשובים. "חינוך לפני טכנולוגיה" היא אמירה שיעילה בעיקר בתור קריאת אזהרה, במקרים שבהם מוסדות חינוך מסתכנים בזניחת עקרונות חינוכיים מובנים מאליהם לטובת אפשרויות טכנולוגיות.  

פרשנות 2: עיוורון טכנולוגי  


האיור הבא יכול לשמש כנקודת מוצא לניתוח ביקורתי של הפרשנות השנייה:

Buch, Schreibheft, Tablet "גם כלי כתיבה וספר מזוהים כטכנולוגיות לימוד" | איור: קתרינה ביצל

החינוך מקבל כאן ייצוג חזותי באמצעות ספר, כלי כתיבה ומחברת. העשייה החינוכית פירושה, אם כן, גם ללמד קריאה וכתיבה. הטכנולוגיה, בדמות טאבלט שמסייע לפיתוח מיומנות הכתיבה על ידי הצגת אותיות, נשארת ברקע.

איור זה מבטא הבנה רחבה מאוד של עזרים טכנולוגיים המשמשים ללמידה וכוללים מכשירים אלקטרוניים שונים, החל ממקרן שקופיות ולוח מחיק, וכלה בטלפונים חכמים. עם זאת, כמובן שגם כלי הכתיבה והספר (בניגוד לשפה הטבעית) מהווים צורות של טכנולוגיה. על כך הצביע במפורש גם ולטר אונג, אחד החוקרים הבולטים בתחום האוריינות:
 

"ועם זאת כתיבה [...] היא טכנולוגיה, שמצריכה שימוש בכלים ובציוד אחר: כלי חריטה, מברשות או עטים, משטחים המיוצרים בקפידה כמו נייר, עורות בעלי חיים, פיסות עץ, דיו או צבעים, ועוד כהנה וכהנה."

(וואלטר אונג 1982, S. 80-81)

הטכנולוגיה שהחלה עם המצאת הכתב המשיכה להתפתח לאחר המצאת הדפוס. העת החדשה המוקדמת הושפעה במידה ניכרת מהתחרות שהתחוללה בין הכתב לדפוס על התפקיד המוביל בתחום טכנולוגיית המידע. "האמנות היצירתית החדשה" (ars nova ingeniosa) של מלאכת הדפוס המורכבת וחסרת התקדים נחשבה להייטק של המאה ה-15.

לעומת זאת, עבורנו הכתב והדפוס הפכו לדבר כה מובן מאליו, עד שכמעט הפסקנו לשים לב לאופיים הטכנולוגי. דבר זה יכול להוביל להשקפה המוטעית, שלימוד המבוסס על ספר וכלי כתיבה שואב את השראתו משיטות חינוך שמנותקות לחלוטין מטכנולוגיה. אך כשחושבים לעומק על הקשר שבין חינוך לטכנולוגיה, אין ספק שיש לזהות גם את כלי הכתיבה והספר כטכנולוגיות לימוד.

לאור זאת, האמירה "חינוך לפני טכנולוגיה" מתגלה בדיון הנוכחי כקריאה פדגוגית שמרנית: "השתמש קודם כל בחינוך המבוסס על ספר וכלי כתיבה, לפני שאתה משלב טכנולוגיה (דיגיטלית) בשיקולים (הדידקטיים) שלך!"

אך אלה שפועלים בהתאם לקריאה הזו לא רק כושלים להבחין עד כמה דרכי הלימוד המסורתיות מושפעות מטכנולוגיית הספר וכלי הכתיבה. מתוך פרספקטיבה של ספר וכלי כתיבה קשה מאוד גם לפעול בהתאם לעקרונות חינוך עכשוויים.  

פרשנות 3: עיוורון תרבותי


הפרשנות השלישית של האמירה "חינוך לפני טכנולוגיה" היא וריאציה של הנושא שמהדהד כבר בפרשנות השנייה. הטענה, שיש לקבל החלטות חינוכיות לפני החלטות טכנולוגיות, מתעלמת גם מהמידה הרבה שבה פעולות והחלטות חינוכיות מושפעות מהטכנולוגיה הקיימת.

בנוסף, התזה הגורסת כי יש לתת לחינוך קדימות על פני טכנולוגיה מזכירה גם את עיקרון "עליונות הדידקטיקה" של קלפקי, אשר מתאר את הקשר בין יעדים לימודיים ושיטות לימוד באמצעות אנלוגיה של יעד-דרך:
 

"על מנת להחליט מהי הדרך, יש להכיר את היעד"

(וולפגנג קלפקי)



לפיכך, אם רוצים לתכנן את הלימוד על בסיס העיקרון הזה, יש להגדיר קודם כל את היעדים המבוקשים, ולאחר מכן להחליט מהן השיטות הטובות ביותר להשגת היעדים הללו.

נקודת התורפה של הגישה הזו צצה ועולה ביתר שאת בדיון העכשווי על הערך המוסף של המדיה הדיגיטלית. נראה כי הערך המוסף הזה קיים רק אם ניתן להשיג באמצעות מדיה דיגיטלית את היעדים שנקבעו מראש בצורה טובה, מהירה וברת קיימא יותר מאשר בדרכים מסורתיות.  

כמו כן, גישה זו מתעלמת מהעובדה, שההיבטים הלימודיים של היעדים אינם מנותקים מתנאי המסגרת הקשורים לשיטות ולטכנולוגיות. אם לנסח זאת בפשטות: היעדים שניתן להשיג במסגרת לימוד המסתמך בצורה בלעדית על ספר וכלי כתיבה הינם שונים לחלוטין מהיעדים שניתן לחתור אליהם באמצעות ספר, כלי כתיבה, טאבלט וגישה לאינטרנט. אם כן, הערך המוסף האמיתי של המדיה הדיגיטלית אינו נובע מהשגת מטרות ישנות בצורה מהירה יותר, אלא מהיכולת להגשים לראשונה יעדים חדשים לחלוטין, אשר במקרה האידיאלי טומנים בחובם משמעות חברתית ואישית כאחד.


האמירה "חינוך לפני טכנולוגיה" מטשטשת לא רק את יכולת ההתבוננות על ההקשרים הללו, אלא גם את השינויים המהותיים שמאפיינים את שלב הטרנספורמציה של יישומי המדיה המובילים. שינויים אלה מובילים לכך שבאמצעות התרבות הדיגיטלית, החברה כולה מפתחת הלך רוח מחשבתי חדש, "מדיום חדש המשנה את אופני החשיבה והדמיון", כדברי הסופר וחוקר המדיה לב מנוביץ '. במסגרת זאת, גם מונחים דוגמת "למידה" ו"ידע" מקבלים משמעויות חדשות.   

במידה רבה, הפרספקטיבה של "חינוך לפני למידה" מקשה להבחין בהקשרים המורכבים הללו, שהינם חיוניים עבור הבנת התרבות הדיגיטלית והשינויים בתחום הלמידה וההוראה. לכן אין זה מפתיע במיוחד שהקביעה "הלמידה נשארת... למידה - בין אם היא דיגיטלית ובין אם לאו" (כפי שטוען צירר), שהינה כשלעצמה בעייתית במספר רב של היבטים, משתלבת בקלות במבנה רעיוני שבו העיקרון של "למידה לפני טכנולוגיה" תופס מקום מרכזי.

סיכום ומסקנה


מי שמצדד באמירה "חינוך לפני טכנולוגיה" תופס בצורה שגויה את אופייה של הטכנולוגיה וממעיט בחשיבות ההשפעה שיש לטכנולוגיה על החינוך, כמו גם בחשיבות ההשפעה שיש למדיה על התרבות והחברה. עיקרון זה הוא במקרה הטוב טריוויאלי, ובמקרה הרע משמש כבסיס לתיאוריה שאינה מתאימה כדי לתאר במדויק את הלמידה וההוראה בעידן הדיגיטלי – שלא לומר לנתח או לעצב אותן.