ריאיון עם מילו ראו "את ההליך הזה לא היה אפשר לקיים בהאג"

מורד לשעבר מעיד באופן אנונימי בפני הטריבונל של קונגו. על אף שמדובר בפרויקט אמנותי, הייתה לו השפעה ממשית בשטח.
מורד לשעבר מעיד באופן אנונימי בפני הטריבונל של קונגו. על אף שמדובר בפרויקט אמנותי, הייתה לו השפעה ממשית בשטח. | צילום (קטע): © Vinca Film

אחד מההליכים המשפטיים היחידים שעסקו עד היום בפשעים המתחוללים במזרח קונגו הוא בעצם פרויקט אמנותי: "הטריבונל של קונגו", של במאי התיאטרון והקולנוע מילו ראו, כבר הראה תוצאות בשטח והוביל להדחתם של שני שרים.
 

מר ראו, לצורך הצגת התיאטרון הפוליטי "הטריבונל של קונגו" קיבצת יחדיו את כל הצדדים המעורבים בסכסוך האלים בקונגו – הקורבנות, מבצעי הפשעים ועדי הראייה, והמחזת הליך משפטי עם שופטים ועורכי דין אמיתיים. ההצגה גם הפכה לסרט קולנוע שיצא לאקרנים בשנת 2017. מהי המשמעות של תיאטרון פוליטי מבחינתך?   

זו שאלה גדולה. בכל מה שנוגע ל"טריבונל של קונגו", אפשר להתווכח אם המונח "תיאטרון" בכלל מתאים כדי לתאר אותו. מבחינתי מדובר במרחב פעולה סימבולי, שבאמצעותו רציתי לתאר את הסכסוך ולשרטט מודל לצדק שלא קיים בפוליטיקה. באופן רשמי, קונגו היא "אזור פוסט סכסוך", אך המלחמה שבה מצאו את מותם חמישה מיליון בני אדם לא הסתיימה בשום צורה. אם לומר זאת בקצרה, כל הצדדים בקונגו מכחישים שהמלחמה עדיין מתחוללת. לכן, אני שואף ליצור מרחב שבו ניתן לתאר את הממשיות של המלחמה הזו, ושהשחקנים השונים שבה – בראש ובראשונה הקורבנות עצמם – יהיו בעלי יכולת פעולה.  

כיצד תכננת את הפרויקט, וכיצד יצרת קשר עם הצדדים המעורבים?

עבדנו עם מספר רב של קבוצות אינטרס. התהליך הזה נמשך שנתיים תמימות. היו לנו עורכי דין קונגולזיים ואירופיים, אך גם פעילים מקרב החברה האזרחית, אנשי ממשל, חברי קבוצות מורדים ונציגי חברות מסחריות. לאחר מכן, במשך מספר חודשים חקרנו שלושה מקרים – טבח ושני גירושים המוניים – יחד עם מומחים ועדי ראייה. עדיין מדהים אותי לחשוב שכל זה יכול היה לקרות בלב לבו של אזור שמתחוללת בו מלחמת אזרחים.
מילו ראו (משמאל), בעת הקרנת הסרט בכפר מושינגה שבפרובינציית דרום-קיבו. מילו ראו (משמאל), בעת הקרנת הסרט בכפר מושינגה שבפרובינציית דרום-קיבו. | צילום: © Vinca Film

הטריבונל כולו נמשך 30 שעות. האם היו מצבים שהסלימו, כשהקורבנות ומבצעי הפשעים פגשו האחד את השני?

לא באותו האופן שבו הם היו תוקפים אחד את השני אילו היו נפגשים באולם של בית משפט אמיתי. למפגש קדמה עבודת הכנה מדוקדקת, וגם ננקטו אמצעי זהירות קפדניים. אך הוויכוח בין הצדדים כל הזמן הלך והסלים. זו גם הייתה הכוונה.

האם נתת למשתתפים הוראות ברורות לפני המפגש ?

כן. הטריבונל פועל כמו הליך אמיתי בבית משפט. נשיא הטריבונל הוא אחד המייסדים של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ז'אן-לואי גיליסן. כששאלתי אותו מדוע הוא הסכים לעמוד בראש הטריבונל של קונגו, הוא ענה: "משום שאת ההליך הזה לא היה אפשר לקיים בהאג." גם עמיתיו לטריבונל של קונגו הם שופטים ועורכי דין אמיתיים. למשל, החוקר הממונה סילבסטרה ביסימווה הוא נשיא לשכת עורכי הדין בקונגו.

רק פסק הדין לא היה תקף באמת. האם למרות זאת הטריבונל היה יכול לשנות משהו?

מלבד הטריבונל, לא התקיים אף הליך מקיף בנוגע למלחמת האזרחים במזרח קונגו. ההשפעה של הפרויקט האמנותי הזה הייתה יוצאת מן הכלל: שרים הודחו מתפקידם והטריבונל הפך למודל אזורי עבור עשיית צדק במישור האזרחי. יש אפילו טריבונלים נוספים. אנחנו כבר לא מנהלים אותם בעצמנו, אבל אנחנו מממנים אותם באמצעות מימון המונים ותורמים פרטיים, וכמובן שאנחנו גם מלווים אותם בהיבט המשפטי והארגוני. באתר האינטרנט של הטריבונל של קונגו אפשר לקחת חלק במימון של טריבונלים נוספים.  
בשביל פרויקט אמנותי זה משהו מיוחד במינו. 

האמנות ייסדה כאן מוסד חדש שקרם עור וגידים במציאות. אבל אם בוחנים את ההיסטוריה של הדמוקרטיות המערביות, אפשר לראות שלא מדובר במשהו חריג כל-כך. גם הפרלמנט הגרמני הוקם בשעתו יש מאין. הפרלמנט הצרפתי נוסד בשנת 1789 על ידי צירים שאמרו: "אנחנו האומה". בהתחלה תמיד יש מעין אקט אמנותי של יצירה, פעולה של הסמכה עצמית, שמאוחר יותר הופכת למוסד. אנחנו במערב די התרגלנו לקיומם של מוסדות כאלה, ואם אנחנו חווים אי-צדק, אנחנו יכולים פשוט לפנות לבית המשפט. לפני 200 שנה המצב היה שונה בתכלית, והוא שונה עד היום בחלקים רבים של העולם. כלכלה עולמית – ובדיוק בזה עוסק הטריבונל של קונגו: בפשעים של חברות רב-לאומיות – זקוקה לעשיית צדק ברמה הגלובלית.  
אדלברט מורהי, שר המחצבים לשעבר של פרובינציית דרום-קיבו, תושאל על ידי הטריבונל של קונגו. מאוחר יותר הוא נאלץ להתפטר מתפקידו. אדלברט מורהי, שר המחצבים לשעבר של פרובינציית דרום-קיבו, תושאל על ידי הטריבונל של קונגו. מאוחר יותר הוא נאלץ להתפטר מתפקידו. | צילום: © Vinca Film
הטריבונל של קונגו מוצג גם בפסטיבל רומא אירופה. מה המשמעות של ההשתתפות בפסטיבל עבורך?  

כבר הצגנו בעבר כמה הצגות בפסטיבל. כעת זו הפעם הראשונה שמוצג בו סרט שיצרתי. זה דבר מדהים!  

האם הייתה סיבה מיוחדת לכך שהטריבונלים התקיימו בעיר בוקאבו שבקונגו ובאולם התיאטרון הברלינאי "סופיינזאלה"?

בהחלט. בסוף המאה ה-19 התקיימה בברלין ועידת קונגו שבה הומצאה קונגו כמדינה, שורטטה על גבי המפה ואז הועברה לשליטתה של בלגיה. זה היה הרגע שבו החל מסלול הייסורים של העם הזה. לקונגו תמיד היה את מה שהכלכלה המערבית שיוועה לו: בהתחלה גומי, ומאוחר יותר אורניום לייצור פצצות אטום, ואז זהב, קולטן ומחצבים נוספים. באופן פרדוקסלי, חוסר המזל של קונגו טמון בעושר שבה. הממד ההיסטורי הזה היווה את אחת הסיבות שבגללן החלטתי לקיים חלק מהטריבונל בברלין: רציתי לחקור באיזו מידה חברות ממדינות האיחוד האירופי – ובפרט חברות גרמניות ושוויצריות – מעורבות בפשעים הללו. בנוסף, הבחירה בבוקאבו, שנמצאת בלב לבה של מלחמת האזרחים ומשמשת שוב ושוב כאתר למעשי טבח, הייתה כמובן דבר מחויב המציאות.   

כשמסתכלים על כל מה שקורה היום בעולם, האם יש לנו סיכוי לשנות משהו לטובה?  

דברים יכולים להשתנות. בשוויץ, למשל, פועלת "היוזמה לאחריות תאגידית". חברות מסחריות צריכות לנהוג בשקיפות ולחשוף את המקורות שמהם הן משיגו את חומרי הגלם שלהן, את המחיר שבו הן קונות אותם, את תנאי ההעסקה של העובדים ואת כל שרשרת האספקה. זוהי נקודת ההתחלה, ומכאן הכל יכול להשתנות!