ברונו גנץ, הטוב ביותר

Bruno Ganz. Foto: Wikimedia Commons. Loui der Colli [CC BY-SA 3.0]
ברונו גנץ | Foto: Wikimedia Commons. Loui der Colli [CC BY-SA 3.0]

הוא היה מרשים ביותר בדמות המלאך ובדמותו של היטלר, כפאוסט וכהמלט. הייתה לו קריירת קולנוע נפלאה, הוא כתב את תולדות התיאטרון מחדש: בעקבות לכתו של אמן המשחק הדגול ברונו גנץ  
 

הוא נמצא כעת בוודאי באולימפוס, השחקן ברונו גנץ שעוד בימי חייו היה מעין חצי אל. הידיעה על מותו הייתה אחת הידיעות העיקריות במהדורת החדשות והפתיעה את סיום הברלינאלה שגנץ היה אורח קבוע בה. בעת הענקת הפרסים בארמון הברלינאלה נעמדו כל המבקרים באולם ומחאו כפיים כשהמנחה אנקה אנגלקה אמרה דברים לזכרו, לזכר "ברונו גנץ בשמי ברלין". גם מחוץ לברלין הייתה דמותו של גנץ לנגד עיניהם של האנשים ביום עצוב זה כפי שנחקקה בזיכרון בסרטו של וים ונדרס "מלאכים בשמי ברלין": כמלאך דמיאל המביט על עיר חצויה אפורה-שחורה במבט נבון, טוב וחומל המבין עד תום כל עניין אנושי, בתפקיד האיקוני של מלאך המבקש להפוך לאדם ובכך לבן תמותה. ברונו גנץ בדמותו של דמיאל הפך כבר אז, בשנת 1987, לבן אלמוות.     

אך כמובן השמים מעל ברלין קטנים מדי עבור שחקן בקנה מידה שלו, הראוי למקום של כבוד באולימפוס התיאטרון. שם הוא יפגוש שוב את אוטו זנדר, המלאך הרך הנוסף של וים ונדרס ועמיתו של גנץ עוד מימי תיאטרון שאובינה המוקדמים שהלך לעולמו כבר בשנת 2013. אולי יש משהו מנחם במחשבה על השניים – המיטיבים להבין את נפשו של האדם - מביטים בנו מלמעלה, מאזינים לנו ומהנהנים.

כאשר אדם כברונו גנץ מסתלק מן העולם, חלה מעין תזוזה באדמה המזעזעת רבים שהרי הוא היה אחד מאמני המשחק דוברי הגרמנית הגאונים במאה העשרים. אחד שהעניק לאנשים כה רבים, שנגע בהם וריגש אותם, שנתן להם השראה וכתב את תולדות התיאטרון מחדש. או כפי שניסח בדיוק רב נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאיר באומרו כי גנץ "השפיע באופן מכריע" על התרבות שלנו. לגנץ היה "מפתח הקסם לפתח אמנות גדולה".  

גנץ היה שחקן בחסד עליון ומעידה על כך זכייתו בטבעת איפלנד: הטבעת ניתנת לאמני התיאטרון דוברי הגרמנית "הטובים ביותר" לכל תקופת חייהם. השחקן האוסטרי יוזף מיינרד מינה את גנץ בצוואתו ליורש החדש של טבעת איפלנד בשנת 1996. גנץ אמר פעם כי הטבעת "ייצבה אותו מבחינה נפשית". הטובים ביותר הם תמיד אלה המטילים ספק – בעצמם ובעולם.   
ברונו גנץ נולד ב-22 במרץ 1941 בציריך. עוד בצעירותו חש גנץ צורך עז "להתבטא ללא דאגות" שמשך אותו לעיסוק בתיאטרון. זאת על אף שהרקע המשפחתי שלו רחוק מהתיאטרון. אביו היה מכונאי במפעל. אימו איטלקייה שהלכה ברגל באלפים כדי להגיע לציריך ולעבוד שם במשק בית. הבן עזב את בית הספר התיכון לפני הבגרות וגם את לימודי המשחק הוא עזב לפני שהסתיימו. הוא גילם כמה תפקידים קטנים בקולנוע בשוויץ ואז עבר לגרמניה. תחילה היה פעיל בתיאטרון בגטינגן ולאחר מכן עבר לתיאטרון ברמן. גנרל הבמה הקשוח קורט היבנר המציא מחדש את התיאטרון עם להקת תיאטרון צעירה – הייתה זו תחילת תקופת מרד הסטודנטים – ועורר שערורייה לא קטנה. לימים כונה הסגנון "סגנון ברמר".

גנץ ביקר לראשונה אצל פיטר צאדק שקבע כי הוא נראה לו מעניין: "נסיך פרולטרי שכזה". אחר כך היה עליו להיבחן אצל המנהל היבנר שהיה חולה ולכן נבחן השאפתן הצעיר ליד מיטת חוליו בחדר השינה שלו. הוא גילם את תפקיד הנסיך מהומבורג, תפקיד אופייני לו ללא ספק. היבנר דיווח על כך מאוחר יותר: "התנהגותו הייתה כל כך בלתי רגילה, גם המרדנות שבו, גם העובדה שהוא בעצם יותר מלמל מאשר דיבר, חלק מהזמן כשפניו אלינו וחלק אחר כשהוא פונה אל הקיר. הייתי כמהופנט." זו הייתה תחילתה של קריירת משחק. זמן קצר לאחר מכן נתן היבנר לצעיר בן ה-24 את התפקיד של המלט ובשנת 1967 את התפקיד של מקבת. תחת שרביטו של הבמאי הבלתי שגרתי צאדק גילם גנץ את מוריץ שטיפל במחזהו של ודקינד "האביב מתעורר". תפקיד נוסף שגילם הוא דמותו המעוותת והמשעשעת של פראנץ מור במחזה "השודדים" פרי עטו של שילר. 

הכול געש באותה העת, הייתה זו מתקפה על הרגלי הצפייה והרגשות המקובלים, המצאה של מה שמכונה "תיאטרון בימוי" מודרני. ברונו גנץ עמד בתווך עם אדית קלוור, יוטה למפה, מיכאל קניג, ורנר רהם – כל שחקני התיאטרון המפורסמים שבאו לברלין עם פיטר שטיין בשנת 1970 והקימו שם מחדש את תיאטרון השאובינה.

 הקפיצה לברלין


קודם לכן בשנת 1969 גילם גנץ את התפקיד הראשי במחזה טורקוואטו טאסו של גתה בבימויו של שטיין בברמן. בימוי זה האיץ את תהליך הפוליטיזציה של להקת התיאטרון והפך לאבן דרך. הוצגו הרהורים על מערכת היחסים  - שדנו בה בהצגה - בין כוח לאמנות כשגנץ מופיע כ"ליצן רגשי" (שטיין) הקרוע מבפנים בין כניעה ובין התנגדות אנטי סמכותנית. עם פרוטומה מגבס בדמות של גתה על דשא סינתטי. להקתו של שטיין עזבה את ברמן והופיעה במשך תקופה בתיאטרון בציריך לפני שעשתה את הקפיצה לברלין– סופה של תקופה.

בשאובינה בבימויו של פיטר שטיין הייתה חשיבה קולקטיבית על תיאטרון. עבדו ברצינות רבה ובדיוק רב. ברונו גנץ השוויצרי אהב לעבוד ביסודיות ושמר על כך. לאורך כל קריירת המשחק שלו הוא סיגל לעצמו לתפקידים בתיאטרון ובקולנוע באמצעות קריאה וריחוק אינטלקטואלי, הוא קרא והביט – ופחות באמצעות תהליכים של הזדהות עם הדמות. הוא לא היה שחקן שדגל בשיטת המשחק המתודי אלא בעל מלאכה מושלם, מוכשר ובעל אינטליגנציה רגשית שהעניק לדמויות שגילם אנושיות רבה, לעיתים משהו רך ומלנכולי והותיר להם תמיד גם איזשהו סוד. והיה לו קול מדויק באופן ייחודי: גוון מלודי קטיפתי, צליל שוויצרי חם שלא נפטר ממנו לעולם. ובאופן כללי אמנות הדיבור שלו – הוא הפך טקסטים למוזיקה. הוא היה פרשן מבריק של קלייסט ושל הלדרלין. עם זאת הוא היה יכול גם לנהום כמו כשגילם את היטלר הרועד בסרט "הנפילה". אוטו זנדר אמר פעם כי שפת האם האמיתית של גנץ אינה באמת הגרמנית הגבוהה וכך גנץ משתמש בשפה כל פעם מחדש. עד כה הוא כבר כעס פעם על "הדיבור הדידקטי" שלו והתכוון בכך לדחף שלו להפוך את הטקסטים שהוא מדבר למובנים לחלוטין. מי שצופה בהצגה "פאוסט" כולה בבימויו של פיטר שטיין משנת 2000 מבין מיד מה הייתה כוונתו של גנץ ומבחין מיד בווירטואוזיות שלו.

גם "הנסיך מהומבורג" שלו בבימויו של שטיין משנת 1972 בשאובינה היה מרשים ביותר: דמותו של אותו קצין פרוסי וחולמני ממלחמת שלושים השנים שיצר קלייסט על פי הגרסה של בוטו שטראוס שגנץ היה השחקן המועדף עליו. פעם הוא שיבח את "החן הגברי" שלו. חשוב יותר מפיטר שטיין עבור ברונו גנץ היה הבמאי קלאוס מיכאל גריבר שהלך לעולמו בשנת 2008. לגריבר היה בתיאטרון מוניטין של מאסטר פואטי באיטיות. הוא שלח את גנץ הרגיש בשנת 1977 ל"מסע חורף" בעקבות הלדרלין דרך האצטדיון האולימפי הקר של ברלין. הוא ביים איתו את "אמפדוקלס" ואת "המלט" ובשנת 1986 את "פרומתאוס הכבול" בפסטיבל זלצבורג, את עיבודו של פטר הנדקה השם דגש על השפה למחזהו של אייסכילוס – שבו מופיע גנץ כאיש כאבים מנצח, כבול רק בגופו, מבחינת השפה מדובר היה בשחרור מוחלט. את תחילת הקיירה שלו אפשר לראות כבר בשנת 1972 בפסטיבל זלצבורג: כרופא – אפשר אף לומר אמן דיבור באגף הגופות – בהופעת הבכורה של מחזהו של תומאס ברנהרד "עם הארץ והמשוגע" בבימויו של קלאוס פיימן. על תפקידו במחזה זכה גנץ לתואר "שחקן השנה". בשנת 1974 הקדיש ברנהרד את מחזהו "חברת הצייד" לגנץ: "עבור ברונו גנץ, מי אם לא הוא?"     

מי אם לא ברונו גנץ יכול היה לגלם את דמותו של הגראף המארח חברה לשחקנית הרגישה עד מאוד אדית קלבר בסרט "המרקיזה פון או" (1976) שביים אריק רוהמר ? ומי אחר מאשר גנץ מוכן היה להשאיל את פניו החייכניות לבמאי הקולנוע הגרמני הצעיר? במשך תקופה ארוכה עסק גנץ בקולנוע ובתיאטרון כאחד. רק בחמש עשרה השנים האחרונות התרכז גנץ בקולנוע והתרחק אט אט מהתיאטרון. הופעתו האחרונה על במה הייתה בשנת 2012 אצל לוק בונדי בפריז ("החזרה"). התיאטרון העכשווי של במאים  שמינו את עצמם לא התאים לו עוד כפי שציין בעצמו.

לעומת זאת בקולנוע הפך גנץ להיות שחקן מבוקש גם בשוק הבינלאומי לאחר שגילם את דמותו של היטלר באופן סנסציוני ודומה כל כך למציאות בסרטו של אוליבר הירשביגל "הנפילה" משנת 2004. גנץ שיתף פעולה עם ג'ונתן דמי, פרנסיס פורד קופולה, סטיבן דלדרי ולאחרונה גם עם לארס פון טרייר. על תפקיד היטלר הוא גם ספג ביקורת. האם מותר בכלל לשחק את היטלר "באנושיות"? האם הנטורליזם הקיצוני אינו גובל בפרודיה?

התפקיד נמשך זמן רב על אף שהוא כלל אינו אופייני לפילמוגרפיה שלו שכללה תפקידים רבים אחרים: יצרן מסגרות בסרטו של וים ונדרס "ידיד אמריקני" (1977), מפכ"ל המשטרה הורסט הרולד ב"כנופיית באדר מיינהוף" (2008), דמות הסב ב"היידי בת ההרים" (2015) ודמותו של זיגמונד פרויד בסרט על פי ספרו של רוברט זהטאלר "מתלמד בחנות הטבק" (2018). גנץ חיפש בתחילה דמויות סהרוריות כי הוא ידע לגלם אותן באופן המיטבי: להיות אדם מספירות אחרות, שרמנטי ומעט עצוב כמו המלצר שהוא מגלם בסרטו היפה של סילביו סולדיני  "לחם וצבעונים" (2000).

שוב ושוב גילם השוויצרי השקט ברגישות רבה דמויות העומדות למות, למשל את הסופר הגוסס בסרט "נצח ועוד יום" של תיאו אנגלופולוס או את טיציאנו טרצאני, גורו בעל זקן לבן, בסרט "הסוף הוא ההתחלה שלי" או את בן זוגה החולה בסרטן של סנטה ברגר בסרט "צבעים בחשיכה". בשבת כשהחל השחר להפציע הכריע אותו הסרטן בציריך. מלאו לו 77 שנה.