1940 – 2018 מרים פרסלר

Lizzi Doron mit Mirjam Pressler
© privat

 אתחיל מהסוף- לנדסהוט, גרמניה, בית הקברות הנוצרי.
רבים באו להיפרד ממרים פרסלר ואני ביניהם.
ברקע צלילי השיר "הי הי גליה בת הרים יפיפייה.... שמי ידך על ידי אני שלך ואת שלי...".
הטקס יהודי, הבנות אומרות קדיש, הנכדה קוראת קטעים מספריה.
מכובדי העיר נפרדים ממנה במילים חמות ובתודות.
 
קר מאוד, שלג אט אט יורד כולם פוסעים בשביל המוביל אל סופה בדממה.
נפרדים ממתרגמת וסופרת אהובה שכתבה 30 ספרים ותרגמה כ-300.
 
מרים יהודייה שנולדה בגרמניה אל תוך מלחמת העולם השנייה.
חלק מחייה עברו עליה במעון לילדים נטושים. בשנות נעוריה המאוחרות היא הגיעה לארץ ,כאן נישאה וילדה שלוש בנות. חזרה לגרמניה ושם החלה במלאכת הכתיבה והתרגום.
בכישרון מולד ונדיר הצליחה מרים לתרגם מעברית, מהולנדית, מאנגלית ומאפריקנס לגרמנית.
סופרים רבים כמו גם הספרות העברית חייבים תודה למתרגמת המחוננת שתרגמה בין היתר ספרים של: עמוס עוז, יורם קניוק, אשכול נבו, צרויה שלו, סייד קשוע, סמי מיכאל, קסטל בלום, אפלפלד ועוד.
 
ברשותכם אני מבקשת בהזדמנות זו לספר על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לפגוש ולהכיר את מרים.
בשנת 1998 מיד אחרי שמרים סיימה לתרגם את ספרי הראשון "למה לא באת לפני המלחמה"  נפגשנו בציריך.
בלובי של המלון. פגשתי אישה רזה, קלת תנועה כחתולה, עם עיניים בורקות וחיוך חם ואנושי וסיגריה ביד.
"אני שמחה לפגוש אותך," היא אמרה, "ואת יודעת למה? שאלה ולפני שהספקתי לענות היא השיבה,
 "כי בהתחלה לא אהבתי את הספר שלך, זה קרה לי רק בעמוד תשע," ואז היא הדליקה את הסיגריה והודיעה לי שכשתיגמר הסיגריה נצא לערב ההקראה.
בערב הזה התחילה החברות.
במשך חמש עשרה שנים תרגמה מרים את שבעת ספריי ואני זכיתי מעבר לתרגום איכותי שהשביח אותם לצאת ביחד איתה למסע הקראות ברחבי גרמניה, שוויצריה ואוסטריה .
כך הכרתי גם את מרים הנהגת, זאת שהאוטו שלה הוא עוד בית, ושם בספסל האחורי ספרים ובגדים, והיא נהגת שוודים, נוסעת ללא מורא ומהר, וכמה שיותר מהר, וכשאני מחסירה נשימה היא זורקת לעברי מבט שובבי של נערה ואומרת ,"כמה אני נהנית".
 
 
בדרכים אנחנו מקשיבות לשירים ישראלים, שירים ביידיש ולסופרים גרמנים שקוראים מספריהם ותוך כדי נסיעה מרים מתרגמת לי בlive-.
"לא זה לא קשה לי לתרגם, אני נהנית" אמרה גם אז.
בערבי הקריאה הייתה מרים אחראית על דברי ההקדמה ועל קריאת קטעים מתוך ספריי, היא ניהלה את ערבי הספרות הללו בענווה, ברגישות ובכישרון.
בכל מלון שהגענו אליו ידעתי שדבר ראשון מרים חייבת לעשות אמבטיה.
 "זה מה שהגוף שלי אוהב", אמרה ובסוף הערב אחרי ההקראה, סיגריה וכוס יין לבן. תמיד לבן.
ובבקרים מתחילים בצלצול הביתה לג'יניו בעלה.
שיחה קצרה, רק בוקר טוב, היא הייתה חייבת.
 
חמש עשרה שנה, שבעה ספרים, חודשיים, לפעמים יותר לפעמים פחות וכך בכל שנה אנחנו יחד בדרכים.
ובין לבין סיפורים על הבעל, הבנות, הילדות כפי שחוותה אותה, ותמיד הייתה שם היתמות, האימא שלא הייתה לה, הבית שהיה מעון והמזל הגדול- ספרים.
בביתה, לבד מבני משפחה, חתולים, כלבים, מרים הייתה מוקפת בחמישה עשר אלף ספרים.
"את כולם קראת?"  שאלתי .
"את הרוב," ענתה במבוכה.
 
מעת לעת הייתה מגיעה לבקר בישראל .
זה הבית, כך הרגישה.
 
בימי מחלתה הארוכים מרים לא התלוננה.
"לא כואב," היא אמרה.
"כשיכאב אני אלך."
והיא הלכה.
מותירה לנו את "מלכה מאי" ואת ה"גולם" ואת "כשמזל בא צריך לשבת" ועוד ועוד ספרים שכתבה בעיקר לנוער ואת התרגומים המופלאים.
ואת הגעגוע.
ולי היא תחסר עד כאב.
תחסר תמיד.