גישה מהירה:

עבור ישירות לתוכן (Alt 1) עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

Shift Society
לצייץ מחדש ולזכור: העיסוק הדיגיטלי בשואה

מבקרים עם מדריך אודיו במוזיאון "יד ושם" להנצחת זכר השואה בירושלים.
Foto (Detail): NIR ELIAS © picture alliance / REUTERS

כיצד נראית הפעילות לשימור זיכרון השואה בעידן הדיגיטלי? ניצול השואה אבא נאור, חוקר השפה והספרות הגרמנית ארנסט היטל, אחראי העיתונות של אתר ההנצחה אושוויץ פאוול סוויצקי ותלמידת התיכון אמלי פוקס מספרים על חוויות, סיכויים וסיכונים.

מאת אליסה יוכום


השולחן העגול

משתתפים יקרים, השאלה הראשונה היא: אילו חוויות ייחודיות צברתם במהלך הפעילות הדיגיטלית לשימור זיכרון השואה?

ארנסט היטל:
אני עובד באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן ולוקח חלק בפרויקטים שמפתחים כרגע שתי תוכניות לזיכרון דיגיטלי. אחד מהם, שנקרא LediZ ("למידה עם עדים דיגיטליים"), מציג בגרמנית עדויות של ניצולי שואה בצורה אינטראקטיבית ותלת-ממדית. מר נאור הוא אחד המשתתפים בפרויקט זה. העדות בתלת-ממד מתקרבת למה שאפשר לדמיין בתור הולוגרמה (טכנולוגיה הולוגרפית אמיתית, שמאפשרת למבקר לשנות את הנקודה ממנה הוא צופה בהתרחשות ולנוע מסביבה, עדיין לא קיימת מחוץ לגבולות המציאות הווירטואלית). הפרויקט הנוסף שבו אני מעורב ברקע מפתח אפליקציה שבאמצעותה המבקר יכול לסייר ברחבי אוניברסיטת מינכן, שבה פעלו חברי תנועת ההתנגדות "הוורד הלבן".   


אבא נאור במהלך שיתוף הפעולה עם פרויקט LediZ. Abba Naors Zusammenarbeit mit LediZ; Fotos (Details): © Bright White Ltd אבא נאור:
אצלי העניין עם העדויות הוא קצת שונה. אני לא צריך להיזכר או להקשיב להן, משום שמעולם לא שכחתי. למרבה הצער, אני שייך לאלה שנאלצו לחוות את הכל על בשרם. זה ההבדל ביני לבין האחרים שיושבים מסביב לשולחן הזה. אני משער שהם צעירים ממני בכמה שנים, ולכן אני מרגיש שאני רשאי להסביר איך זה התרחש. איך חיו האנשים באותה עת? ואיך בכל זאת כמה מהם שרדו באופן מקרי לחלוטין?  

אמלי פוקס:
אני שמחה מאוד על ההזדמנות לקחת חלק בשיחה הזו. אני בת 17 כרגע, ובעוד מספר חודשים ימלאו לי 18. בבית הספר שבו אני לומדת, בית הספר התיכון על-שם האחים שול בעיר לבך (Lebach), אני משתתפת בקבוצת עבודה שעוסקת בנושא שימור זיכרון השואה.  

פאוול סוויצקי:
אני עובד באתר ההנצחה של אושוויץ, שמתמקד לפני הכל במקומות האותנטיים ובאנשים שמבקרים בהם. זה מאוד שונה ממשהו דיגיטלי, משום שאותנטיות היא דבר חיוני. בכל שנה מבקרים יותר משני מיליון בני אדם באתר ההנצחה, אבל בשלב מסוים הבנו שאנשים רבים לא יכולים להגיע ולבקר באופן אישי. אחת התוכניות שצמחו מתוך התובנה הזו, ושבה הייתי מעורב, הייתה הסיור הווירטואלי באתר האינטרנט שלנו. במקום להציג את התערוכות, מה שעומד במרכז הסיור הזה הם האתרים עצמם וההיסטוריה שלהם. את התמונות הדיגיטליות האלה השלמנו באמצעות תכנים פדגוגיים שכוללים מידע היסטורי ועדויות.
  
כבר מתחילת עבודתי באתר ההנצחה אני מעורב בפעילות ההסברה ברשתות החברתיות. הפעילות הזו היא מרכיב ייחודי במשימה שלנו, משום שכאן אנחנו נמצאים בדיאלוג עם הציבור הרחב, ולא רק עם המבקרים במקום.

אסור לשכוח גם את המרכיב הדיגיטלי השלישי באתר ההנצחה אושוויץ: הארכיון הדיגיטלי. אנשי הארכיון עוברים בצורה מדוקדקת על כל מסמך ומסמך שנמצא ברשותנו, מעבירים אותו תהליך דיגיטציה ומנסים לאתר בחומרים מידע שיכול להצביע על זהותו של כל אדם ואדם, בין אם מדובר בשמו של האדם או במספר שקיבל במחנה, תאריך הלידה שלו או כל פרט אישי אחר.   
________________________________________________________________________

זיכרון בתלת-ממד


בואו נדבר כעת על פעילות הנצחה באמצעות תלת-ממד ומציאות וירטואלית. אחת הדוגמאות לכך הן העדויות בתלת-ממד שהוזכרו קודם לכן, במסגרת פרויקט LediZ. גם קרן שואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה (USC Shoah Foundation) מאוד פעילה בתחום הזה. הקרן יזמה עדויות וירטואליות ואינטראקטיביות של ניצולי שואה, וגם סרט במציאות וירטואלית שבו הצופים יכולים ללוות את ניצול השואה פנחס גוטר, בזמן שהוא חוזר למחנה ההשמדה מיידנק. מהן ההזדמנויות שטכנולוגיות התלת-מדד והמציאות הווירטואלית מזמנות כעת עבור הזיכרון? האם אתם סבורים שיש גם סיכונים? או שאולי צריך לשאול: מהן השאלות האתיות שיש לבחון בנוגע לייצוג הזה של הזיכרון?

פאוול סוויצקי:
לאתר ההנצחה אושוויץ מגיעות באופן קבוע חברות שמבקשות לערוך גם סיור וירטואלי, שיאפשר למבקרים לסייר באתר תוך שימוש במכשיר כלשהו. אנחנו מסרבים להצעות האלה. אנשים אינם צריכים להעביר את הביקור באושוויץ תוך כדי שהם בוהים במסך. הם צריכים לראות את המקום עצמו. המדריכים במוזיאון ובתצוגה צריכים רק לעזור להם להבין את האותנטיות של המקום. יוצא הדופן היחידי הן עמדות לסריקת ברקוד שהצבנו במספר רב של נקודות, כדי שהמבקרים יוכלו לשמוע את קולותיהם של הניצולים בשעה שהם מספרים על המקום המסוים שבו המבקרים עומדים באותו רגע.

עכשיו יש לנו הכבוד לפגוש פנים אל פנים את מר נאור, שהוא ניצול שואה, אבל בעוד עשרים שנה כבר לא יהיה אפשרי לקיים שיחות כאלה. כל המוסדות עומדים בפני האתגר לאסוף כמה שיותר עדויות. האתגר הבא שעומד בפנינו הוא כיצד להשתמש בעדויות האלה.

פאוול סוויצקי:
 

אמלי פוקס:
אני מסכימה עם מר סוויצקי בהרבה נקודות. מדריכים במוזיאון או מומחים צריכים ללוות את השימוש במציאות וירטואליות ולייעץ, אבל חשוב מאוד להנציח את הזיכרונות והרגשות של ניצולי השואה, משום שאני מאמינה שזו הדרך היחידה שבה אפשר בעת הנוכחית לגעת באנשים מבחינה רגשית. הדור הצעיר מאבד את הקשר הרגשי שלו לאותה תקופת זמן. כאשר אנשים צעירים יכולים לראות את הניצולים, הודות למציאות וירטואלית או לתיעוד מצולם, הם חווים אותם בתור אנשים ולא רק בתור סיפורים, ועל ידי כך הם בונים קשר אישי אליהם. בהקשר הזה, מציאות וירטואלית היא דבר מאוד מבטיח.

ארנסט היטל:
אבא נאור:
אנחנו חווים היום משהו שפעם לא היה ניתן בכלל להעלות על הדעת, והוא ש-75 שנה אחרי המלחמה קמה לתחייה אנטישמיות חדשה. מותר לדבר על כך, ומותר שוב לכעוס על זה קצת. לכן אני תמיד אומר לאחיי לאמונה: אל תדאגו. לא יוותרו עלינו, משום שהאדם תמיד זקוק למישהו שאותו הוא יכול לשנוא. ואנחנו עדיין שם. דווקא היום, ודווקא למען הנוער חשוב שקומץ הניצולים הללו יספרו ממקור ראשון מה התרחש.
  
במהלך שנה אחת אני מבקר ב-90-80 בתי ספר בבוואריה. מספר ההזמנות עדיין ממשיך לעלות, למרות שבהתחלה המורים והמורות לא מאוד התלהבו שהעדים יגיעו כדי לספר את סיפורם. היום הרבה השתנה. בתי הספר פתוחים יותר, וכך גם המורים. הזמן שלנו כמעט חלף לו. כל עוד יש ניצולים, חייבים לנצל את הזמן. אפשר לכתוב הרבה ספרים ולספר סיפורים מיד שלישית, אבל זה לא אותו הדבר. הסיפור שלנו הוא סיפור חי. ההבדל הוא משמעותי, ואני מבחין בכך מתוך התגובות של התלמידים והמורים ומתוך השאלות שהם שואלים.

אני רוצה לקוות שהמבקרים בפרויקט LediZ יקבלו גם תשובות אותנטיות לשאלות שלהם. אחרי הכל, יש הבדל ענק בין אסירי המחנות לשעבר לבין ההיסטוריונים. לעתים אני מקבל קצת את ההרגשה שההיסטוריונים רוצים להיפטר מאיתנו כמה שיותר שמהר, כדי שגם הם יוכלו להשמיע את קולם.


ארנסט היטל:

רשתות (חברתיות) והשואה

האם לדעתכם הרשתות החברתיות מציעות מסגרת מתאימה לזיכרון השואה? והאם לאחת מהפלטפורמות כאן יש ערך מיוחד? ולהיפך, האם יתכן שרשתות מסוימות אינן עושות צדק עם הזיכרון הזה?

אבא נאור:
אני רוצה להגיד משהו על תקשורת באופן כללי. בכל בית ספר שאליו אני מגיע יש גם עיתונאי או עיתונאית. אתם חושבים שהם כותבים את מה שהם שמעו? הם כותבים בדיוק את מה שהם רוצים לכתוב. ברוב המקרים, העיתון הוא לא המקום שבו מופיעות הנקודות החשובות. מה שרואים ברוב המקרים זה סיפור ותמונה שאומרים: "אני הייתי שם". כלומר, העיתונאי הוא זה שהיה שם. בואו נסתכל גם על הדוגמה של ספרים. יש אינספור ספרים שנכתבו על השואה. האם אדם יכול להיכנס היום לחנות ספרים בגרמניה ולמצוא ספר על ניצולי שואה? הוא צריך להזמין עותק, ואז הוא ממתין עוד כמה שבועות עד שהספר מגיע לידיו. אני תמיד אומר שאם הייתי קומיקאי, כנראה שהספרים שלי היו מוצבים בחלונות הראווה. אני לא יכול להגיד שהתקשורת והאנשים שקשורים אליה מגלים עניין רב בנושא הזה.

אמלי פוקס:
לגבי רשתות חברתיות, אני חושבת שיש להן פוטנציאל לסייע לתהליך שימור הזיכרון. גם אם קיים סיכון שמישהו ינצל לרעה את הרשתות החברתיות, הן הדרך הפשוטה ביותר להגיע אל הדור הצעיר. רוב הצעירים לא קוראים היום עיתונים ולא צופים בחדשות בטלוויזיה. הם צמודים כל היום לטלפונים הסלולריים או למכשירים ניידים אחרים.

פאוול סוויצקי:
הקולגות היותר ותיקים שלי סיפרו לי שבעבר התקיים דיון האם אתר ההנצחה אושוויץ צריך בכלל אתר אינטרנט. היום השאלה הזו נראית אבסורדית. ניהלנו את אותו הדיון ב-2009, כשפתחנו בפייסבוק את הפורטל הראשון שלנו ברשתות החברתיות. אני משוכנע שאפשר להשתמש ברשתות החברתיות כדי להעביר הלאה את הזיכרון וכדי להנציח. חלק מהפלטפורמות מתאימות יותר לשידורים חיים, ואחרות לקיום שיחות או לתמונות. רשתות שונות מאפשרות לכתוב כמויות שונות של טקסטים. צריך קודם כל ללמוד את השפה הזו, אבל איננו יכולים לברוח מהרשתות החברתיות. כפי ששמענו מאמלי פוקס, עולם התקשורת עבר לשם, ולא רק עבור אנשים צעירים. עלינו להיות מודעים לגבולות, לחולשות ולאתגרים, אבל כשמישהו מחפש מידע על אתר ההנצחה אושוויץ, אנחנו צריכים להיות נוכחים שם. כשאני רואה שהציוצים שלנו בטוויטר הגיעו לכמעט 250 מיליון צפיות בחודש שבו צוין יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ, אני יודע שחלק ממשתמשי הטוויטר יסתפקו בקריאה של הפוסט, אבל הציוץ הזה יכול לגרום לאחרים לשאול שאלות נוספות.  

פאוול סוויצקי:
Facebook-Post von Pawel Sawicki mit dem Wortlaut: „Holocaustleugnung, Hassrede – wann immer ich unter unseren Beiträgen in den sozialen Medien einen antisemitischen Kommentar sehe, entferne ich ihn, blockiere und melde den bzw. die Autor*in; genau wie an der physischen Gedenkstätte, wo ich jemanden, der sich respektlos verhält, auffordern würde, zu gehen. Interessanterweise sprechen wir dabei von einer sehr geringen Anzahl von Leuten. Die meisten Nutzer*innen möchten Teil dieser Gemeinschaft sein, möchten mitmachen, lernen – und sie selbst schützen diese virtuelle Welt. Sobald ein problematischer Beitrag auftaucht, wenden sie sich an uns. Wir sehen hier den wahrhaft sozialen Aspekt der sozialen Medien.“ Foto (Detail): © Facebook-Kanal Goethe-Institut קישור לפוסט בפייסבוק
 

האשטג אושוויץ?

טוויטר היא אחת הרשתות החברתיות שמאפשרות לפרסם תכנים בצירוף "האשטגים" (סולמיות). ההאשטגים התחילו בתור מילות מפתח דיגיטליות שבאמצעותן ניתן לחפש נושא שמופיע יחד עם האשטג מסוים בפלטפורמה. העיקרון הזה מעלה שתי שאלות.

ראשית, מה דעתכם על האשטגים כמו #Auschwitz ? האם ההאשטג הזה מבצע "אינסטרומנטליזציה" של המונח למטרת החיפוש, האם הוא הופך אותו לכלי להשגת המטרה, והאם זה ראוי?
   
בינואר 2020, ימים ספורים לפני יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ, הוצג בטוויטר תחת הכותרת "טרנדים עבורך" בחלק הימני של האתר גם הכיתוב "טרנדים בגרמניה: #Auschwitz". האם אתם רואים את התיאור הזה בתור כלי לגיטימי ליצירת מודעות ציבורית? או שמא מדובר באלגוריתם שמצמצם בדרכים אוטומטיות את הדיון לכדי מילות מפתח מעטות, ואולי מעטות מדי?

שנית, גם אנטישמים וניאו-נאצים יכולים להשתמש בהאשטגים. במקרה כזה, הפוסטים האלה יוצגו בטוויטר ללא הבחנה, לצד פוסטים של אתרי הנצחה וניצולי שואה, אלא אם כן הפלטפורמה תזהה אותם בתור תוכן פוגעני.
מבחינה טכנית וחזותית, הפלטפורמה קודם כל תציג לקוראים את כל הציוצים באופן שווה. אילו השלכות מוסריות יכולות להיות לכך? האם המסקנה צריכה להיות שברגע שההאשטגים הללו מנוצלים ביודעין בצורה פוגענית, יש לאסור על השימוש בהם? או שאולי המעשים הפוגעניים האלה דווקא מגבירים את החשיבות של השימוש באותם האשטגים, על מנת לתת משקל נגד לניצולם לרעה וכדי לתבוע בחזרה את הבעלות על המשמעות ועל ההקשר של המילים?



ארנסט היטל:
ארנסט היטל:
הזכרת שזה הופיע בתור טרנד. קודם כל, זה מכעיס שאושוויץ מתואר כך, אבל סביר להניח שהמשתמשים מבינים שהכוונה היא פשוט לכך שכרגע מתנהל שיח בנושא. האם משתמשים כאן במילה בתור כלי? הייתי אומר שכך פועלת שפה. למעשה, השפה תמיד הופכת לפונקציונלית. האדם מפיק קולות ומשמיע רעיונות. כפי שנאמר, מה שיותר חשוב זה מה שהכותבים אומרים בפוסטים שלהם שמופיעים עם אותו ההאשטג.

פאוול סוויצקי:
גם אני חושב כך. כשחשבון הטוויטר שלי אומר לי שאושוויץ בגרמניה או בפולין הוא האשאג שנמצא ברשימת הטרנדים, אני רואה בזה סימן לכך שמשהו  קורה, שיש דיון ציבורי. אנחנו יכולים לקיים דיון דומה האם זה ראוי ללחוץ על "אהבתי" או על סמל של לב בפרסומים של אתר ההנצחה אושוויץ. הרשתות החברתיות לא נוצרו רק כדי לספר את הסיפור הקשה הזה. אנחנו פשוט צריכים להבין את המשמעות של כל אחת מהפונקציות והפעולות. מבחינתנו, ללחוץ "אהבתי" פירושו "אני לא שוכח". האשטג הוא כלי שבעזרתו אנשים אוספים מידע ושבאמצעותו אנחנו יכולים לעקוב ולראות כיצד זיכרון מתפשט בעולם הווירטואלי, כיצד הציבור הרחב זוכר. אני לא רואה בזה אינסטרומנטליזציה או חוסר כבוד. כאשר אנשים רוצים להפגין חוסר כבוד, כאשר הם רוצים לעשות שימוש אינסטרומנטלי, הם יעשו זאת בין אם האמצעי המסוים הזה עומד לרשותם או לא.

אבא נאור:
למען האמת אין לי הרבה מה לומר על הנושא הזה. אני אדם מאוד פשוט. ההשתתפות שלי פשוט נובעת מכך שעדיין יש בחיים ניצול אחד. האוניברסיטה שלי הייתה המחנה. אני לא רוצה לעסוק יותר מדי בנושאים האלה. אני יכול להיות מעורב רק דרך החוויות שלי ודרך הפעולות שלי בהווה, ולהסיק מכך את המסקנות. את השאר צריכים לעשות הצעירים. אני שמח שהדור הבא בכלל עוסק בכך. בהתחלה זה לא היה כך, וככל שמספר הניצולים הולך ומתמעט – למעשה כבר כמעט שלא נשאר מאיתנו איש – כך ההיסטוריונים מגבירים את העיסוק שלהם בנושאים הללו. גם הציבור שמגלה בכך עניין הולך וגדל בהתאם. האנשים רואים זאת בתור חלק מההיסטוריה, אבל אני אינני מסוגל לכך. אצלי כל זה התחיל אחרת לגמרי. זה לא חלק מההיסטוריה, אלא חלק ממה שאנשים חוו.
 
אמלי פוקס:
לגבי הנושא של מילות מפתח דיגיטליות, אני רוצה להוסיף שבמיוחד כשהן מופיעות בתור "טרנדים", הן יכולות להגיע לאנשים שלפני כן לא התמודדו עם הנושא הזה, או שהן משמשות כתזכורת לאנשים שלא חשבו על הנושא באותו רגע. אולי הם חושבים: "אני צריך להסתכל על זה". לכן ההאשטגים הם די חשובים.

ארנסט היטל:
לגבי השאלה השנייה, בנוגע לשימוש של ניאו-נאצים ואנטישמים, אני לא בטוח שיש לי תשובה מוחלטת. גם מנקודת מבט בלשנית, המשמעות נובעת מהשימוש עצמו. בכל הנוגע להאשטגים כמו #Auschwitz או #Holocaust, אי אפשר להגיד "אנחנו מוותרים על המונח הזה או על השפה הזו, הם שייכים עכשיו לנאצים". עם זאת, חייבים לבדוק: האם להאשטג כזה או אחר יש משמעות מהותית, או שאולי הוא היה בעייתי כבר מתחילתו? אני חושב בהקשר הזה על ההאשטג #AllLivesMatter, שהופיע בתור תנועת נגד ל-#BlackLivesMatter. פה אפשר לבוא ולומר: ההאשטג הזה היה רעיל עוד מתחילתו, ואני לא רוצה להשתמש בו.

פאוול סוויצקי:
קודם כל, אנחנו לא יכולים לתת לאנטישמים, לניאו-נאצים ולמפיצי שנאה אחרים לשלוט במה שאנחנו עושים. אם אנחנו נכשלים בכך, אם אנחנו אומרים שאיננו רוצים להתבטא משום שאם נעשה זאת אז אנטישמים או ניאו-נאצים עלולים להתערב ולהפריע, במצב כזה אין הרבה משמעות לעבודה שלנו. זה לא ראוי לקיים דיון עם מכחישי שואה, משום שפירוש הדבר הוא שאנחנו מעמידים אותם בדרגה שווה לשלנו. במקום זאת, אנחנו צריכים לספק כמה שיותר תכנים. הייתי שמח להצביע על היבט מסובך אחר...

פאוול סוויצקי:

פאוול סוויצקי:
אני יכול לחסום מישהו ולדווח על כך, אבל אני לא יכול להרחיק אותו מטוויטר או מפייסבוק. מי שיכול לעשות זאת הן הפלטפורמות עצמן. מדובר בנושא רחב יותר. השפה של החברות האלה השתנתה לאורך השנים. בהתחלה הן הסירו מעליהן כל אחריות למה שהאנשים כותבים. עכשיו הן עברו להכיר בעובדה שניתן להשתמש ברשתות שלהן כדי להפעיל מניפולציות על אחרים ולהפיץ "פייק ניוז". בנוסף, הגישה האירופית – במיוחד בגרמניה – כלפי מכחישי שואה שונה מאוד מזו האמריקאית, בגלל הסעיף הראשון בחוקה והתפיסה הנובעת מכך בנוגע לחופש הדיבור. כמו כן, רוב המטות של תאגידי המדיה החברתית נמצאים בארצות הברית.         

אבא נאור:
בנוגע לאנטישמיות, אני חייב להגיד שזו בכלל לא הבעיה שלי, אלא של האנטישמים. הם עדיין חייבים להסתכל עלינו. הם חייבים לחיות עם השנאה הזו. האם קל לחיות עם שנאה? קשה לי להאמין.

אינסטגרם ו"התמונות היפות"

לגבי אינסטגרם התפתח עולם אסוציאציות שלם. לעתים קרובות מקשרים בין הפלטפורמה הזו לבין "תמונות יפות". אחת הקונוטציות הנפוצות היא של אנשים שמביימים את עצמם בסצנות ונעזרים בפילטרים כדי להיראות מושלמים. אינסטגרם היא פלטפורמה שאהובה על משפיענים, שבמקרים רבים – אם כי לא תמיד – מפרסמים סגנון חיים ואופנה. כיצד האסוציאציות הללו יכולות לסייע כדי לרתום את הפלטפורמה למען הפעילות לשימור הזיכרון? 

אחת הדוגמאות המפורסמות והשנויות במחלוקת, שנועדה להגביר את המודעות באמצעות אינסטגרם, הוא הסטורי של אווה משנת 2019. הפרויקט שואל את השאלה: "מה אם היה אינסטגרם לילדה בשואה"? אווה היימן הייתה נערה הונגרייה שנרצחה על ידי הנאצים והותירה אחריה את היומן שכתבה. הישראלים מתי ומאיה כוכבי – אב ובת שאיבדו קרובי משפחה בשואה – עיבדו את היומן של אווה עבור האינסטגרם. במסגרת זאת הם השתמשו באלמנטים סגנוניים טיפוסיים, כמו אימוג'ים וסלפי-וידיאו. מטרת היוצרים הייתה להגיע לאנשים צעירים על ידי כך שידברו איתם בדיוק בשפה שבהם הם משתמשים, השפה שמגדירה את חיי היומיום של בני הנוער ויכולה לחדור אליהם.    


אמלי פוקס:
לא הכרתי את "הסטורי של אווה" לפני שהתכוננתי לשיחה הזו. אני לא ממש פעילה באינסטגרם, אבל גם תלמידים אחרים בבית הספר שלי לא שמעו עליו עדיין. הסתכלתי עכשיו על הדף של הפרויקט, והיה לי קצת מוזר לראות שנערה שלבושה בבגדים של שנות ה-40 מעלה אימוג'ים. קראתי גם הרבה תגובות, ואינספור בני נוער כתבו שהיא הצליחה להגיע אליהם בצורה שהם מעולם לא חוו לפני כן לגבי ההיסטוריה, למרות שהם כבר קראו בבית הספר ספרים כמו יומנה של אנה פרנק.
  
ארנסט היטל:
אני רוצה להוסיף שאינסטגרם לא פועלת כמו יוטיוב, שמציעה למשתמשים סרטוני וידיאו באופן אקראי או בהתאם לאלגוריתם כלשהו. המשתמשים באינסטגרם רואים בפיד שלהם פוסטים של אנשים שהם עוקבים אחריהם. אם חלק מהם מקבלים רק תמונות של דוגמנים, כוכבנים ומשפיענים, אולי זה קודם כל אומר משהו עליהם עצמם. 

אמלי פוקס:
זו הייתה גם אחת הבעיות שרבים תיארו בפניי. הם לא רואים באינסטגרם פוסטים שקשורים להנצחה, אלא אם כן זו יוזמה שהם מעורבים בה באופן פעיל. לכן הם גם לא מודעים ליוזמות כמו "הסטורי של אווה". 

צעירים "בתוך כל הכאוס שברשת"

מחקרים מצביעים על כך שמתבגרים ובני נוער בשורה של מדינות – כולל בגרמניה – יודעים רק מעט על השואה. איזה עצות הייתם נותנים לצעירים שמחפשים על כך חומרים באינטרנט ורוצים ללמוד על השואה, מבלי שיש להם הרבה ידע מוקדם בנושא? איך הם אמורים לוודא שהם מגיעים למקורות רציניים?    

פאוול סוויצקי:
ההמלצה שלי עבורם היא להתחיל בחיפוש אחר מקומות שמציעים מקורות מהימנים. זה יכול להיות מוזיאון בקרבת מקום שעוסק בשימור זיכרון השואה או אתר הנצחה, זו יכולה להיות אוניברסיטה. לרבים מהמוסדות הללו יש נוכחות ברשת. אפשר לשלוח להם אימייל או לבקר באתר האינטרנט שלהם. אפשר להתחיל לשאול שאלות. זו אחת הסיבות לכך שאנחנו מקיימים פעילות ברשתות החברתיות, ואתר ההנצחה אושוויץ היה הראשון שעשה זאת. קיבלנו את הרושם שאנשים ברשתות החברתיות מחפשים מידע על אושוויץ, ואולי מגיעים לעמודים שמפגינים חוסר כבוד או שמציגים עובדות היסטוריות לא נכונות. החלטנו שאנחנו חייבים להיות נוכחים כדי לספק הכוונה. אנחנו נמצאים שם כדי לעזור.
השאלה הרחבה יותר – ומדובר במחויבות עצומה – היא כיצד מערכת החינוך מספקת לדורות הצעירים כלים נכונים לחיפוש ברשת, בתוך כל הכאוס שבו האמת הופכת לאתגר.
 
אבא נאור:
יש לי הצעה מעשית לנוער של היום. הם צריכים לקנות את הספר שלי: שָׁרְתִּי עבור האס.אס. הם יכולים ללמוד ממנו הרבה על השואה. רק פרסומת קטנה.


אמלי פוקס
 

אבא נאור:
אני שואל את עצמי מה יהיה כשלא יישארו יותר ניצולים. האם האנושות באמת למדה ממה שקרה? האם בכלל עוד ידברו על כך? מאחר שאני פוגש הרבה ילדים, אני יכול לומר שהם מגלים עניין רב. מה יקרה כשהם יתבגרו? אינני יודע. אני יכול לראות כיצד הילדים שיושבים מולי, במיוחד הבנות, פורצים בבכי כשהם שומעים את סיפוריי. האם זה יהיה כך גם כשהם יהפכו למבוגרים? כשאיש לא יוכל יותר לספר על כך ממקור ראשון? אני גם תמיד תוהה, האם הילדים בכלל מאמינים לי? האם זה נשמע אמין כשניצול מספר על מה שעבר עליו במחנה? אינני יודע. אחרי הכל, אני לא נמצא בצד השני.

אמלי פוקס:
לדעתי, מה שמר נאור אמר עכשיו זה דבר שראוי להקדיש לו תשומת לב: שבתור ניצול הוא שואל את עצמו אם גם אחרים רואים באותה צורה את הסיפור שלו ואם הם בכלל מאמינים לו. אני חושבת שזה רגע מאוד מרגש, לשמוע את מילותיו של ניצול שואה. מובן שמי ששומע אותו מאמין לו. האנשים נמצאים איתו באותו החדר, והוא אמיתי. באותו הרגע ממש הוא מספר על מה שעבר עליו. הניצול בעצמו מתרגש, ובמפגש אפשר ממש ללכוד את הרגשות האלה. המאזינים במפגש כזה חשים מעורבות עוצמתית יותר ממה שהם מרגישים כשהם רק קוראים משהו על ההיסטוריה.

מניפולציה של נקודות השקפה

סוגייה הקשורה לנושא מקורות המידע נוגעת לצילום תמונות וצילום סרטונים באופן דיגיטלי: שתי הטכנולוגיות מקלות בצורה משמעותית על עיבוד של תכנים ויזואליים. בכלי הזה משתמשים באופן מודע גם במסגרת הפעילות לשימור הזיכרון. היוזמה Yolocaust  של שחק שפירא מוקיעה את המנהג של צילום תמונות משעשעות באתרי הנצחה והעלאתן לרשתות החברתיות. שפירא לקח תמונות סלפי של אנשים שהצטלמו באנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו והציג אותן על גבי תמונות ממחנות ריכוז. אך גם אנטישמים יכולים לנכס לעצמם בקלות יחסית שיטות של עריכה דיגיטלית ולבצע מניפולציה של תמונות. דוגמה לכך היא תמונתה של אנה פרנק, שניאו-נאצים בגרמניה – ככל הנראה אוהדי כדורגל חוליגנים – הפיצו כשהיא מוצגת בה בחולצה של קבוצת הכדורגל היריבה, מה שממחיש את מילותיו של מר נאור על האנטישמיות ההולכת וגואה בעת הנוכחית. מהן ההערכות וההצעות שלכם בנוגע להתמודדות עם מניפולציה דיגיטלית?  

פאוול סוויצקי:
מניפולציה של מקורות מידע קיימת עוד מראשיתה של האנושות. עלינו לבדוק אם תמונת מונטאז' כלשהי מפגינה חוסר כבוד. זה לא המקרה באופן אוטומטי. בכל טכנולוגיה אפשר להשתמש בצורה נאותה ובלתי נאותה כאחד. את הדבר הזה לא נוכל לשנות, מפיצי שנאה תמיד יהיו. אנחנו חייבים למצוא דרכים שבאמצעותן נוכל להתנגד להם, ללמד את עצמנו בנוגע לדרכים שבהן הם פועלים ולהילחם בהם. אפשר להקביל זאת לשימוש בסכין, אותו כלי שמשמש את האנושות מימים ימימה. אפשר לפרוס איתה לחם, ועם אותה סכין אפשר להרוג מישהו מתוך שנאה. המוטיבציה של האדם היא הגורם המכריע, ויש לתפוס ולהעמיד לדין את אלה שמשתמשים בסכין כדי לתקוף אחרים. לפעמים אנחנו יכולים לנקוט צעדים משפטיים נגד שימוש לרעה באמצעים דיגיטליים, אבל זה לא כל-כך פשוט. צריכים להיות לנו כלים – כלים משפטיים, כלים לדיווח – משום שאני משוכנע לחלוטין שמה שמפיצי השנאה והאנטישמים עושים הוא לא רק נורא ואיום, אלא במקרים רבים גם לא חוקי. בכל הנוגע לתמונות הסלפי שמוצגות בפרויקט של מר שפירא, אני חושב שעלינו להגביר את המודעות של האנשים לאופן שבו נראה זיכרון בלתי מכבד. זה כמובן מורכב: הסלפי הוא השפה החזותית של העידן שלנו, ולא כל סלפי הוא בעייתי.

ארנסט היטל
 

לעבר אינטרנט עם מצפון

מה לדעתכם חייב לקרות בעתיד? כיצד יכולה להיראות פעילות הנצחה "מצפונית", ובהקשר הזה כיצד יכול להיראות גם אינטרנט בעל מצפון? האם יש פרויקט כלשהו שהייתם שמחים לראות אותו מתממש בעתיד? 

אבא נאור:
חשוב לי להנחיל את העבר הזה לדור הצעיר. הוא צריך לשמש להם כלקח בנוגע למה שיכול לקרות כאשר מקשיבים לנביאי שקר. היום שוב משמיעים נביאי שקר כל מיני הבטחות. הצעירים של היום זכו בחיים טובים יותר. אבותיהם נאלצו לשלם מחיר יקר על מעשי האיוולת שלהם באותה עת.   

אמלי פוקס

פאוול סוויצקי:
זיכרון הוא דבר חיוני, וכך גם המודעות לסיבות שבגללן קרו הדברים באותו עת. בנוסף, עלינו להתחיל לדבר על השאלות העיקריות שנוגעות לאחריות האנושית: כשאנו לומדים משהו על ההיסטוריה, אנחנו הופכים למשקיפים מן הצד על אירועי העבר. גם ביחס להתפתחויות היום, שקורות בשם אותן אידיאולוגיות מלאות שנאה בדיוק כמו לפני 80 שנה, אנחנו משמשים כמשקיפים מן הצד. המוסד שלנו ניצב בפני אתגר חדש וכפול: להגשים את המשימה החשובה של הצגת עובדות, תאריכים ושמות, ולהדגיש את הקשר בין ההיסטוריה הזו לבין האחריות שמוטלת על כתפי האנשים בהווה. הרשתות החברתיות והטכנולוגיות החדשות הן ערכת כלים נוספת שעלינו לרתום לשירותנו. עם זאת, התפקיד שלנו נשאר זהה: לזכור את הקורבנות, לספר את סיפוריהם ולהמחיש לאנשים בהווה את הרלבנטיות הקונקרטית של העבר.

אבא נאור:
ברצוני להוסיף תוספת קטנה. למרות שהיום אני כבר בן 92, ולמרות כל מה שעבר עליי, אני חייב להגיד: החיים הם דבר נהדר, ואין להקל בכך ראש. אני אומר זאת כעת בעיקר לאנשים הצעירים. אתם צריכים ליהנות מהחיים ולהפיק מהם את המירב.

ארנסט היטל:
אני יכול רק להסכים עם מר סוויצקי. השאלה שיש לשאול היא: איך זה קשור אליי? איך אנחנו יכולים לייצר התייחסות להווה? האם אנחנו יכולים לעודד אמפתיה, חילופי השקפות והתבוננות עצמית? מנגד, אסור שפעילות ההנצחה בעתיד תביא לחשיבה של שחור-לבן ולהדרה של מי שאינו פועל בהתאם למה שנחשב למקובל. לי באופן אישי חשוב שהפעילות הזו תעניק לאנשים את המרחב לזכור ולהנציח בדרך שהם מרגישים שנכונה להם. אין תסריטים קבועים מראש. מהסיבה הזו יש לי ביקורת על הפרויקט Yolocaust, משום שהוא קובע כללי התנהגות נוקשים ומנסה לאכוף אותם באמצעות "שיימינג" ציבורי, במקום לבחון את הסיבות, כמו למשל לשאול מהם הגורמים לתופעת הסלפי. אני בעד מרחב פתוח שאולי יכול אפילו להרשות טעויות.

פאוול סוויצקי:
דבר אחד ברור מתוך הדיון שלנו: ללא קשר לכלים שבהם אנו משתמשים, המילים והסיפורים של הניצולים נמצאים בלב פעילות ההנצחה. עדיין יש לנו ניצולים שיכולים להעניק את הערך המוסף. אנחנו זקוקים לאנשים. בכל הנוגע לגישות נוספות עבור העתיד, אני חושב על המוסדות מכל רחבי העולם שאספו ב-75 השנים האחרונות אינספור מסמכים והקלטות. אנחנו לא נפסיק להשתמש בהם. עם זאת, האוסף הזה עדיין מאוד מפוזר. אם יש פרויקט שאני חולם עליו, זה מיזוג דיגיטלי של כל מאגרי הנתונים הללו, אשר יעניק לחוקרים, לאנשי חינוך ולמורים בכל רחבי העולם גישה לסיפורים נוספים ממקור ראשון. עלינו להתמקד בכך, לעבוד בשיתוף פעולה ולשתף תכנים. זה ייקח זמן רב, אבל זה משתלם.

ארנסט היטל:
אני חושב על שני פרויקטים קונקרטיים: האחד הוא ההולוגרמה של פנחס גוטר. המטרה היא באמת להשתמש בתיעוד הזה בתור הולוגרמה, אך נכון להיום עדיין לא קיימת הטכנולוגיה שתאפשר זאת. סביר להניח שהטכנולוגיה הזו תהיה קיימת מתישהו בעתיד. בנוסף, ישנו פרויקט שיזמו שני פרופסורים מאוניברסיטת נוטינגהאם, מייקן אומבך וגארי מילס. אני מניח שהם יוציאו אותו לפועל בשנת 2020 או 2021. הפרויקט הזה לוקח תמונות היסטוריות, כלומר דו-ממדיות, ומציג אותן כחללים תלת-ממדיים שבתוכם המבקרים יכולים לנוע באמצעות מציאות מדומה. התמונות ההיסטוריות האלה צולמו לעתים קרובות על ידי מבצעי הפשעים עצמם. מי שמתבונן בתמונות הללו בדו-ממד, נאלץ לעשות זאת מנקודת מבטו של הפושע. המרחב התלת-ממדי שניתן להתהלך בתוכו מאפשר להחליף את נקודת המבט. אני מאוד מתרגש מהפרויקט הנפלא הזה.

אמלי פוקס:
ההמלצה שלי היא שבתי ספר יהיו מעורבים יותר ביוזמות ההנצחה הדיגיטליות ושישאפו לחזק את הקשר בינם לבין העולם הדיגיטלי, משום שכפי שכבר נאמר, בתי הספר הם המקום שבו הצעירים נתקלים הכי הרבה בנושא הזה. למשל, כיתות יכולות לפרסם בצורה מקוונת את התוצרים של הפרויקטים שלהם, וכך להגיע באמצעות התלמידים לאנשים צעירים אחרים, במיוחד ברשתות חברתיות כמו אינסטגרם.

אבא נאור:
במהלך עשרים השנים האחרונות אני עוסק בנושא השואה כמעט מדי יום. אני מאמין שניסיתי כבר הכל. פגשתי את כל סוגי הילדים האפשריים, לפעמים בקבוצות של 500 תלמידים. הצעירים האלה מפגינים כבוד רב לעבר הזה, ללא קשר למוצא שלהם ולדת שאליה הם משתייכים. זה מרגיע אותי. אנשים יכולים לחיות בצוותא לצד אנשים אחרים, הם רק צריכים למצוא את החיבור הנכון ביניהם.



בהכנת התכנים המקוונים השתתפו: אליסה יוכום, סבנייה הופמן, אליזבת גשוונדטנר, לינדה היגל, מרים שטלר.