רות אחלמה על עמוס עוז
"הוא היה המצפון שלנו"

Ruth Achlama
Foto: Cedric Dorin © Goethe-Institut Israel

עם מותו של עמוס עוז לפני כשנה איבדה הספרות הישראלית את אחד מנציגיה המצליחים ביותר בעולם. חלק גדול מהצלחתו של עוז במדינות דוברות הגרמנית נזקף לזכותה של רות אחלמה (74),  שתרגמה לגרמנית אחד עשר ספרים פרי עטו, בהם גם "סיפור על אהבה וחושך". בריאיון עמה נזכרת המתרגמת עטורת הפרסים באדם שבעיניה גילם בדמותו את "המצפון של ישראל".  
 

מאת סדריק דורין

מתי קראת בפעם הראשונה יצירה של עמוס עוז?

בסתיו של שנת 1974. באותו זמן הייתי בת 29, בדיוק אחרי שעליתי לישראל מגרמניה. בבקרים למדתי עברית באולפן, ובשעות אחר הצהריים הייתי לבד בדירה השכורה והצנועה שלנו בראשון לציון. כדי לזרז את לימודי השפה שלי רציתי לקרוא ספר בעברית, והתחלתי לקרוא ספר של עמוס עוז שהמליצו לי עליו, "מיכאל שלי". עד לאותו רגע בקושי שמעתי עליו, הוא גם עדיין לא היה כל כך מפורסם בקרב הציבור הרחב. כבר מההתחלה הנהדרת של היצירה הזו הייתי מהופנטת ומאוהבת בשפה שלו. ואז, כשהיינו צריכים לכתוב באחד השיעורים על מקצוע החלומות שלנו, הודעתי למורה שלי: אני רוצה לתרגם ספרים לגרמנית, ואם אפשר אז ספרים של עמוס עוז.


בשנת 1986 תרגמת לראשונה אחד מספריו, "מנוחה נכונה", ולאחר מכן עוד עשר מיצירותיו. מה היו האתגרים הגדולים ביותר במהלך התרגום של עמוס עוז לגרמנית?

בעיניי, אחד המאפיינים של ספרות גדולה וסופרים דגולים הוא שלפחות בעת התרגום לא צריך להסביר אותם הרבה, ועמוס היה אדם שכתב בצורה מדויקת, שתמיד חיפש אחר המילה הנכונה. בנוסף, היה לו הומור מיוחד שהתקבל היטב על ידי הקוראים בגרמניה. השילוב הזה הפך למעשה את מלאכת התרגום לפשוטה יחסית עבורי.

 
איך את מסבירה את ההצלחה הגדולה שעמוס עוז זכה לה בגרמניה?

רבים ראו בו את המקבילה הישראלית של היינריך בל, גינטר גראס וזיגפריד לנץ. בין עוז ולנץ אפילו התקיימו קשרי חברות, שנמשכו ממש עד מותו של לנץ. לאחר שיצירות שכתבו הסופרים הללו תורגמו לעברית במהלך שנות השבעים, ניתן היה לקרוא אותם גם בישראל.

 
בל, גראס, לנץ – כל אלה היו סופרים שנקטו בגלוי עמדה פוליטית בגרמניה, ועשו זאת פעם אחר פעם.

נכון. לכן, כשהוענק לעוז פרס השלום מטעם איגוד המו"לים בגרמניה, הייתה לכך משמעות אישית גם עבורי: הוא היה מגדלור, המצפון של הארץ שלנו. כשהוא נאם על הבמה בכיכר רבין בתל-אביב במהלך ההפגנות שהתקיימו שם, היה בכך משהו מנחם. הוא נתן את ההרגשה שהשלום לא אבוד לחלוטין, למרות שהסיכוי לכך הלך ופחת עם הזמן. ערב אחד, כאשר בעלי ואני היינו אצלו בביקור, התקשר פתאום שמעון פרס. עוז הסביר שהוא לא לבד כרגע, אבל שאורחיו הם אנשים שניתן לסמוך עליהם מבחינה פוליטית. העובדה שהוא אמר את זה עלינו, הייתה עבורנו כמו עיטור כבוד.

 
מה היה היחס של עוז לגרמניה?

הוא לא היה נוסע לגרמניה לחופשות. כשהוא הגיע לשם, זה היה למטרת הקראות והרצאות. הוא אהב את הנופים, את השהות בצוותא עם האנשים, והוא חי מתוך שכנוע שהתרבות אינה יודעת מגבלות. אבל בלילות, כפי שהוא אמר פעמים רבות, פקדו אותו מדי פעם השדים. אני יכולה להבין את זה, כיצד אדם מתאר לעצמו בשלוות הלילה מה התרחש במקום מסוים או בסמוך אליו במהלך התקופה הנאצית, או אם באותו מקום היה מחנה.


תיארת את עוז בתור "המצפון של ישראל". מה עוד הפך אותו לאדם כה מיוחד?

גם כאן בישראל אנחנו משתמשים במילה "מענטש" שמקורה בגרמנית, וזה בדיוק מה שהוא היה, במלוא המובן האנושי של המילה. הוא היה אדם מלא אמפתיה, וכאשר הוא שוחח עם אחרים הוא תמיד היה סקרן לשמוע במה עוסק בן שיחו ומה בדיוק מפריע לו, כדי שיוכל אולי לקשר בינו לבין מישהו אחר, או לקבל ממנו עצה עבור אחרים. היה לו חשוב שגם אנשים אחרים יוכלו להנות יחד איתו מהצלחותיו.

 
זה משהו שחווית בעצמך?

כן, שוב ושוב. כשהספר "לדעת אישה" ראה אור בשנת 1991, ועמוס עוז בדיוק התארח בהוצאת Suhrkamp בפרנקפורט, קיבלתי שיחת טלפון מהעורך. הוא סיפר שעוז יושב לידו והוא ביקש ממנו להתקשר אליי תיכף ומיד כדי שאדע שביקורת שהתפרסמה על הספר שיבחה בהתלהבות גם את התרגום שלי לגרמנית. במודעה שפרסמה ההוצאה במסגרת קידום המכירות של הספר הופיע מאוחר יותר גם שמי. עבור מתרגם זה כבוד שנופל בחלקו רק לעתים נדירות. וכאשר עמוס עוז זכה בפרס השלום, הוא ביקש שבעלי ואני נתלווה אליו כאורחיו לכנסיית פאול בפרנקפורט.


האם סופר כמוהו, שזכה להצלחה כה רבה, עדיין היה מסוגל להיפגע ממשהו?

כמובן שהוא קיבל גם ביקורות שליליות. כמו אצל כל הסופרים, לא כל ספר זכה להצלחה במידה שווה. עם זאת, לדעתי מה שעמד בדרך כלל מאחורי ביקורות ארסיות שהתפרסמו לגבי ספריו, בעיקר בישראל, הייתה קנאה. הוא שמח על כל הפרסים שהוא קיבל בישראל ובחו"ל, משום שהוא כיבד את קוראיו, אבל ביקורות הרסניות פגעו בו מאוד, במיוחד כאשר הן התייחסו בביטול לכתיבה שלו.

 
הוא עקב גם אחרי הביקורות בגרמניה?

כן. במשך זמן רב תרגמתי לא רק את הטקסטים שלו, אלא גם ביקורות וטורים על יצירותיו בכלי התקשורת בגרמניה. כשהייתי שולחת בדואר את המעטפה בשעות הבוקר – באותו זמן בעלי ואני עדיין התגוררנו ברחובות – עוז היה מקבל אותה כבר בשעות הערב. אני בטוחה שהיה מישהו בסניף הדואר שרחש לו כבוד ומסר לו את המעטפה באופן אישי, אחרת אי אפשר להסביר את המהירות שבה הוא קיבל אותה.
מרסל רייך-רניצקי, אחד המבקרים המשפיעים והבכירים ביותר בגרמניה, שאפילו הגיש את תכנית הטלוויזיה "הקוורטט הספרותי", לא התלהב בהתחלה מיצירותיו של עוז.  
אני מתייחסת לזה בתור משהו חריג וביזארי. כשעמוס עוז קיבל בשנת 1992 את פרס השלום של איגוד המו"לים בגרמניה, רייך-רניצקי התייחס בפעם הראשונה לאחת מיצירותיו של עוז, הרומן "המצב השלישי" שבדיוק ראה אור. באותה התבטאות הוא אמר: "אין ספק שעמוס עוז הרוויח את פרס השלום של איגוד המו"לים הגרמנים, משום שהוא פועל ללא לאות למען השלום במזרח התיכון, אבל זה לא אומר שחייבים לקרוא את ספריו."  זמן מה לפני כן רייך-רניצקי פרסם ביקורת על ספר של דוד גרוסמן, וטען את הטענה הבוטה שעברית היא שפה כל כך צעירה, עד שבקושי ניתן להביע באמצעותה ניואנסים דקים. עם זאת, שמונה שנים מאוחר יותר הוא ניסה לכפר על שתי הביקורות הקטלניות והתמוהות הללו, והשתמש בדוגמה של צרויה שלו כדי לטהר את שמה של הספרות העברית, שאותה תיאר באותה הזדמנות בתור "יוצאת מן הכלל".


מה הקסים אותך באופן אישי במהלך השנים ביצירותיו של עוז?

ההתפתחות של דמויות הנשים אצלו. ברומנים הראשונים שלו, כמו "מקום אחר", "מנוחה נכונה" ו"קופסה שחורה", הנשים הן דמויות חידתיות, לא יציבות, במובנים מסוימים לא מהעולם הזה. הן עמדו בצל של אימו של עמוס, ששמה קץ לחייה עוד לפני שמלאו לו 13. לעומת זאת, ברומנים הבאים שלו יש גיבורה מתבגרת וחכמה, כמו נטע ב"לדעת אישה", וברומן הבא שלו "המצב השלישי" מופיעות נשים פיקחות ובעלות מקצוע.


מה נשאר מעמוס עוז?

לצד חשיבותו כאקטיביסט בלתי נלאה למען השלום, בדומה לדוד גרוסמן הוא הצליח לעורר עניין בינלאומי בספרות הישראלית, גם עבור דורות חדשים של סופרים. אין ספק שיצירותיו ימשיכו להתקיים בפני עצמן, כמו הרומן "סיפור על אהבה וחושך" שקושר בין סיפורו האישי לבין זה של המדינה. מדובר בספר יוצא מן הכלל. אני יכולה רק להמליץ לכל אחד ואחת:  קיראו את עוז!  עבורי הוא תמיד היה סופר שהיה צריך לזכות בפרס נובל, אך הדבר נמנע ממנו.
 


על המרואיינת
רות אחלמה, אשר נולדה בשנת 1945 בעיר מנהיים, נחשבת לאחת ממתרגמי הספרות הבולטים והמוערכים ביותר מהשפה העברית לגרמנית. לצד ספריו של עמוס עוז היא תרגמה אינספור רבי מכר, ביניהם יצירות מאת מאיר שלו, א.ב. יהושע, יורם קניוק, דוד פוגל, איילת גונדר-גושן, תום שגב ועוד רבים אחרים. היא זכתה בפרסים רבים על תרגומיה, בין השאר בפרס "טבעת הירונימוס", פרס פאול צלאן, פרס התרגום מעברית ומגרמנית וצלב ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. לאחרונה נכלל הספר "מפלצת הזיכרון" מאת ישי שריד, שאותו תרגמה לגרמנית, ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס הספרות הבינלאומי. רות אחלמה מתגוררת עם בעלה אברהם בתל אביב.
 
 

בספריית מכון גתה מוצעים לקריאה מספר רב של כותרים מאת עמוס עוז. גם בשירות ההשאלה המקוון של מכון גתה, ה-Onleihe, ניתן למצוא ספר מאת עמוס עוז על היחסים בין ישראל לגרמניה.