גישה מהירה:
עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

לזכרה של רות קלוגר
ההומניסטית הגדולה

רות קלוגר (2020-1931)
רות קלוגר (2020-1931) | | צילום (קטע): © Paul Zsolnay Verlag/Margit Marnul

ביום שלישי בלילה  (6 באוקטובר 2020) הלכה לעולמה בגיל 88 רות קלוגר באירווין, קליפורניה. בשנת 2005 קיבלה הסופרת וחוקרת הספרות את מדליית גתה. להלן דברים לזכרה.

מאת וולף אירו, מנהל מחלקת התרבות של מכון גתה

קשה להתחיל את ההספד על רות קלוגר מבלי להזכיר את מחנה הריכוז טרזיינשטט ואת אושוויץ, שבהם נכלאה בהיותה נערה צעירה החל משנת 1942 ועד לבריחתה זמן קצר לפני סוף המלחמה, ושאותם היא מתארת בצורה כה מטלטלת ומרגשת בספרה "להמשיך לחיות". 
אי אפשר להימנע מכך, ועדיין זה מרגיש בו-זמנית בלתי הולם וכמעט שקרי, לצמצם את רות קלוגר האדם לכדי קיום של קורבן ולעדותה על כך, משום שההפך הוא הנכון. נראה כי רות חשה בכך עוד כנערה שעטתה על בגדיה את הטלאי הצהוב, כאשר אדם שנסע עימה בחשמלית בווינה נתן לה תפוז. "אך הרגשות שלי היו מעורבים, כמו לגבי ממתק מעץ חג המולד, ולא מצא חן בעיניי להיות בתפקיד הזה. רציתי לראות את עצמי כמתנגדת ולא כקורבן." ובמקום אחר, הפעם בספר "לקרוא מציאות", היא מציינת בלקוניות האנליטית שמאפיינת את כל יצירותיה: "לזכור איננו הישג מיוחד, כפי שגם להמשיך לחיות איננו הישג מיוחד."

"לזכור איננו הישג מיוחד"
 

כפי שרות קלוגר מעידה, גם נסיבות פחות אלימות מהנאציזם לא מספקות הגנה מפני ביצוע ייחוסים או אובייקטיפיקציה, וההתנגדות להם נראית לי בתור דחף בסיסי של אישיותה. כך הגנה הפמיניסטית קלוגר בספרה "פרקליטת המדוכאים" על הסופרת האוסטרית מארי פון אבנר-אשנבאך, תוך שהיא יוצאת נגד הדימוי העיקש של סופרת פרובינציאלית ומוסרנית ושל משוררת אשר דבקה בתיאורים אידיליים.
ואפרופו אידיליה: לא זכיתי לפגוש אישית ברות קלוגר, אך לפחות ניהלנו בינינו התכתבות מרתקת. נקודת המוצא להתכתבות זו הייתה האבחנה, שלמעט המקרה יוצא הדופן של ברתה פון זוטנר, שפה ושם עדיין לא נשכחה לחלוטין, למעשה כל המחברים של הרומנים האנטי-מלחמתיים המפורסמים – החל מאריך מריה רמרק ועד לנורמן מילר או קורט וונגוט – הם גברים. לכך התווספה התובנה שנקודת מבט נשית ספציפית בנושא הזה יכולה להימצא פחות בתיאור של הזוועה והאבסורדיות של המלחמה, בתור שכאלה, ויותר במה שנתון על כף המאזניים בשעת מלחמה. כך, למשל, ניתן לקרוא את ספרה של אסטריד לינדגרן "אנחנו הילדים מבולרבו" (שכפי שניתן להבין מהערת אגב של אחת הדמויות מתרחש בזמן מלחמה) לא בתור תיאור אידילי של ילדות, אלא בתור יצירה בוגרת ובשלה של הספרות האנטי-מלחמתית! אך הפעם באופן אחר, נשי והרבה יותר אנושי.

"אני לא ממש בוטחת בגרמניה ובספרות הגרמנית"
 

בשנת 2005 זכתה רות קלוגר במדליית גתה. היא קיבלה את העיטור הזה, כמו גם פרסים אחרים מגרמניה, לא בלי התרגשות, אך גם בסקפטיות מסוימת: "אני לא ממש בוטחת בגרמניה ובספרות הגרמנית". בה בעת, בנאומה בפני הבונדסטאג בשנת 2016 היא הזכירה את פתיחת שערי המדינה בפני פליטים מסוריה: "הארץ שלפני שמונים שנה הייתה אחראית לפשעים הנוראיים ביותר של המאה זכתה כעת לשבחים מצד שאר העולם."

אנו מוקירים את זכרה של הומניסטית גדולה. כעת מוטל עלינו להמשיך ולחלוק לה כבוד באמצעות שמירה על דריכות ונקיטת פעולה נגד כל סוג של ימין קיצוני, אנטישמיות או גזענות במדינה.