גישה מהירה:

עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

1700 שנה ל"חיים יהודיים בגרמניה"
שגרירה של פיוס ושלום

בשנות השישים הייתה בלינה,  זמרת פולקלור בעלת קול אלט מדהים ודוברת שפות רבות, ידועה לא רק במדינות דוברות הגרמנית אלא כמעט בכל העולם. היא נולדה בשנת 1925 בשם לאה נינה רודזינק למשפחה יהודית בכפר בפולין ליד טרבלינקה. כילדה וכנערה הייתה קורבן של "הפתרון הסופי". היא עברה רדיפות, בריחה, עבודות כפייה, מאסר ועינויים. היא איבדה את הוריה, את אחיה וכמעט את כל משפחתה.

מאת דיטריך שלגל


אולם למרות או בשל החוויות הטראומטיות שעברה הפכה בלינה לשגרירה מודעת ומחויבת של פיוס ושלום. מארק בטכר, הבמאי והתסריטאי הברלינאי, התרשם עמוקות מחייה והפיק סרט תיעודי על אודות חייה "בלינה - מוזיקה למען השלום" בעקבות תחקיר שארך 15 שנים.

בטכר זכה למוניטין על הפקת סרטים ביוגרפיים על מוזיקאים ידועים בעבר שהוא מעלה מתהום הנשייה. לפני עשור הפיק בטכר את הסרט "שירי, אינגה, שירי! חלומה של אינגה ברנדנבורג שלא זכה להתגשם", הוציא ספר באותו השם ושני אלבומים וכך הנציח את זמרת הג'אז הגרמנייה הטובה ביותר בשנות החמישים והשישים.  

נראה שסרטו התיעודי האחרון כבר זוכה להצלחה. הרשות הגרמנית להערכת סרטים (FBW) העניקה לו את התואר "סרט איכותי" על "מחווה ליצירה מוזיקלית שנחקרה היטב ושיש לשמור עליה מפני שכחה תוך שימת לב לפרטים הקטנים". לצד בלינה עצמה מופיעים בסרט גם בנה, כמה אנשים שליוו אותה בחייה ועמיתים ידועים כמו ננה מושקורי, ג'וסלין ב. סמית', שרון בראונר וקת'רין מרלינג. שפע של תמונות והקלטות דאז שופכים אור על עולם המוזיקה של אותם עשורים. יש לאחוז בשתי ידיים את הקול הרענן שנשמע למען פיוס ושלום בעולם נטול השלום שבו אנו חיים. כפעילה למען השלום ניתן בהחלט להשוות אותה לג'ואן באאז.  

בלינה החלה את קריירת המוזיקה שלה עם פולקלור פולני, רוסי ויהודי בתיאטרון היהודי ובקברט הרוסי בתקופה שבה התגוררה בפריז (משנת 1953). בהמשך הרחיבה את הרפרטואר שלה בשאנסונים, שירים מהקברט הגרמני וסרטים כמו גם שירים בינלאומיים באנגלית. בנוסף היא התיידדה עם שירי עמים מכל העולם בעידודו של המלחין והגיטריסט זיגפריד בהרנד "אזרח העולם". הוא הפך לפרטנר הקבוע שלה למשך שנים בדואטים. בהרנד היה בסיבובי הופעות רבים ברחבי העולם והפך לאספן של אמנות עממית מכל המוצאים והאזורים. כשבהרנד ובלינה הכירו בזארבריקן בשנת 1962 הם חשו מיד כי הם נפשות תאומות. הם ביקשו לתרום לחילופי תרבויות ולדו-קיום בשלום של העמים באמצעות המוזיקה.  

בתמיכת מכון גתה ומשרד החוץ של הרפובליקה הפדראלית גרמניה יצאו "בלינה ובהרנד" למסע סביב העולם בשנת 1964: במשך 252 ימים הם נתנו 150 קונצרטים ב-120 מדינות. בלינה המוכשרת לשפות שרה ב-17 שפות. היא כבר שלטה בפולנית, יידיש, רוסית, אנגלית, צרפתית וגרמנית. מכיוון שבכל קונצרט היה לפחות שיר אחד בשפת המדינה המארחת היא ביקשה בשגרירויות ובקונסוליות שיתרגמו לה את השיר כדי להבין תוכנו. כישרון השפות שלה סייע לה לשיר בשפות אקזוטיות כמו סווהילי או תאית. דוגמות לכך ניתן למצוא בדיסק "בלינה - מוזיקה לשלום" שהופיע בסוף פברואר כקדימון לסרט הממתין להקרנת הבכורה שלו.

כמו באלבומים עם שירים של אינגה מברנדנבורג מארק בטכר חיפש ומצא בכל ארכיוני המוזיקה האפשריים תריסרים משיריה של בלינה לא רק מההופעות הבינלאומיות שלה אלא גם מקונצרטים והופעות טלוויזיה במדינות דוברות גרמנית. הוא בחר מתוכם 22 שירים וכמו במקרה של שיריה של ברנדנבורג עברו השירים תהליך מפרך של מאסטרינג בסטודיו הברלינאי של מומחה הסאונד פטריק רמר. עטיפת הדיסק עוצבה בטוב טעם בגוון שחור. לדיסק מצורפת חוברת עשירה בצילומים והערות אלבום בגרמנית ובאנגלית. התקליטור יצא לאור בחודש מרץ במהדורה מוגבלת והוא כולל 2 דיסקים. האלבום מקנה תחושה אמיתית של קולה הייחודי של הזמרת, של הרפרטואר העשיר המגוון והרחב, של האותנטיות ושל המסר המוזיקלי שהעבירה.   

הקונצרט הדמיוני מתחיל עם הסתירה כביכול של קטע המסמל בו זמנית התחלה ופתיחה: "אקסודוס - ארצי שלי", הגרסה הגרמנית של שיר הכותרת מהסרט "אקסודוס" מאת אוטו פרמינגר. בלינה נזכרת בתקופה הפריזאית שלה עם שירה המפורסם „Je n’aurai pas le temps“. באמצעות השיר "מולן רוז'" שהלחין ז'ורז' אוריק חולקים כבוד לשאנסונים הצרפתיים בהקלטה עם התזמורת Südfunk בניצוחו של ארווין להן משנת 1964 - דרך אגב אחs משלושה פרסומים ראשונים.    

בשתי הופעות הבכורה האחרות בלינה שרה בעברית את השירים "דודי לי", ניגון חסידי פולני עם טקסט מהמקורות ו"מעל פסגת הר הצופים", המנון לעיר ירושלים. היא שרה בעברית גם את "לילה לילה", שיר ערש מתקופת קום מדינת ישראל. „My Yiddishe Momme“ הוא שיר ידוע אחר ברחבי העולם. ביידיש, שפת אימה, היא שרה את שיר האהבה "טומבלליקה".   

כחלק ממשימת הפיוס שהציבה לעצמה החליטה בלינה לשיר בגרמנית, השפה של אלו שרדפו אותה, עינו אותה ורצחו את משפחתה. בדיסק נמצא את הביצוע שלה לשיר „Wenn ich mir was wünschen dürfte“ שהלחין פרידריך הולנדר ושרה מרלן דיטריך. גם הגרסה הגרמנית של השיר הפציפיסטי של פיט סיגר "איפה הפרחים כולם?" מצליחה מאוד ולא פחות מרגשת מהביצוע של דיטריך.  

במבט ראשון שיר מספר 20 ברשימת השירים נראה בעייתי: "שניים בעיר הגדולה", שיר מסרט מהשנים 1941/1942, אחד הסרטים מהתקופה הנאצית שסייעו לאוכלוסייה לעבור את תקופת המלחמה. המוזיקה מלאת החיים, התוססת, הקליטה והקצבית של ווילי קולו עם הטקסט על זוג אוהבים בברלין - לפני ההרס שהותיר בה המלחמה - היא דוגמה לכך ששיר או שאנסון יכולים להשתחרר לחלוטין מההקשר המקורי ולזכות בזהות עצמית ולא פעם אף בפופולאריות. דוגמות רבות לכך אפשר למצוא בספר השירים האמריקני הגדול. וכך למשל הילדגרד קנף ואולריך טוקור לקחו את השיר הקטן הזה ויצרו ממנו יצירות אמנות של ממש ובלינה עצמה עושה דבר דומה בהופעה חיה עם השיר בביצועו של זיגפריד בהרנד בשנת 1964 בברלין המחולקת בפני קהל שהצטרף בהתלהבות לשירה. 

הרפרטואר של בלינה כולל שירים רבים דוגמת „Manhã de Carnaval“ מתוך הסרט "אורפאו נגרו", „En Aranjuez, con tu amor“ על פי הקונצ'רטו לגיטרה מאת חואקין רודריגו, קליפסו מהרפובליקה של טרינידד בפידג'ין, שיר גיישה ביפנית, שיר אבל בנפוליטאנית, בולרו של קונסואלו ולאסקס של המלחינה המקסיקנית של "בסמה מוצ'ו", שירי עם רוסיים, שיר אהבה פולני או אפילו שיר אהבה בתאית, שכתב המלך רמה התשיעי, סקסופוניסט ג'אז חובב, לרעייתו סיקריט. מדובר באוצרות בתחום אמנות השירה. לאחר הפרידה מבהרנד נאלצה בלינה להמציא את עצמה מחדש מבחינה אמנותית. היא דחתה הצעות ממפיקי שלאגרים למרות שאלו היו מסייעים לה בפרנסתה. 

בלינה לא זכתה להצלחה רבה גם בהמשך חייה חרף ניסיונות חוזרים ונשנים, למשל עם הגיטריסט לאדי גייזלר. היא עברה להתגורר במושבת האמנים סן פול דה ואנס בדרום צרפת והופיעה רק במועדונים קטנים שבהם העריכו את האמנות שלה. בשנותיה האחרונות חייתה בקרבת משפחתו של בנה. שם הלכה לעולמה ב-12 בדצמבר 2006 והיא בת 81. יום השנה למותה שמציינים זו השנה החמש עשרה חל בדיוק ביום שבו חוגגים 1700 שנה ל"חיים יהודיים בגרמניה" - הזדמנות נהדרת למחווה של הערכה לבלינה שיצרה אמנות גדולה משירים קטנים בהפקת מארק בטכר ופטריק רמר.