גישה מהירה:

עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

אקופמיניזם
האגודה לצדק סביבתי וחברתי

יצירת אמנות עשויה ביטומן, הרכיב המוצק בנפט, מייצגת את ניצול המשאבים המתכלים
יצירת אמנות עשויה ביטומן, הרכיב המוצק בנפט, מייצגת את ניצול המשאבים המתכלים | צילום: © מארי פרגה

בכל העולם מנצלים, בוזזים ומזהמים את הטבע. אולם כיצד זה קשור לפטריאכריה ולאופן שבו אנו מבינים את האדם? האמנית והחוקרת הברזילאית מארי פרגה מתבוננת בסביבה מנקודת מבט אקופמיניסטית ומוצאת תשובות לשאלות אלו. 

מאת מארי פרגה

לזיקה בין האישה לטבע יש מסורת ארוכת שנים. בניגוד לכך מושג התרבות הגברי מתאפיין בהגמוניה ובאוניברסליות. את המחקר האמנותי שלי אני מקדישה לאנלוגיה בין גוף לאדמה. אני בוחנת את הגוף הנשי כסמל ליחס כולל בין הטבע לאנשים לא לבנים, לא מערביים ולא ממין זכר. אני סבורה שזיקה זו בין נשיות לטבע מיוצגת בראש ובראשונה באמצעות שני דברים: אימא אדמה ויער בתולי.

שני הדימויים הללו מרכזיים במיתוס של "האישה" בתפקידה החברתי בתרבות הפטריארכלית כמו גם במיתוס של "הטבע" כמשאב שניתן לנצלו. בעוד שהיער הבתולי טהור ומבודד, איש לא נגע בו והוא נראה כמקום אחסון טבעי של הנשיות והטבעיות, הרי שאימא אדמה היא ישות ההזנה והפריון העומדת בשירות האנושות. אני סבורה שהאידאליזציה של שני הדימויים הללו מגיעה לשיאה במיתוס של הבתולה מריה שהיא באופן פרדוקסלי בה בעת אם ובתולה. היא מזינה, יולדת ומשרתת מבלי לאבד את תמימותה. הבתולה מריה מסמלת דימוי נשי בלתי ניתן להשגה: פריון ומיניות מופרדים זה מזה ויש אידאליזציה של חוסר האוטונומיה של האישה בנוגע לגופה.

מנקודת מבט זו נראה כי יער שהוא גם בתולי וגם פורה אינו אפשרי מבחינה מעשית. אולם קהילות של ילידים ושיטת החקלאות היערנית מלמדים אותנו שהטבע יכול להזין אותנו ולהישאר שמור גם אם אין לכך שום קשר לטוהר. היער כתמצית החושניות והפוריות אינו יכול עוד להיות בתולי שכן הוא מגלם את האינטראקציה המינית בין מינים שונים שמתרבים. צמחים, חרקים, בעלי חיים ופטריות באים במגע מיני עם פרחים, פירות, זרעים, צוף ונבגים במעשה הפרייה תמידי. הפגנה זו של מיניות בטבע עולה על תפיסת המוסר שלנו. הבילוגיה משרתת את התשוקה והתשוקה עצמה משרתת את ההתרבות בחיים.  

אנתרופוס כמושג פטריארכלי?

מדעניות ומדענים מזהירים שלהתערבות שלנו בטבע בתקופת האנתרופוקן יש השפעה חסרת תקדים הבאה לידי ביטוי בשינויים גיאולוגיים. האדם משפיע על מערכות טבעיות מורכבות כמו אקלים, מחזורי מים, מגוון ביולוגי ואפילו הרכב של סלעים. אנתרופוס הוא המונח שנבחר לתאר את האנושות, אולם מילים לעולם אינן ניטרליות: כל מילה מרמזת על מה שהיא מבקשת לחשוף ולהסתיר. 

מאז שהמדענים קרוצן וסטרומן הציעו לראשונה את השימוש במונח בשנת 2000 הוגים מוכרים ונחשבים דנו בהשלכות הפוליטיות של האנתרופוקן, למשל ברונו לאטור, איזבל שטנגרס, דונה הראווי, אדוארדו ויביירוס דה קסטרו, דבורה דנובסקי, פטר סלוטרדייק וג'ייסון מור. המילה היוונית אנתרופוס משמשת מזה מאות שנים לציון דגם של אדם המבוסס על שליטה של הרוח - בניגוד  לממלכת הגוף - ונושא מורשת מושגים של אנושות וציוויליזציה אירופאיות, לבנות ופטריארכליות באופן מסורתי.

אני מבקשת להדגיש שהשימוש בדגם זה של אנושות באופן שיטתי נועד להצדיק דיכוי וניצול של אנשים וטריטוריות ברחבי כדור הארץ. כפי שאן מקלינטוק הבחינה, מיזם זה שכונה "ציוויליזציה" נשען בעבר על רעיונות דתיים אך גם על תיאוריות מדעיות שהסתירו מוטיבים אידיאולוגיים, אימפריאליסטיים וכלכליים במסווה של "ניטרליות".    

האנתרופוס בתקופת האנתרופוקן הוא מונח הכולל את המין האנושי שלנו ומבוסס על דגם מסוים. האחריות להשלכות של הפעולות שלנו מחולקת באופן שווה בין כל האנשים, אולם המושג מרמז גם שיש סיבה ביולוגית לאופן זה של התמודדות עם הטבע. בה בעת המילה אנתרופוס מסתירה רשת סבוכה של כוחות, המותירים עקבות באמצעות השפעתם, כמו למשל הקולוניאליזם והקפיטליזים עם תאגידי הענק הגלובאליים שלהם. באמצעות ניצול המדינות וכוח העבודה, שהתייחסו אליהם כאל משאבים זולים או כאלה שכלל אין לשלם עבורם, הכוחות הסבוכים הללו עסקו בביזה של דרום אמריקה ואפריקה במשך 500 שנה. הם הובילו לבירוא יערות, זיהום תעשייתי, עוני ואלימות כמו גם להשלכות חברתיות, כלכליות וסביבתיות רבות.  
  • Das Kunstwerk "63 Perforations" von Mari Fraga צילום: © מארי פרגה
    הרהוריי על כדור הארץ כגוף ועל הגוף כטריטוריה באו לידי ביטוי ביצירה ובווידאו "63 ניקובים". ביצירה זו מפת העולם צוירה על גופי בידי אור השמש. הווידאו מציג טיפול של דיקור סיני שבו מיקמו מחטים באתרים של מאגרי הנפט החשובים בעולם. "63 ניקובים" - 25', 2015
  • Das Kunstwerk „Fosso Fóssil“ צילום: © מארי פרגה
    ביצירה אחרת מחטי דיקור סיני מוזהבות מצביעות על מקומות אסטרטגיים אלו במפה. הן מסתתרות מתחת לשכבת ביטומן, הרכיב המוצק בנפט. יש הבדל בין הניקובים בגוף ובכדור הארץ: שניהם משחררים אנרגיה דחוסה אולם במקרה הראשון קיים איזון של האנרגיה ואילו במקרה השני יש ניצול של האנרגיה. „Fosso Fóssil“ - עץ, ביטומן, מלח וסיכות דיקור סיני מוזהבות", 65 x 65 x 150 ס"מ, 2016
  • Das Kunstwerk „Fosso Fóssil – sangria“ Foto: © Mari Fraga
    במשך התערוכה זרם הביטומן של „Fosso Fóssil“ אל בור המייצג את ברזיליה, עיר הבירה של ברזיל, ומשם אל שכבת מלח שהייתה מתחתיו. זה היה בשנת 2016, שנה שהתאפיינה באינטרסים בינלאומיים חשוכים במאגרי הנפט הברזילאי, בשערוריות של שחיתויות בחברה המרכזית לנפט ובתמרון פוליטי בפרלמנט שהוביל להדחת הנשיאה ולהשפלת הדמוקרטיה הברזילאית. „Fosso Fóssil – sangria“ - הדפס אבן קריסטל 60 x 60 cm , 2016
  • Das Kunstwerkt „Tempo Fóssil“ צילום: © מארי פרגה
    נפט ועפרה התהוו במשך מיליוני שנים בביוספרה. בעקבות ניצול הנפט ושריפתו אנו מתערבים במערכת עולמית שאיננו יכולים כלל לתפוס את מימדיה. מבחינה זו אנו משפיעים על המורשת הגיאולוגית-היסטורית של כדור הארץ שעוצבה על באמצעות התפתחות החיים. „Tempo Fóssil“ - בשיתוף עם פדרו אוראנו . זכוכית, עץ וביטומן. 40 x 20 x 20 cm; 2015.
  • Das Kunstwerk „Cálculos para Acupuntura Planetária“ צילום: © מארי פרגה
    רציתי ליצור פסל גדול שעשוי כולו מחטי דיקור סיני הפזורות על כדור הארץ. לשם כך החלטתי לחשב את מימדיו על ידי השוואת עורנו עם הקליפה של כדור הארץ. המימדים של פסל כזה היו יכולים להיות עצומים: עומק דקירה של 45 קילומטרים וקוטר של 3.75 ק"מ. טיפול אחד של דיקור סיני הנמשך אצל אדם 20 דקות יגזול 5092 שנה בגופו של כדור הארץ. עבודה זו היא "החישובים לדיקור סיני לכדור הארץ" - פסל דמיוני, קנה מידה שבור. באמצעות מחטי הדיקור הסיני כמו גם באמצעות המלח הגס בפסלים האחרים אני מעוניינת לבטא את משאלתי לדימוי של ריפוי סמלי. „Cálculos para Acupuntura Planetária“ - הדפס מינרל על עץ, 40 x 20 ס"מ ; 2015
  • Das Kunstwerk „Exportação“ צילום: © מארי פרגה
    ביצירה „Exportação“ (ייצוא) מוצג הדגל הברזילאי שעשוי מחמשת הסחורות העיקריות שהמדינה מייצאת: ביטומן (נפט), ברזל, סויה, קפה ובשר. מקורן של כל הסחורות האלה בשימוש בקרקע המבוסס על בירוא יערות, כרייה ומשק חקלאי המבוסס על גידול אחד. כך המורשת הקולוניאלית שלנו נמשכת. „Exportação“ - עץ, ביטומן, קפה, סויה ובשר. 60 x 40 x 10 cm; 2018.
 

Ni la tierra ni las mujeres somos territorio de conquista. Weder das Land noch die Frau ist ein zu eroberndes Gebiet.

Mujeres Creando - Bolivien

יש לפתח הבנה חדשה של בני האדם  

כשם שהחברה שלנו עוצבה בידי תרבות גזענית, אליטיסטית וסקסיסטית כך ניצול הסביבה, הנשים והאנשים שמתייחסים אליהם בגזענות מבוסס על אותן הנחות יסוד. סופרות וסופרים דוגמת מריה מיס וג'ייסון מור הבחינו בדואליות המאפיינת את תרבות המערב המפרידה בין הטבע לחברה. על פי תפיסה זו משווים נשים ותרבויות לא מערביות למשהו חייתי, פרימיטיבי, בלתי נשלט ובלתי רציונלי. 

משום כך, כפי שציינה ול פלמווד בספרה "Feminism and the Mastery of Nature" , פמיניסטיות רבות היו חשדניות כלפי תנועת האקופמיניזם משום שתנועה זו עלולה לחזק את הרעיון שנשים הן בעלי חיים בשירות הפריון שיש לשלוט בהם ולביית אותם. פמיניסטיות נאבקו למען שוויון מגדרי בעיקר כדי שנשים יוכלו לעבוד, ללמוד ולייצג את עצמן. אלו ללא ספק מטרות ראויות אולם פלמווד שאלה את עצמה אם הישגים מהסוג הזה - ללא שינויים מבניים - לא יובילו בסופו של דבר לחיזוק המודל הגברי בחברה שלנו.   

מצד שני אקופמיניזם מבקש לפתח הבנה שונה של האדם שרואה בו חלק משלם גדול המודע לעצמו יותר ושואף לצורות חדשות של ידע וחיים בכדור הארץ שלנו. לצורך זה האקופמיניזם כורת ברית עם תנועות של ילידים ועם תנועות אנטי גזעניות וחברתיות אחרות במאבק למען שוויון וצדק
  • Das Kunstwerk „Minério-Hemorragia“ צילום: © מארי פרגה
    בעקבות ההשלכות הקטסטרופליות של קריסת סכר סמוך למכרות הברזל במריאנה וברומדיניו שבמדינת מינאס ז'ראיס בברזיל התחלתי לחשוב על כרייה כפעולה מדממת: הברזל בקרקע והברזל בדם. „Minério-Hemorragia“ היה הכותרת של פסל הברזל המעגלי שנוטפת ממנו תערובת נוזלית עשויה חלודה ואדמה שנאספו באזורים הסובבים אזורי כרייה על ערימת מלח. „Minério-Hemorragia“ - ברזל, מלח, חלודה ואדמה. 150 x 80 x 80 cm . 2018.
  • Das Kunstwerk „Causas de Hemorragia Uterina“ צילום: © מארי פרגה
    לצד הפסל הזה שקף רפואי ישן מציג את מערכה הרבייה הנקבית ואת הסיבות הפתולוגיות לדימום רחמי. “Causas de Hemorragia Uterina” - שקף רפואי, תאורה אחורית וזכוכית מגדלת. 35 x 35 x 10 cm; 2018.
  • Das Kunstwerk „Cirurgias Geológicas 1“ צילום: © מארי פרגה
    קולאז'ים של מפות גיאולוגיות של דרום אמריקה ואפריקה מרמזים על בשר ואברי גוף ומצביעים על האופן שבו מיפו את הקרקעות בעבר הרחוק לצורך ניצולם. ב „Imperial Leather “ אן מקלינטוק בוחנת כיצד הפך הגוף הנשי לנקודת התייחסות באיורים ובמושגים שהשתמשו בהם במפות של דרום אמריקה ואפריקה בתקופת הקולוניאליזם. הארצות "הפראיות" הוצגו כנשים שמתייחסים אליהן בגזענות עם תיאורים המבוססים על דעות קדומות - נקודת מבט סקסיסטית וגזענית על המדינות והגופים שנכבשו. „Cirurgias Geológicas 1“ - קולאז' של מפות גיאולוגיות של רואנדה וקונגו. 80 x 80 cm; 2018
  • Das Kunstwerk „Barragem“ צילום: © מארי פרגה
    בברזיל הגיע שיעור האלימות נגד נשים, רצח נשים ורצח עם של שחורים וילידים למימדים שערורייתיים. מתוך הרהוריי על אלימות נגד הגוף והאדמות נוצר הפסל „Barragem“: סדין מלא בוץ שגולש מתוך סדק. הסדין מסמל את הגוף. דרך הפתח זורם חומר רעיל שאי אפשר עוד להתעלם ממנו. „Barragem“ - סדין ואדמה. 80 x 80 x 160 cm; 2019
  • Das Kunstwerk „Barragem“ im Detail צילום: © מארי פרגה
    את האלימות שבקריסת סכר וההשלכות הקטסטרופליות לסביבה ולקהילות המתגוררות באזור ניתן להשוות לאלימות שבניצול הממושך והאחסון הכפוי של מצבורי רעל במשך שנים רבות. בעקבות זאת התחלתי לשאול: מהם הסכרים האישיים והקולקטיביים שלנו? הזעם הקשור למאבקים פמיניסטיים, אנטי גזעניים ומעמדיים - ושלרוב מותחים עליו ביקורת שהוא "מוגזם" - קשור לדיכוי האלים, לניצול ולאי הצדק שמהם הם סובלים מזה מאות שנים. כמו סכר חברתי שהרעיל והרג את אנשינו במהלך הזמן. “Barragem” (פרט)
 

הברית בין האישה לטבע

חשיבה על כדור הארץ כעל גוף שינתה את נקודת המבט שלי על העולם. כשאני מתייחסת אל כדור הארץ מעבר לתפקידו כאורגניזם חי או כסמל ליישות דמיונית כמו ב"השערת גאיה" מאת ג'יימס לאבלוק ולין מרגוליס או בקובץ ההרצאות של ברונו לאטור "התמודדות עם גאיה", ב"הפורץ" מאת איזבל שטנגרס, או ב- Biogea מאת מישל סרס, אני משווה בין כדור הארץ לגוף כדי לשאול: מה אנו עושים עם הגוף הזה? האם הגוף הוא משאב? האם הגוף הוא סובייקט או אובייקט?

הרעיון שגופים ונוף הם מבנים חברתיים הוביל אותי למחשבה שאני מתעניינת בעיקר בדברים שאינם חלק מהמיתוסים הרומנטיים. הנופים והאנשים - כרויים, הרוסים, מנוצלים, מוחפצים, שהתעללו בהם, אנסו אותם וגרמו להם נזק - הם סמל למרד ולהתנגדות של התקופה שלנו.

האקופמיניזם הופך את הנשים והאנשים שסובלים מיחס גזעני לגיבורים במסע למען עתיד טוב יותר וכך הוא בעצם קושר בין המאבק לצדק חברתי והמאבק לצדק סביבתי. כפי שוונדנה שיווא מבהירה בריאיון יש לנו סיבות חשובות לתמוך בחיבור בין הנשים לטבע מעבר לסטריאוטיפים הידועים. בזכות עמדות הכוח הפריווילגיות שלהם איבדו הגברים את הקשר לפעולות הקשורות לשימור החיים ואילו נשים רכשו ידע דווקא בשל הפעולות הללו, מומחיות הקשורה קשר הדוק לטבע.  

שיווא מגיעה למסקנה: "אומרים שנשים אינן עובדות. אולם העבודה האמיתית היא לשמר את החיים וליצור חיים. בזכות מגוון הפעולות שנשים מבצעות הן הופכות למומחיות בתחומים רבים: מים, זרעים, מזון, אדמה, לידות, תינוקות, שלשולים...החיים הופכים אותנו הנשים למומחיות. משום כך אני משוכנעת: כשמדובר בסוגיות הקשורות לחיים - נשים הן הוירטואוזיות האמיתיות. לא בשל הגנים והביולוגיה שלנו אלא מפני שאנו אחראיות לשימור החיים ועל כן אנו יודעות בדיוק כיצד ליצור גשר אל העתיד, כשמדובר בשאלה כיצד לחזור לחיים או לשיקולים של אופן שימור החיים על כדור הארץ שלנו."